בש"פ 2215-24 בש"פ 2215-24

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' מינטקביץ), מיום 29.2.2024 ב-מ"ת 19911-02-24, במסגרתה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

הרקע לערר

1.נגד העורר, מוחמד נאסר, הוגש, ביום 9.2.2024, לבית המשפט המחוזי בירושלים, כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 301א(א)(1) בצירוף סעיף 29(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן עבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) בצירוף סעיף 29(א) לחוק העונשין (להלן: כתב האישום).

2.על פי עובדות כתב האישום, במועד שאינו ידוע למאשימה, בתאריך 11.11.2023 או עובר לכך, קשר העורר קשר עם אחר (להלן: האחר) להמית את עלאא אבו סרחאן (להלן: המנוח), וביום 11.11.2023 פעלו העורר והאחר להוציא את הקשר לפועל. כך, על פי כתב האישום, בסמוך לשעה 06:00 ביום 11.11.2023, יצא העורר מביתו שבראס אל-עמוד, עלה על קטנוע ונסע למקום עבודתו, שם פגש באחר. העורר והאחר הצטיידו באקדח, ונסעו באמצעות הקטנוע בו נהג העורר, כאשר האחר רכוב מאחוריו, לכיוון רחבת עפר המשמשת כחניון למשאיות (להלן: רחבת העפר), שם המתינו למנוח. בשעה 08:10, הגיע המנוח למקום כשהוא נוהג על אופנוע שברשותו. במועד זה האחר יצא מהחניון לעבר הכביש, וירה במנוח שלוש יריות ממרחק מטרים בודדים, ולאחר שנפל המנוח מהאופנוע התקרב האחר אליו וירה לעברו שתי יריות נוספות – והכל בכוונה לגרום למותו של המנוח. בד בבד עם המתואר, כך על פי עובדות כתב האישום, העורר עלה על הקטנוע שחנה ברחבת העפר והחל לנסוע לכיוון הכביש, שם המתין לצד הדרך עד הישמע היריות. אז נסע העורר לעבר האחר בעוד האחר רץ לעברו. העורר נעצר בסמוך לאחר, האחר עלה לקטנוע והתיישב מאחורי העורר, והשניים החלו להימלט מהמקום. תוך כדי הנסיעה, ובעוברם על פני המנוח, האט העורר את מהירות הנסיעה, והאחר ירה ירייה נוספת לעבר המנוח. כתוצאה מהמעשים המתוארים נגרמו למנוח פצעי ירי בחלקים שונים של גופו, ומותו נקבע כעבור זמן קצר בבית החולים.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום הליכי המשפט כנגדו. בהחלטה מיום 29.2.2024 נעתר בית המשפט (השופט י' מינטקביץ) לבקשה, תוך שקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה מספקת לביסוס אשמתו של העורר וכי קיים סיכוי סביר להרשעתו במיוחס לו. בהחלטת בית המשפט קמא צוין כי הראיה המרכזית עליה נשענת המשיבה היא סרטונים אשר נתפסו ממצלמות אבטחה שונות (להלן: הסרטונים), אשר מתעדים, לעמדת המשיבה, את השתלשלות האירועים בבוקר ה-11.11.2023 סביב הירצחו של המנוח – כפי שמתואר בכתב האישום.

4.מהחלטת בית המשפט קמא עולה כי הראיות לכאורה מתייחסות לשלוש נקודות מפתח, אשר יחדיו מביאות למסקנה הלכאורית, כי העורר הוא הרוכב על הקטנוע אשר השתתף ברצח המנוח: ראשית, זיהויו של העורר כרוכב על הקטנוע בשעה 06:07 בבוקר יום הרצח. זאת, לאור זיהויו על ידי שישה עדים שונים, על בסיס תמונה מהשעה 06:07 אשר נלכדה מתוך הסרטונים, בה נצפה הרוכב בפנים גלויות ובמרחק קצר מהמצלמה. שנית, הממצא הלכאורי לפיו לאורך כל הסרטונים הקטנוע המתועד, אשר שימש את הרוצחים, הוא קטנוע יחיד ומסוים. זאת, על בסיס סימנים מזהים ייחודיים לקטנוע, וזיהויו על ידי אחד העדים (מר עמאר סלאמה) כקטנוע שהיה בבעלותו, אותו מסר לעורר תקופת זמן קצרה עובר ליום הרצח. שלישית, המסקנה כי לאורך כל הסרטונים האדם הרוכב על הקטנוע לובש את אותם הבגדים (ברדס שחור עם שרוכים לבנים ועליו סמליל של חברת "Nike" בחזית; נעליים שחורות עם סולייה לבנה וסמליל של חברת "Nike"), ואלו תואמים לבגדים שלבש העורר בתמונה משעה 06:07, בהתאם לזיהויו באותה נקודת זמן כאמור לעיל.

כך, על בסיס שילובן של הראיות דלעיל, קבע בית המשפט קמא כי הוכח ברמה לכאורית, כנדרש בשלב המעצר עד לתום ההליכים, כי העורר הוא המצולם בסרטונים אשר נהג בקטנוע והשתתף במעשה הרצח.

