בג"ץ 6317/01 זאפט יחזקאל נ. ש' טימן, שופט מחוזי ת"א

השופטת מ' נאור :

1.לבית המשפט המחוזי בתל-אביב הוגש כתב אישום בו מואשם העותר בסידרת אישומים הנוגעים לסחר בסם מסוכן, החזקת נשק ללא רשות על-פי דין, הפרת הוראה חוקית, שימוש במסמך מזויף ועוד.

2.בפתח משפטו, טען העותר-הנאשם טענה מקדמית לפיה "יש להתלות את כתב האישום מחמת 'הגנה מן הצדק'". הטענה נדחתה על ידי כב' השופט טימן בהחלטה מיום 11.7.2001.

3.כפי שתיאר בית המשפט המחוזי בהחלטה הנזכרת, העותר נעצר ביוני 2000 כחשוד בביצוע מספר רב של עבירות סמים. נחתם עמו הסכם לפיו ישמש עד מדינה כנגד אחרים, והוא שוחרר ממעצרו. בסמוך לאחר מכן הוא עזב את הארץ שלא כדין. הוצא נגדו צו מעצר המורה על מעצרו "בכל מקום ובכל עת"; נעשתה פנייה רשמית לאינטרפול לסייע לאתרו; היתה גם פניה של נציג משטרת ישראל למשטרת דרום אפריקה לעזור באיתורו של העותר. על פי מידע, הגיע העותר לתחומה של דרום אפריקה בטיסת אל על תוך שימוש בדרכון מזויף. העותר אותר בנמיביה, לה אין הסכם הסגרה עם ישראל. לאחר תשאול בנוגע לזהותו, נעצר העותר על ידי קצין דרום אפריקאי שהודיע על כך למשטרת ישראל, וביקש שיבואו לקחת אותו. בעקבות דברים אלה נחתו קציני משטרת ישראל בנמיביה; העותר הועבר לדרום אפריקה; נעצר על ידי המשטרה המקומית; נמסר לשוטרים הישראלים; ואלה הביאו אותו ארצה. העותר טען לפני בית המשפט המחוזי שכל ההליכים, החל ממעצרו בנמיביה ועד להבאתו לישראל, נעשו שלא כדין ושלא בסמכות, תוך קנוניה בין משטרת ישראל, משטרת דרום אפריקה ומשטרת נמיביה.

4.בית משפט המחוזי דחה, כאמור, את טענת ה"הגנה מן הצדק". אין צורך לעמוד על פרטי החלטתו. עתה מגיש העותר לפנינו עתירה בה מעלה הוא אותן טענות שהועלו במסגרת בית המשפט המחוזי, והוא מבקש ליתן צו-על-תנאי המורה לכב' השופט טימן ליתן טעם מדוע לא ישנה את החלטתו האמורה ויפסיק את ההליך המשפטי נגד העותר. עוד מבקש הוא צו-ביניים המורה לבית המשפט המחוזי לחדול מהמשך הדיונים בתיקו הפלילי של העותר עד להחלטה בעתירה.

5.העותר מודע לכך שמדובר בהחלטת ביניים בפלילים שאין אפשרות לערער עליה אלא, במידת הצורך, במסגרת ערעור על פסק הדין. הוא סבור עם זאת שיש מקום להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק כיוון שמדובר, לטענתו, בהחלטה הנוגעת לעצם סמכותו של בית המשפט לקיים את ההליך. הסוגיות נשוא העתירה מעלות, לטענת העותר, סוגיות חוקתיות הנוגעות למושכלות היסוד של שיטת המשפט, ועל כן - יש הצדקה להתערבות של בית משפט זה.

6.הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את העתירה על הסף. מקומן ושעתן של טענותיו של העותר יהיה, במידת הצורך, במסגרת ערעור על פסק הדין, אם יורשע בדינו.

7.כבר היו דברים מעולם, שהיתה פניה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בה התבקש כי בית המשפט הגבוה לצדק יבטל כתב אישום לאחר שטענת "הגנה מן הצדק" הועלתה בערכאה הדיונית ונדחתה. בבג"ץ 2495/98

איילון חברה לביטוח בע"מ

נ'

מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ואח' (לא פורסם), התבקש בית משפט זה להורות לפרקליטות המדינה לחזור בה מאישום ולהורות לבית המשפט לבטל את החלטתו בה דחה טענת הגנה מן הצדק. וכך נאמר שם:

".... מקומה של טענת 'הגנה מן הצדק', אינו במסגרת עתירה לבית משפט זה, כי אם בפני הערכאה שבפניה נשמע המשפט הפלילי. שכן, כידוע, לערכאה זו נתון שיקול הדעת לבטל כתב אישום אם שוכנעה שעומדת לנאשם הגנה מן הצדק. ראו לענין זה בג"ץ 4680/96 זרח אוריאל גהל נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם). טוב עשו, איפוא, העותרים, משהעלו טענה זו כטענה מקדמית במשפטם.

