בש"פ 1634/99 מדינת ישראל נ. אבי בן יעיש

זהו ערר מטעם המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב - מפי השופטת ע' סלומון-צ'רניאק - לשחרר את המשיב בערובה לחתונת אחיו, המתקיימת באולם שמחות.

1.כנגד המשיב הוגש כתב אישום בת.פ.ח. 10393/98 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוכן וסחר בסם מסוכן. לבקשת המדינה, נעצר המשיב ביום 16.12.98 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, וכן קיימת עילת מעצר אשר יסודה בחזקת "המסוכנות" שמקימה עבירה של סחר בסם מסוכן. בית המשפט ציין כי אין לשחרר את המשיב לחלופת מעצר שכן "המדובר במי שנחזה כבעל מעורבות נרחבת בעיסקי סמים, מי שלכאורה רכש לצרכי 'עסקיו' כמות גדולה מאוד של סם מסוג קוקאין ולגבי אלה - אין לישם כל חלופה שהיא".

2.עררו של המשיב לבית משפט זה נדחה על-ידי חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן. בערר אושרה הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה. בית המשפט לא דן בחלופת מעצר שכן המשיב לא טען לחלופה כאמור. גם בקשתו של המשיב לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בטענה של "כרסום" בחומר הראיות עקב עובדות חדשות שהתגלו, נדחתה בבית המשפט המחוזי ביום 23.2.99, מפי השופט ע' דוויק.

3.ביום 8.3.99 הגיש המשיב בקשה לשחרור בערובה למשך 8 שעות, כדי להשתתף בחתונת אחיו אשר תערך ביום 14.3.99 באולם שמחות באשדוד. בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' סלומון-צ'רניאק, נענה לבקשה והורה על שחרורו של המשיב לחתונה החל מהשעה 18:30 ועד חצות, בתנאים הבאים:

א.המשיב ימציא סך של 25,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית

ב.המשיב ימציא ערבות עצמית בלתי מוגבלת בסכום.

ג.המשיב ימציא ערבות צד ג' בסך 75,000 ש"ח.

4.על החלטה זו הוגש הערר שלפני. בא-כוח המדינה טוען כי הדרך הראויה בה היה צריך המשיב לנקוט היא פנייה לנציבות שירות בתי הסוהר, אשר תדון בפנייה על-פי הנהלים שנקבעו בפקודת נציבות בתי הסוהר. תנאי השחרור שקבע בית משפט קמא חורגים, לטענתו, מן הנוהל לפיו תאושר יציאה באבטחה לחתונת קרוב משפחה מדרגה ראשונה רק אם החתונה אינה מתקיימת באולם שמחות.

5.דין ערר זה להתקבל. נראה כי בית משפט שלמטה, שדן בשחרור בערובה, נתפס לכלל טעות בדבר סמכותו לשחרר את המשיב בערובה למשך 8 שעות, שעה שהמשיב עצור עד תום ההליכים על פי צו בית משפט, מכח סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996- (להלן: "חוק המעצרים"). שינוי של צו זה יכול להיעשות או על-ידי ערר על פי סעיף 53 לחוק המעצרים, או על ידי עיון חוזר על פי סעיף 52 לחוק. ואמנם, המשיב תקף את הצו, בזמנו, בערר אשר נדחה וגם ביקש עיון חוזר, אשר נדחה אף הוא. אין כל אפשרות לשנות את הצו בהליך שאינו ערר ואינו עיון חוזר.

6.אמנם, סעיף 44 לחוק המעצרים נותן, לכאורה, סמכות תמידית לבית המשפט לשחרר עציר בערובה, אך ההגיון הענייני מחייב כי יש לקרוא הוראה זו בכפיפות להליכי הערר והעיון החוזר. ואמנם כך כותב חברי השופט י' קדמי בספרו ' על סדר דין בפלילים ' (חלק ראשון, תשנ"ז1997-), בעמ' 245:

ניתנה החלטה בבקשה להחזקה במעצר רואים אותה כאילו ניתנה גם בבקשה לשחרור בערובה. אשר על כן - אין מקום להגשת בקשה לשחרור בערובה לאחר מתן החלטה כאמור; והמבקש להשיג על מעצרו ואי שחרורו רשאי להגיש ערר או בקשה לעיון חוזר, לפי הענין.

נמצא כי בית המשפט שלמטה פעל בחוסר סמכות, ודין החלטתו להתבטל.

7.בפי בא-כוח המשיב היו טענות נגד סבירותן של הוראות פקודת נציבות בתי הסוהר 12.05.02 הוצאת אסיר באבטחה אל מחוץ לבית הסוהר , שהיא המסגרת המסדירה, בין היתר, את השתתפותם של אסירים ועצירים באירועים משפחתיים. הוראות הפקודה נדונו כבר על ידי בית משפט זה בשורה של החלטות, בהן נקבע כי יש להקפיד על ההסדרים שקבע שירות בתי הסוהר בנוגע לשחרור עצורים לאירועים משפחתיים חריגים. ראה: בש"פ 3599/98 מדינת ישראל נ' דמיאן פקוביץ' (לא פורסם), בש"פ 6671/98 אייל מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ובש"פ 5842/98

אבי זהבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). מתן היתרי שחרור החורגים מן ההסדרים ייצור חוסר שוויון בין תנאי המעצר של העצורים השונים, יטיל מעמסה כבדה מאוד על שירות בתי הסוהר ויגביר את הסיכונים הכרוכים בהוצאת עצורים מחוץ לכתלי המעצר. ההסדרים שנקבעו מבוססים על אמת מידה אובייקטיבית ואין הצדקה לכפות על שירות בתי הסוהר לסטות מהם. גישה עקרונית זו נראית בעיני. עם זאת, אסיר או עציר המבקש להשיג על החלטת נציבות בתי-הסוהר בעניינו, יוכל לעתור כנגד החלטה זו לבית-המשפט המחוזי.

אי לכך, הערר מתקבל והחלטתו של בית המשפט המחוזי מתבטלת.