ראוי לציין, כי בית המשפט קמא הבהיר שברצף הסרטונים קיים "חור" של כ-10 דקות בבוקר יום 11.11.2023. בדקות אלו, נצפה רוכב הקטנוע נכנס לתחנת מוניות פיראטית שבבעלותו של העורר ושל האחר (להלן: תחנת המוניות), שוהה שם, ולאחר מכן יוצא מתחנת המוניות ונוסע יחד עם אדם נוסף לרחבת העפר, באמצעות הקטנוע, על מנת לבצע את מעשה הרצח. ביחס לפער זמנים זה ברצף התיעוד, בית המשפט קמא מצא כי הודעות שמסרו עדים שונים, והתיעוד המצולם של הדמות הנכנסת ושתי הדמויות היוצאות לאחר מכן מתחנת המוניות, מאפשרים להשלים, באופן מספק לשלב זה, את רצף הזיהוי של הרוכב על הקטנוע.

5.המשיבה לא פירטה בכתב האישום מה היה המניע לרצח. עם זאת, בית המשפט קמא הזכיר בהחלטתו כי על פי הודעתו של העד זאכי חוויס, הרצח הוזמן על ידי אדם עמו היה המנוח מסוכסך, עבור תשלום סכום כספי. על אף האמור, ומכיוון שהמניע לא פורש בכתב האישום ולא נכללה בו התייחסות למזמין הרצח כאמור, בית המשפט קמא ייחס משקל מוגבל לעדות בעניין זה.

6.לבסוף, התייחס בית המשפט קמא לגרסתו של העורר, אותה מצא, בשלב זה של ההליך, בלתי משכנעת. בתמצית, מצא בית המשפט קמא כי "[העורר] לא הציע כל גרסה של ממש, ולמעשה עיקר אמרותיו הן הכחשות של המיוחס לו, ובכלל זה זיהויו על הקטנוע בשעה 06:07, ללא הסבר לראיות הנסיבתיות שלחובתו". כמו כן, ביחס לטענת האליבי שהעלה העורר, מצא בית המשפט קמא, כי אף אחד מהנחקרים שאת שמותיהם ציין העורר, לא סיפק אליבי לשעת הרצח. גם בטענת העורר כי איכון מכשיר הטלפון מיקם אותו בשעת ביצוע הרצח במרחק ממקום האירוע, מצא בית המשפט קמא כי אין ממש. זאת, שכן "אין זה רחוק מהדעת להניח שמי שיוצא לבצע רצח אשר תוכנן מראש, לא ייקח איתו את מכשיר הטלפון שלו, אלא יישתמש בטלפון 'מבצעי'".

7.על יסוד כל האמור לעיל, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, וכי קיים סיכוי סביר להרשעתו בביצוע הרצח המיוחס לו בכתב האישום. אשר לעילת המעצר, נקבע כי קיימת עילת מסוכנות נגד העורר; ולכך מתווסף גם חשש לשיבוש הליכים והימלטות מהדין. זאת, לנוכח העובדה כי העורר נסע לירדן לאחר הרצח וכי "הסבריו לכך דחוקים". לאור זאת, בית המשפט קמא קבע כי חלופת מעצר לא תיסכון בעניינו של העורר, ומשכך הורה על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו.

8.על החלטה זו הערר שלפניי, ובפרט מופנה הערר נגד הקביעות ביחס לתשתית הראייתית הלכאורית.

הערר דנן

9.העורר טוען, בערר שהגיש, כי קביעת בית המשפט קמא לפיה קיימות ראיות לכאורה נגדו הינה שגויה; ולמצער, כי קיימת בתיק חולשה ראייתית משמעותית ומובנית. זאת, לטענתו, מאחר שהראיות בתיק אינן מבססות, אפילו לכאורה, אפשרות לזהותו כרוכב על הקטנוע המתועד בסרטונים. ביחס לכך, העורר מעלה טענות רבות, אשר יובאו להלן בתמצית:

10.תחילה, טוען העורר כנגד זיהויו כרוכב על האופנוע המתועד עד לשעה 06:07 ביום 11.11.2023. ביחס לכך, העורר טוען כי לא ניתן לזהות את הדמות אשר נראית יוצאת קודם לכן לכאורה מביתו בבוקר יום 11.11.2023, כי לא ניתן לקבוע שאכן הדמות יוצאת מביתו שלו, וכי לא ניתן לקבוע שאותה דמות היא אכן מי שנצפה רוכב על הקטנוע דקות לאחר מכן. כמו כן, העורר מוסיף וטוען כי לא ניתן להסתמך על עדותם של ששת העדים אשר זיהו אותו כרוכב הקטנוע בשעה 06:07, שכן לטענתו העדים, כולם, אינם אמינים, כל אחד מסיבותיו שלו.

ביחס לקביעת בית המשפט קמא, כי רצף הזיהוי של העורר כרוכב על הקטנוע איננו נקטע בעקבות ה"חור" בסרטון, המתואר לעיל, טוען העורר כי לא ניתן לקבוע שהרכב שהגיע לתחנת המוניות הוא קטנוע (ולא אופניים); כי לא ניתן לקבוע שהעורר הוא שרוכב על כלי הרכב; ולא ניתן לקבוע שהעורר הוא אחד משתי הדמויות שתועדו יוצאות מתחנת המוניות, לשם ביצוע מעשה הרצח.