אף דינה של הטענה השניה [טענה לפיה בית המשפט צריך לבטל את החלטתו הדוחה את הטענה המקדמית האמורה - מ.נ.], שבמהותה הינה טענה ערעורית, להידחות. כידוע, הכלל הוא כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות שאינן מסיימות את המשפט הפלילי, לאמור, החלטות ביניים. לא ראינו לסטות מכלל זה בענין שלפנינו. למותר לציין, כי במסגרת הערעור על פסק דינו של בית-משפט המחוזי, אם יוגש, יוכלו העותרים, אם רצונם בכך, לערער על החלטות הביניים שניתנו על-ידי בית-משפט המחוזי".

8.כוחם של דברים אלה יפה לענין טענת ההגנה מן הצדק שהועלתה בענייננו.

9.גם הטענה שהענין המועלה בעתירה זו נוגע ל"העדר סמכותו" של בית המשפט המחוזי לדון את העותר, אין בה, בנסיבות של ענין זה, להביא לידי התערבותו של בית משפט זה, תוך עקיפת המערכת השיפוטית הרגילה. כפי שנאמר בבג"צ 268/97 סולימאן נ' מ"י ואח' (לא פורסם) בענין התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהליכים פליליים:

"... גם לו היה מדובר בטענה של חוסר סמכות עניינית, מסור העניין לשיקול דעתנו אם ראוי הוא שנתערב בעניין זה תוך עקיפת ערכאות המערכת השיפוטית הרגילה. הילכת בג"צ 583/87, פ"ד מא(4) 702, 702, לא קבעה שאנו חייבים לבחון כל טענה של חוסר סמכות של בית המשפט המועלית לפנינו, אלא העניין הושאר לשיקול דעתנו".

עתירה לדיון נוסף על פסק הדין האמור נדחתה: דנג"צ 779/97 סולימאן נ' מ"י ואח' (לא פורסם). הנשיא ברק ציין:

"פסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף אינו עומד בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, אין חידוש ואין בו קשיות. פסק הדין מבטא מדיניות שיפוטית אותה אימץ בית משפט זה זה מכבר, מדיניות לפיה יימנע בית משפט זה, בשבתו כבג"צ, מהתערבות בהליכים פליליים המתנהלים בערכאות נמוכות. אכן, חריג בולט למדינות זו הוא כאשר מועלית טענה ממשית נגד סמכותו של בית המשפט הדן בהליך הפלילי. אולם גם חריג זה פורש מאז ומעולם באופן מצר. כך, לדוגמא, בבג"צ 398/83, אביטן נ' הרכב שלושה שופטים , פ"ד לז(3) 468, 467, עליו מסתמך העותר, מציין מ"מ הנשיא שמגר כי בית המשפט הגבוה לצדק יתערב במקרים בהם מתעוררת שאלה היורדת לשורש שאלת הסמכות. כדוגמא למקרים אלו מציין מ"מ הנשיא מקרים בהם מתעוררת סמכות בית משפט לשפוט חבר-כנסת הנהנה מחסינות דיונית או מקרים בהם חלה על הנאשם סמכות שיפוט של ערכאה פלילית מיוחדת, כגון בית דין צבאי".

ובהמשך הדברים:

"... ריבוי המצבים בהם עלולה להתעורר שאלה של חוסר סמכות אינו מאפשר קביעה קטגורית, כי כל מקרה ומקרה בו מועלית טענה מעין זו יצדיק, מניה וביה, את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. סוגיית ההתערבות וצדקתה מסורה להרכב הדן בכל עתירה ועתירה".

המקרה שלפנינו מדגים היטב כמה מגוונים המצבים בהם עלולה להתעורר טענה של חוסר סמכות. העותר אינו טוען שבית המשפט המחוזי נעדר סמכות לדון בפשעים המיוחסים לו. טענתו, במסגרת טענת ההגנה מן הצדק, הינה, כי נוכח נסיבות הבאתו ארצה, אין לקיים דיון בעניינו. זוהי דוגמה לטענת "חוסר סמכות" לגביה אין אנו סבורים שיש הצדקה להתערבותו של בית משפט זה.

10.אנו דוחים איפוא את העתירה על הסף.