בש"א 1031/06 עיריית תל אביב נ. מנחמי(1987) בע"מ

1.בפני בקשה לארכה להגשת ערעור עד ליום 27.2.06. הבקשה נסובה על פסק דינו של בית משפט קמא אשר במסגרתו חויבה המבקשת, עיריית תל אביב-יפו (להלן: המבקשת), להשיב למשיבה את כל הסכומים ששולמו על ידה בגין אגרת תיעול והיטלי סלילת כבישים. פסק הדין ניתן ביום 26.12.05 והומצא למבקשת ביום 28.12.05 . הבקשה שבפני הוגשה ביום 1.2.06 , קרי בתוך המועד החוקי להגשת ערעור.

2.המבקשת הבהירה בבקשתה, כי בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין הנ"ל, וכי עובדה זו ידועה למשיבה. המבקשת בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור כך שיחול 45 ימים לאחר החלטת בית המשפט קמא בבקשה שהגישה ביום 17.1.06 לתיקון טעות בפסק דין (בש"א 2425/06). במסגרת הבקשה, נתבקש תיקונה של טעות נטענת בהפניה וחישוב שנפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עת קבע את הסכומים שנפסקו ואשר הובילה, על פי הנטען, לנקיבה בסכומים העולים במאות אחוזים על אלה שנתבעו על ידי המשיבה במסגרת חלק התביעה שנתקבל. המבקשת טענה כי קיומו של הליך תלוי ועומד לעניין בקשת תיקון פסק הדין, אשר עשויות להיות לו השלכות מהותיות על סוג הטענות שיעלו בערעור, היקפן ועצם הצורך בהגשת ערעור לפחות לגבי חלק מהטענות, מהווה טעם מיוחד להיעתרות לבקשתה. המשיבה התנגדה לבקשה. עיקר טענתה היתה, כי הגשת הבקשה לתיקון פסק דין חורגת מהוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 (להלן: סעיף 81) , שכן בקשת המבקשת היתה לתקן ולשנות את פסק הדין, דבר שניתן לעשותו רק בדרך של הגשת ערעור. לפיכך, לטענתה, לא התקיימו במקרה הנדון "טעמים מיוחדים" להארכת מועד.

3.ביני לביני, עוד בטרם נתנה החלטה בבקשה, הודיע המבקשת בהודעתה מיום 9.2.06, כי ביום 7.2.06 הומצאה לה החלטת בית המשפט קמא בבקשה לתיקון טעות אשר במסגרתה נקבע כי אין מדובר בתיקון פסק דין אותו הוא מוסמך לבצע שלא במסגרת הליך ערעור. בנסיבות אלה, תיקנה המבקשת את בקשתה להארכת מועד, כך שביקשה ארכה בת 15 ימים בלבד מעבר למועד החוקי להגשת ההליך, שחל ביום 12.2.06. המשיבה מתנגדת אף לבקשה זו.

4.סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הדן בתיקון פסק דין, מאפשר דחייה של תחילת מרוץ המועדים להגשת ערעור. תחולת הוראה זו מותנה בכך, שבפועל ניתנה החלטה המתקנת את פסק הדין או ההחלטה המקוריים באופן שתוכנם השתנה (סעיף 81(ג)). כאשר בקשה לפי הוראת החוק נדחית, אין כל שינוי במועד בו החל מרוץ המועדים. שאלת מרוץ המועדים נגזרת, אם כן, מהתוצאה של הליך התיקון ואינה נובעת באופן אוטומטי מהחלתו (וזאת בשונה להארכת מועד הסטטוטורית החלה לעניין הגשת ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד לפי סעיף 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). תכליתו של הסדר זה, היא למנוע שימוש לרעה במכשיר של בקשה לתיקון פסק דין או החלטה, כדרך להביא להארכה בלתי מוצדקת לצורך הגשת ערעור (רע"א 2500/00 קריסטל נ' קריסטל , דינים עליון נח 285). יוצא, כי בעל דין המגיש בקשה לתיקון פסק דין לוקח על עצמו סיכון כי הוא עלול להחמיץ את תקופת הערעור באם בקשתו תידחה. במצב דברים זה, פתוחות בפניו שתי אפשרויות על מנת לנטרל את הסיכון האמור: הגשת ערעור במועד ולחילופין, בקשה להארכת מועד. הגשת ערעור במועד עלולה לגרום לסרבול יתר וחוסר יעילות, שכן אם תתקבל הבקשה, הרי שהדבר עשוי לייתר את הערעור ולמיצער יצריך עריכת תיקונים בערעור שהוגש. לעומת זאת, הגשת בקשה להארכת מועד, אם תתקבל, עשויה למנוע את הצורך להגיש הליך מיותר או לשנותו.

5.בדיון בבקשה להארכת מועד מהטעם שקיים הליך תלוי ועומד לתיקון פסק הדין, יש לוודא כי היעתרות לבקשה לא תיתן יד להארכה בלתי מוצדקת להגשת הליך, בניגוד לתכליתו של סעיף 81(ג). דומה, כי אמות המידה הרגילות המיושמות לעניין בקשות להארכת מועדים עקב קיום הליך תלוי ועומד מנטרלות חשש זה ודי בהן כדי לשמש מחסום בפני ניצול לרעה וחתירה תחת תכליתו של הסעיף הנ"ל (לאמות מידה אלה ראו: בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל , דינים עליון, כרך סט,614). זאת, שכן תפקידן של אמות מידה אלה הינו לשמש מסננת המאפשרת להיעתר לבקשה רק בהתקיים תנאים מסוימים, כגון אורך הזמן הנדרש לשם קבלת ההחלטה וכן שאלת סיכויי ההליך. מכאן, שאם מדובר בהליך סרק אשר סיכוייו קלושים, ממילא לא תינתן הארכת מועד. לעומת זאת, אם מדובר בהליך שסיכוייו טובים, אזי מוצדק להיעתר לבקשה, וממילא אין בכך שימוש לרעה בבקשה להארכת מועד לצורך קבלת אורכה בלתי מוצדקת.

6.במקרה דנן, לו היתה הבקשה נדונה עובר למתן החלטת בית המשפט קמא בעניין הבקשה לתיקון טעות, היה מקום לבחון את הבקשה על רקע אמות המידה המיושמות לעניין בקשות להארכת מועד עקב הליך תלוי ועומד, ובעיקר לבחינת שאלת סיכויי ההליך. ברי שכיום, כאשר מונחת בפני החלטת בית המשפט קמא בעניין זה, אין מקום לכך. במצב הדברים הקיים, אין יותר הליך התלוי ועומד המצדיק את בחינת הבקשה להארכת מועד. לפיכך, אף לא קיים אף טעם מיוחד המצדיק להיעתר לבקשה להארכת המועד המבוקשת. יחד עם זאת, יש להתחשב גם בכך שהבקשה הוגשה בתוך המועד החוקי להגשת הליך, והמועד להגשת ערעור הוארך באופן ארעי. במצב דברים זה, התוצאה היא, שבקשת המבקשת למתן ארכה עד ליום 27.2.03 נדחית. בשים לב לכך שהחלטת בית המשפט קמא הומצאה למשיבה ביום 7.2.06, כך שממילא עד מתן החלטה זו נתנה לה ארכה להגשת ערעור, תגיש המבקשת ערעור, אם רצונה בכך, תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו. בנסיבות העניין, איני רואה לנכון לחייב את המבקשת בהוצאות.

החלטה זו, תישלח לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות פקסימיליה.