העורר מוסיף וטוען כנגד זיהויו על ידי בית המשפט קמא כרוכב הקטנוע, לאורך כל התיעוד הקיים בסרטונים, המבוסס על לבושה של הדמות והצליעה שזיהה בית המשפט קמא בהליכתה. לטענת העורר בית המשפט קמא קבע בהחלטתו כי מאפיינים אלו אינם בעלי משקל של ממש לצורך הזיהוי, ומשכך, היה עליו להעניק להם משקל אפסי לצורך זיהוי הרוכב שתועד בסרטונים. באופן קונקרטי, טוען העורר ביחס לזיהויו על בסיס צליעתה של הדמות המתועדת, כי אף לא אחד מן העדים הזכיר בהודעתו כי לעורר ישנה צליעה או כי לדמות המתועדת ישנה צליעה, אלא הצליעה נצפתה רק על ידי המשיבה ועל ידי בית המשפט. משכך, טוען העורר כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין להעניק לצליעה כל משקל כאמצעי לזיהויו בסרטונים. ביחס לזיהויו על סמך לבושו, טוען העורר כי לבושו של רוכב הקטנוע כלל אינו ייחודי, ומשכך לא ניתן לבסס עליו את זיהויו, כפי שעשה, לטענתו, בית המשפט קמא.

11.העורר טוען גם נגד זיהויו של הקטנוע המופיע בסרטונים, כקטנוע יחיד, אשר היה בשימושו של העורר. בנוגע לכך, טוען העורר כי מעולם לא היה בעליו של הקטנוע ואף לא מחזיקו, וכן כי מחומרי החקירה עולה שהקטנוע שימש בפועל אנשים רבים. יתר על כן, טוען העורר, כי עדותו של העד עמאר סלאמה, עליה, לטענתו, התבסס זיהויו של הקטנוע, "מלאת תמיהות ומוזרויות", ואין כל סיבה להעדיפה על פני עדותו של העד עלי עלי, מכונאי הקטנוע, אשר לא הצליח לזהות את הקטנוע המתועד בסרטונים. העורר טען, בנוסף, נגד זיהויו של הקטנוע על בסיס המאפיינים הייחודיים לקטנוע, עליהם למד בית המשפט קמא מעדותו של עמאר סלאמה. בנוגע לכך, טוען העורר, כי מאפיינים אלו כלל אינם ייחודיים, ובין כה וכה איכות הצילום של הסרטונים לא מאפשרת לזהות מאפיינים מעין אלו.

12.העורר מלין גם על דחיית גרסתו במסגרת החלטת בית המשפט קמא. ביחס לכך, העורר טוען כי המשטרה פעלה בגרירת רגליים בבדיקת טענת האליבי שהעלה, וכאשר נחקר האליבי, הדברים שמסר בחקירתו מחזקים באופן משמעותי את גרסתו. בנוסף, טוען העורר כי איכון הטלפון שבבעלותו ופלט השיחות ממכשיר זה, נכון למועד אירוע הרצח, מוליכים למסקנה כי אין כל אפשרות שהעורר הוא שרכב על הקטנוע שנצפה בסרטונים. זאת, שכן, מוצגים אלו מעידים כי טלפון העורר היה במקום מרוחק מזירת הרצח בעת האירוע, ובשעה שהרוצחים נמלטו מזירת הרצח בוצעה ממנו שיחה לאדם אחר.

13.לעניין המניע, טוען העורר כי קביעותיו של בית המשפט קמא בנוגע לקיומו האפשרי של מניע לביצוע מעשה הרצח שגויות, שכן העדות אשר קשרה את העורר למי שכביכול מיוחסת לו הזמנת הרצח הינה בלתי קבילה, ויש להעניק לה משקל אפסי.

14.העורר טוען כי לא נפרס בפניו מלוא חומר החקירה, בשל העובדה שהמדינה ביקשה להגיש תעודת חיסיון, אשר טרם הוגשה נכון למועד הגשת הערר. משכך, לטענתו, היה על בית המשפט קמא לתת משקל לחוסר האיזון האינפורמטיבי בין הצדדים, דבר אשר לא קיבל ביטוי בהחלטתו.

15.לבסוף, טוען העורר כי בית המשפט קמא עשה מעשה של איפה ואיפה, בכך שמחד גיסא לא בחן את אמינות הודעות וחקירות עדי המשיבה, אולם, מאידך גיסא, הטיל ספק באמינות דבריו של העורר בחקירתו. זאת, חרף העובדה שאין זה מן הדין לשקול שיקולי מהימנות בשלב זה של ההליך, למעט כאשר מדובר בפרכות גלויות או סתירות היורדות לשורש העניין.

16.בדיון שנערך לפניי, ביום 26.3.2024, סמכה המשיבה את עמדתה על קביעותיו של בית המשפט קמא בהחלטה מושא הערר. לעמדת המשיבה, הראיות שהוצגו בשלב זה מספיקות לביסוס קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר במידה הנדרשת לצורך מעצר עד לתום ההליכים, ואלו הן: זיהוי העורר על ידי שישה עדים שונים בסרטון משעה 06:07 בבוקר האירוע; המשך זיהויו של העורר לאחר מכן, ביתר הסרטונים, על ידי פרטי הלבוש, הצליעה והקטנוע.

לעניין איכון הטלפון, טוענת ב"כ המשיבה כי אף לגרסת העורר עולה קושי לקשור את הטלפון הספציפי לעורר, וזאת משום שהעורר הודה בחקירה (מיום 24.1.2024) כי הוא מחליף מספרי טלפון לעתים קרובות וכי קיימים מספר מספרי טלפון הרשומים על שמו. כמו כן, לעניין זה, מפנה ב"כ המשיבה לכך שנמען שיחת הטלפון שבוצעה מהמכשיר בבוקר האירוע העיד כי העורר לא התקשר אליו.

לעניין המניע, טוענת ב"כ המשיבה כי בשלב זה לא קיימות בידי המשיבה ראיות מספקות נגד מי שמיוחסת לו, לכאורה, הזמנת הרצח, ואשר על כן אף לא הוגש כתב אישום נגדו. עם זאת, כך נטען, אין בכך כדי לסייע לעורר, וזאת משום שממילא קיימות נגד העורר ראיות ברורות הקושרות בינו לבין מי שמיוחסת לו הזמנת הרצח.

דיון והכרעה

17.לאחר שבחנתי את נימוקי הערר, נתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, ועיינתי בחומרי החקירה – באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

18.על פי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בית המשפט יורה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: קיומה של עילת מעצר; קיומן של ראיות לכאורה; היעדר חלופת מעצר.

הערר דנן מופנה רק כנגד הקביעות ביחס לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר. לעניין זה נקבע בפסיקה כי במסגרת ההחלטה בבקשה למעצר עד לתום ההליכים, די בבחינה האם במכלול הראיות טמון פוטנציאל ראייתי שיביא להרשעת הנאשם, ואין דרישה כי הראיות יבססו את אשמו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (וראו, מיני רבים: בש"פ 772/23 מסילתי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (21.2.2023)); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996) (להלן: עניין זאדה)).

בחינת קיומן של ראיות לכאורה, לצרכי מעצר עד תום ההליכים, נעשית לפי מבחן "אם נאמין": "אם נאמין לראיות התביעה, האם יהא בהן כדי לחייב את המסקנה שהעורר ביצע את המעשה המיוחס לו?״ (ראו, מיני רבים: בש"פ 215/19 סלאימה נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (22.1.2019); בש"פ 6285/23 אלאפשק נר מדינת ישראל, פסקה 11 (5.9.2023)). בתוך כך, הלכה היא כי: "בית המשפט אינו נדרש בשלב המעצר לשאלות של מהימנות עדים או למשקלן של העדויות אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין" (בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (15.10.2008); בש"פ 6982/10 ארביב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (6.10.2010)).

19.סבורני כי יישום האמור לעיל על המקרה דנן, מוביל למסקנה כי בדין הורה בית המשפט קמא על מעצר העורר עד תום ההליכים. רבות מטענותיו של העורר, בערר שלפניי, מתמקדות באמינות ומהימנות העדים: העורר טוען לחוסר מהימנותם של ששת העדים שזיהו אותו כרוכב על הקטנוע בשעה 06:07, כל אחד מסיבותיו; העורר טוען כי עדותו של חוסין נג'די, אשר זיהה אותו כרוכב הקטנוע שהגיע אל תחנת המוניות וכמי שיצא ממנה בשעה 06:18, ניתנה תוך הפעלת לחץ והכוונה מצד החוקר; העורר טוען כי עדותו של עמאר סלאמה, אשר זיהה את הקטנוע המופיע בסרטונים כקטנוע שהיה שייך לו (על בסיס סממנים ייחודיים), והעיד כי העבירו לחזקת העורר – אינה אמינה אף היא, משהיא נסתרת על ידי עדות אחרת.

אינני סבור כי מי מהעדויות הנזכרות בטענות העורר, ואשר נטען לגביהן להיעדר מהימנות, מגלה "פירכות מהותיות וגלויות לעין" אשר יש בהן כדי להצדיק הידרשות לשאלת המהימנות כבר בשלב הבקשה למעצר עד לתום ההליכים. מקומן של טענות אלו להתברר בהליך העיקרי.

כמו כן, וכפי שיבואר להלן, קיימות בתיק ראיות נוספות אשר יש בהן, יחד עם העדויות הנ"ל, כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר.

20.זיהוי העורר יוצא מביתו – באחד מסרטוני האבטחה עליהם נסמכת המשיבה, ניתן לזהות אדם לבוש שחורים היוצא מאזור כניסת ביתו של העורר, בשעה 06:03 בבוקר יום האירוע. העורר אישר בהודעתו מיום 24.1.2024 כי מדובר באזור כניסת ביתו, אך הכחיש כי הוא המצולם בסרטון. כעת, בערר דנן, העורר טוען כי לא ניתן, גם לא באופן לכאורי, לזהות שהוא הדמות אשר נצפתה יוצאת מאיזור ביתו בשעה 06:03, ואף לא ניתן לקבוע כי הדמות אכן יצאה מביתו.

לדעתי, לאור זיהויו של העורר כדמות שנצפתה רכובה על הקטנוע בשעה 06:07, חשיבות שאלת זיהוי הדמות שנצפתה בשעה 06:03 פחותה, בשלב זה של ההליך. זאת, שכן ככל שניתן לבסס רצף ראייתי מהשעה 06:07 ועד למעשה הרצח, אף אם העורר אינו הדמות שנצפתה בשעה 06:03, אין בכך לפגום בתשתית הראייתית הלכאורית נגד העורר.

21.זיהוי העורר כמי שרכב על הקטנוע בשעה 06:07 – בסרטון האבטחה ניתן לראות כי בשעה 06:07, הקטנוע מאט ופונה ימינה, ובנקודה זו רוכב הקטנוע נראה בבירור בתמונה, בפנים גלויות ובמרחק קצר מהמצלמה. על בסיס תמונה זו זיהו שישה עדים שונים את העורר כרוכב הקטנוע. טענותיו של העורר ביחס לכך התמקדו כולן בסוגיית מהימנות ששת העדויות – אשר לגביה קבעתי, כאמור לעיל, כי אין מקום לידון בה בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

אדגיש כבר עתה כי לדעתי זיהויו של העורר כמי שרכוב על הקטנוע בשעה 06:07, הינו בעל משקל רב, מעין עוגן, לעניין קביעת קיומן של ראיות לכאורה לאשמתו.

22.זיהוי העורר כדמות המגיעה על קטנוע לתחנת המוניות בשעה 06:07 – בסרטון האבטחה נראה כלי רכב דו-גלגלי עוצר בסמוך לתחנת המוניות של העורר (העורר זיהה את תחנת המוניות בהודעתו מיום 24.1.2024); ואדם לבוש שחורים יורד מכלי הרכב הדו-גלגלי ונכנס לתחנה. העד חסין נג'די, אשר שהה בתחנת המוניות בבוקר האירוע, העיד כי העורר הגיע לתחנת המוניות בסמוך לשעה 06:00 בבוקר; וכן זיהה בסרטון כי כלי הרכב שהגיע לתחנת המוניות הוא קטנוע, וכי העורר הוא שירד ממנו.

טיעונו של העורר במישור זה נחלק, למעשה, לשתי טענות: הראשונה – כי ראיות התביעה אינן מבססות את המסקנה לפיה כלי הרכב הדו-גלגלי שהגיע לתחנת המוניות בשעה 06:07 היה קטנוע (ולא, למשל, אופניים). השנייה – כי לא קיימות ראיות לכאורה כי העורר הוא הדמות שנצפתה מגיעה בכלי הרכב הדו-גלגלי ונכנסת לתחנת המוניות בשעה 06:07.

כאמור לעיל, אין מקום לברר את טענות העורר לעניין מהימנות הודעתו של חסין נג'די בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים – מהטעם המפורט לעיל.

לצד זאת יש להבהיר, כי הודעתו הנ"ל של חסין נג'די אינה הראייה היחידה שעל בסיסה נטען כי כלי הרכב שהגיע לתחנת המוניות בשעה 06:07 הוא קטנוע, וכי העורר הוא הדמות היורדת ממנו:

אשר לזיהוי של כלי הרכב – העד מונתצר קראווי זיהה את כלי הרכב המגיע לתחנת המוניות כקטנוע, בהודעתו מיום 29.11.2023 (שורות 53-52); והעד מאלק עבידאת זיהה אף הוא את כלי הרכב כקטנוע, בהודעתו מיום 28.11.2023 (שורות 183-184). בנסיבות אלו איני נדרש להביע דעתי בשאלה עד כמה ניתן ללמוד מצפייה בסרטון בלבד כי קטנוע הוא ששימש את הדמות בהגעתה לתחנת המוניות בשעה 06:07, וסוגיה זו תידון בהליך העיקרי.

אשר לזיהוי העורר כמי שמגיע רכוב לתחנת המוניות – בהודעתו באזהרה של זאכי חוויס מיום 17.1.2024, הוצג לו הסרטון בו נראתה הדמות נכנסת לתחנת המוניות בשעה 06:07, ובתגובה לשאלת החוקר המשטרתי זיהה העד את הדמות כעורר, על בסיס לבושו והליכתו (שורות 299-288).

העורר טען כי בסרטון שבו זוהה העורר על ידי שישה עדים, ניתן לזהות קסדה קשורה לאחורי הקטנוע; אולם הדמות שמגיעה לאחר מכן לתחנת המוניות אינה נושאת קסדה או חבושה בקסדה. לטענת העורר, יש בכך כדי להעיד כי אין עסקינן באותו כלי הרכב או באותו רוכב. המשיבה אמנם לא הציעה לקושי זה הסבר; אולם, אינני סבור כי יש בקושי זה, כשלעצמו, כדי לערער במידה משמעותית את המסד הראייתי המוצג על ידי המשיבה.

העורר טוען, בנוסף, לעניין הקסדה, כי העד חוסין נג'די מסר בהודעתו כי אינו זוכר שהעורר והאחר חבשו קסדות במשרד תחנת המוניות, בזמנים הרלוונטיים, אלא רק מסיק זאת. אכן, אילו העד חוסין נג'די או עדים אחרים היו זוכרים כי השניים הנ"ל חבשו קסדות בתוך משרד תחנת המוניות היה בכך חיזוק משמעותי לגרסת המשיבה. אולם, היעדר עדות מסוג זה, בוודאי בשלב בו המשיבה נדרשת להציג רק ראיות לכאורה – אינו מפריך את גרסתה.

23.זיהוי העורר כדמות היוצאת מתחנת המוניות בשעה 06:18 – בסרטון האבטחה נראים שני אנשים יוצאים מתחנת המוניות, בשעה 06:18, ורוכבים על קטנוע. אחד מאותם שני אנשים לבוש בפרטי לבוש דומים לאלו שלבש העורר, לכאורה, בסרטון שבו זוהה על ידי שישה עדים, בשעה 06:07. העד חוסין נג'די, אשר שהה, כאמור, בתחנת המוניות בבוקר האירוע, העיד כי העורר עזב את תחנת המוניות על קטנוע; וכן זיהה את העורר בסרטון האבטחה כאחד מהשניים שיצאו מתחנת המוניות.

גם לעניין זה, חוזר העורר על טענתו בדבר חוסר מהימנות העד חוסין נג'די – אולם טענה זו נדחתה על ידי, מטעמים שכבר הובהרו, בהיותה בלתי רלוונטית לשלב זה.

יתרה מכך, נוסף על העד חוסין נג'די, עד נוסף מזהה את העורר כדמות היוצאת ממשרד תחנת המוניות בשעה 06:18 ונוהגת בקטנוע: העד זאכי חוויס, בהודעתו מיום 17.1.2024, נשאל לגבי זהות הדמויות הנ"ל על בסיס הסרטונים, והשיב כי הדמות אשר יוצאת ממשרד תחנת המוניות ונוהגת בקטנוע היא העורר (שורות 312-302).

צפייה בסרטונים עצמם מחזקת את המסקנה הלכאורית כי העורר הוא שיצא ממשרד תחנת המוניות בשעה 06:18 ונהג בקטנוע, כשהוא מסיע את הדמות האחרת. אכן, תחנת המוניות מרוחקת מהמצלמה הרלוונטית לנקודה זו בסרטון, אולם לאחר שהדמויות עולות על הקטנוע ומתחילות בנסיעה, הן עוברות קרוב למצלמה, וניתן להתרשם בבירור מלבושן, ממבנה גופן ומהקטנוע עצמו. בחינה של הדמות הנוהגת בקטנוע הלבושה בשחור בחלק זה של הסרטון, בהשוואה לדמות שנצפתה בסרטון בשעה 06:07 וזוהתה כעורר על ידי שישה עדים שונים, מעלה כי אכן, ברמה לכאורית בלבד, מדובר באותה הדמות.

24.זיהוי העורר באמצעות פרטי לבוש – המשיבה הציגה לוח תצלומים ובו תמונות שנלכדו מסרטוני האבטחה, לאורך מסלול נסיעת הקטנוע. תמונות אלו נועדו להצביע על התאמה בין פרטי הלבוש של רוכב הקטנוע לאורך מסלול הנסיעה כאמור, לבין פרטי הלבוש בסרטון משעה 06:07 שבו זוהה העורר על ידי שישה עדים. ראיה זו אוזכרה בהחלטת בית המשפט קמא כמחזקת את זיהויו של העורר לאורך הסרטונים: "הרוכב לבש ברדס ('קפוצ'ון') שחור, עם שרוכים לבנים וסמליל ('לוגו') גדול של נייקי בחזית וכן נעליים שחורות עם סולייה לבנה וסמליל של נייקי, ועולה כי מדובר באותם פרטי לבוש, הן לפני הגעת הקטנוע לחניון, הן בחניון עצמו והן במילוט מהמקום. אמנם אין מדובר בפריטים יחודיים, אך יש בהם חיזוק משמעותי מאוד [ל]מסקנה כי אותו אדם רכב על הקטנוע לכל אורך האירוע" (בעמ' 7 להחלטת בית המשפט קמא).

העורר מלין על כך כי בית המשפט קמא קבע ש-"אמנם אין מדובר בפריטים יחודיים", אולם בכל זאת נתן להם משקל בהכרעתו. להשקפתי, לצרכי שלב זה של ההליך, צדק בית המשפט קמא בקביעתו. מהסרטונים ניתן לראות כי הדמות הרוכבת על הקטנוע לובשת לכל אורכם לבוש זהה, ועל אף שלא מדובר בלבוש יוצא דופן במיוחד, השילוב בין הפרטים, שאינם ייחודיים כשלעצמם, מתקשה להתיישב עם מסקנה שעסקינן בצירוף מקרים גרידא. על כן, זיהוי פרטי הלבוש של הדמות הרוכבת על הקטנוע לאחר היציאה מתחנת המוניות, בצירוף זיהויו של העורר כדמות הרכובה על הקטנוע בשעה 06:07, מבססים באופן מספק לשלב זה תשתית ראייתית לכאורה לזיהויו של העורר.

העורר טוען גם נגד העובדה שחוקרי המשטרה לא ביררו מה לבשו הנוכחים האחרים בתחנת המוניות בין השעות 06:18-06:07. גם טענות אלו אינן מתאימות לשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים. כאמור לעיל, בשלב זה לא נדרשת המשיבה להוכיח את אשמתו של העורר מעל לכל ספק סביר. כאשר מדובר בתשתית ראייתית הכוללת ראיות נסיבתיות בלבד, כל שנדרש הוא שהראיות יובילו למסקנה לכאורית ברורה לפיה קיים סיכוי סביר להרשעה, ואין דרישה להיעדרו של כל הסבר חלופי אפשרי אשר עשוי להתקבל בסופו של ההליך הפלילי (בש"פ 6226/23 עואדה נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (12.9.2023)). אוסיף ואציין כי ספק רב באם העלאת אפשרות תאורטית כי מבין אלו שנכחו במשרד תחנת המוניות באותה העת ויצאו ממנה, קיים אדם נוסף שלבושו זהה ללבוש הדמות הנ"ל, יש בה כדי ליצור ספק סביר.

25.זיהוי העורר על בסיס צליעה – בהחלטת בית המשפט קמא, צויין כי ניתן לזהות בסרטוני האבטחה צליעה קלה של הרוכב, וכי העורר נפגע ברגלו בתאונה משמעותית ונדרש לניתוחים. עם זאת, בית המשפט קמא ייחס לכך משקל נמוך ביחס ליתר הנתונים על פיהם זוהה העורר (בעמ' 11 להחלטה).

העורר מלין על קביעה זו, בטענה כי לא אוזכר דבר צליעתו של העורר בעדויות העדים. מקריאת החלטתו של בית המשפט קמא עולה במפורש כי ההחלטה נסמכת בעיקרה על ראיות אחרות, וכי לעניין הצליעה יוחס משקל נמוך בלבד. אשר על כן אינני מוצא מקום להתערב בהחלטה על יסוד טענת העורר במישור זה.

26.זיהוי הקטנוע והקשר לעורר – לשם זיהוי הקטנוע בית המשפט קמא התבסס על הודעותיו של העד עמאר סלאמה מיום 15.12.2023 ומיום 26.12.2023, בהן זיהה העד סלאמה את הקטנוע שבסרטונים כקטנוע שהיה שייך לו ועבר לחזקת העורר עובר ליום האירוע. העורר טוען ביחס לכך, כי עדותו של העד עמאר סלאמה אינה אמינה, וכי עדותו של העד עלי עלי מפריכה אותה.

כאמור לעיל, אין מקום לדון בשלב זה במהימנות עדותו של העד סלאמה. העד זיהה את הקטנוע המתועד בסרטונים על בסיס מאפיינים ספציפיים לקטנוע, וקשר את הקטנוע לעורר, באופן המספק תשתית לכאורית כנדרש בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

כמו כן, לאחר עיון בעדותו של העד עלי עלי, אינני משוכנע כי בשלב זה הצביע העורר על סתירה מהותית בין העדויות, אם בכלל, אשר יש בה כדי לפגוע בתשתית הלכאורית כאמור. לעניין זה יוער, בזהירות המתבקשת בשלב זה, כי אי-יכולתו של העד עלי עלי לזהות את הקטנוע בסרטונים, איננה סותרת בהכרח את עדותו של סלאמה אשר זיהה את הקטנוע.

27.לעניין זיהוי הקטנוע, העורר מוסיף וטוען כי המאפיינים הייחודיים של הקטנוע, עליהם העיד העד סלאמה, ועליהם הסתמך בית המשפט קמא, אינם ייחודים דיים על מנת שניתן יהיה לזהות על בסיסם את הקטנוע המסוים. לשם כך, העורר פונה לבחון כל אחד מבין המאפיינים אותם מנה העד סלאמה, על מנת להדגים כי אינם ייחודיים. אולם, השאלה הרלוונטית אינה עד כמה כל אחד מסימני הזיהוי הינו ייחודי אלא עד כמה שילובם, יחד, יוצר זיהוי שניתן להסתמך עליו. בחינה המאפשרת תשובה לשאלה זו אינה ניתנת לביצוע בשלב זה.

יתרה מכך, אף אם היה בכוחו של העורר לקעקע את זיהויו של הקטנוע המתועד בסרטון כקטנוע אשר היה בבעלותו של העד סלאמה, ואשר הועבר לחזקתם של האחר ושל העורר, לא היה בכך כדי להביא לחולשה מהותית במסד הראיות לכאורה. שכן, אף אם לא ניתן לזהות את הקטנוע המסוים המתועד, ניתן לזהות, לכאורה, את העורר כרוכב על הקטנוע המתועד, ומשכך כמבצע, לכאורה, של הרצח. זאת, משהמשיבה הניחה מסד ראייתי לכאורי הממקם את העורר כרוכב הקטנוע המתועד בשעה 06:07 ביום מעשה רצח (על יסוד זיהוי של שישה עדים), משישנו תיעוד כמעט רצוף של הקטנוע מאותה שעה ועד להימלטות הרוצחים מזירת הפשע, ומשישנם סימנים מזהים נוספים (כגון פרטי הלבוש) אשר מוליכים למסקנה כי לאורך כל הסרטונים הרוכב המתועד הוא אותו אדם.

28.טענת האליבי ואיכון הטלפון של העורר – נוסף על האמור לעיל, טוען העורר כי לא יתכן שביצע את מעשה הרצח, שכן בשעת המעשה היה במקום מרוחק מזירת הרצח. לטענתו, תומכים בגרסה זו הודעתו של העד אמין אעוור אשר אישר כי העורר פגש אותו בשעות הבוקר של יום האירוע, וכן איכון הטלפון שבבעלותו ממנו נעשתה שיחה בשעה 08:23 לאדם בשם אבו שווקאת ממקום מרוחק מזירת הרצח.

ראשית, מבחינת טענות האליבי והראיות שהעורר טוען להן במישור זה, אני סבור כי, בשלב זה של ההליך ובזהירות המתבקשת, גרסה זו מעוררת ספקות:

הודעתו של העד אמין אעוור נלקחה ביום 29.1.2024, חמישה ימים לאחר שהעלה העורר לראשונה את טענת האליבי בחקירתו. בהודעתו האמורה של העורר, מיום 24.12.2023, העורר העיד כי היה אצל אעוור לצורך איסוף חלפים לרכבו, "בערך בשעה 08:30 או 09:00" (שורות 65-64). מאידך גיסא, אעוור העיד, בהודעתו מיום 29.1.2024, כי העורר הגיע לביתו "בין השעה 08:00 עד השעה 08:30 לא זוכר בדיוק" (שורות 108-107). מעשה הרצח בוצע בשעה 08:10 והמועד האחרון בו תועדו הרוצחים רכובים על הקטנוע, בסמטה הקרובה לביתו של אעוור, הוא 08:27. בחינת גרסת העורר אל מול לוח הזמנים העולה מהסרטונים המתעדים את בוקר האירוע, מלמדת כי אין בה כדי לסתור את גרסת המשיבה. על פניו, ונכון לשלב זה בהליך, משהמלטות הדמויות בסרטונים הסתיימה בשעה 08:27 לערך בסמוך לביתו של אעוור, יכול היה העורר להגיע לביתו של אעוור בשעה 08:30 באופן התואם גם לגרסתו של העד אעוור. בנסיבות אלו, אף שיש לבחון את טענת האליבי שמעלה העורר, כנדרש בדין, אין לתת לה משקל לכאן או לכאן בשלב זה (ראו: בש"פ 4033/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (18.6.2015); בש"פ 3601/11 שווקי נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (23.5.2011); בש"פ 8477/12 פיניש נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.11.2012)).

שנית, לעניין איכון הטלפון של העורר בשעת ביצוע הרצח הרחק מהזירה, ושיחת הטלפון לעד אבו שווקת – גם בכך לא מצאתי בסיס לקבלת הערר שלפניי. אכן, ראיות אלו מעלות קשיים מסוימים בגרסת המשיבה, אולם קשיים אלו אינם יורדים לשורש העניין בשלב זה, ובוודאי שיתכנו להם הסברים מתאימים, כפי שהעלה בית המשפט קמא: "[העורר] עצמו הכחיש כי שוחח עם אותו אבו שווקאת ביום האירוע, ואמר כי אינו מכיר את מספר הטלפון שפלט השיחות שלו הוגש ע"י ב"כ [העורר], ומהפלט עולה שמדובר בטלפון ללא רישום בעלות. מעבר לכך, גם אבו שווקאת עצמו הכחיש כי דיבר עם [העורר] ביום הרצח. וגם לו היה מוצג פלט שיחות שהיה עולה ממנו כי הטלפון של [העורר] אוכן הרחק מהזירה, אין הדבר ש[העורר] עצמו לא היה בזירה. אין זה רחוק מהדעת להניח שמי שיוצא לבצע רצח אשר תוכנן מראש, לא ייקח איתו את מכשיר הטלפון שלו, אלא יישתמש בטלפון 'מבצעי'".

יתר על כן, וכפי שאפרט מיד, לא ברור האם האיכון בו עסקינן תואם את גרסתו של העורר עצמו למעשיו באותו הבוקר.

29.היעדר מניע – בית המשפט קמא ציין בהחלטתו כי מהודעת העד זאכי חוויס עולה כי ניתן לקשור את העורר לאדם אשר היה לו מניע לפגוע במנוח, אשר הזמין, לכאורה, את הרצח, ושילם עבור כך סכום כספי. העורר טוען כי בית המשפט קמא ייחס לו באופן שגוי מניע לביצוע הרצח.

עיון בהחלטת בית המשפט קמא מעלה כי העדות בדבר המניע לרצח אינה נדבך מרכזי בהחלטה. כאמור לעיל, לב העניין הוא זיהויו של העורר כרוכב על הקטנוע בשעה 06:07 והזיהוי של הקטנוע והרוכב באופן רציף לאורך כל הסרטונים. שאלת המניע אינה מעלה ואינה מורידה, בשלב זה, מהחומר הראייתי הלכאורי הקיים נגד העורר, ואשר מבסס כשלעצמו תשתית מספיקה למעצרו עד לתום ההליכים.

30.אי-מסירת כל חומרי החקירה – העורר מלין גם על כך כי חלק מחומרי החקירה לא הועברו לידיו עד למועד הגשת ערר זה. זאת, מאחר שהמשיבה הגישה בקשה להארכת מועד להגשת תעודת חיסיון, וסירבה לגלות את החומר לגביו היא מבקשת להגיש את תעודת החיסיון. אולם, עיון בתיק "נט המשפט" של ההליך העיקרי (ת"פ 19918-02-24) מלמד כי תעודה זו הוגשה בהליך העיקרי כבר ביום 21.3.2024 (ראה ההחלטה מיום 11.4.2024). משכך, טענה זו התייתרה, ובמידה שהעורר מעוניין לעתור לקבל את חומרי החקירה החסויים, עליו לפעול בהתאם להליך הקבוע בדין.

31.גרסתו של העורר – בחקירתו מיום 24.1.2023 מסר העורר לראשונה את גרסתו למעשיו ומקום המצאו בבוקר יום 11.11.2023. על פי גרסה זו, העורר יצא מביתו שבראס אל-עמוד בשעה 08:00 לערך, פגש את האחר על יד ביתו, ויחדיו הם התקדמו רגלית אל עבר חברו של העורר אמין אעוור, המתגורר גם הוא בשכונת ראס אל-עמוד. זאת, במטרה לקחת מאעוור חלפים לרכבו של העורר. לגרסתו, העורר והאחר הגיעו לביתו של אעוור בין השעה 08:30 ועד לשעה 09:00, שם נטל העורר מאעוור את החלפים, ויצא יחד עם האחר אל עבר תחנת המוניות ברכבו של העד מונתצר אשר אסף אותם מביתו של אעוור. בתחנת המוניות פרק העורר את החלפים, והניחם ברכבו או בתחנת המוניות.

תחילה יצויין כי גרסה זו מתיישבת בחלקה עם גרסת המשיבה. הן גרסת העורר והן גרסת המשיבה תואמות החל מהנקודה בה על פי שתי הגרסאות נסעו העורר והאחר ברכבו של העד מונתצר, בו שהה גם העד מאלק עבידאת, מהאזור בו נמצא ביתו של אעוור אל עבר תחנת המוניות, שם פרק העורר ציוד מרכבו של מונתצר לרכבו שלו. אירועים אלו תוארו על ידי העורר בחקירתו הנ"ל, וכן תועדו בסרטונים המבססים את גרסת המשיבה. אולם, אין בכך כדי לבסס את טענות העורר כנגד קיומן של ראיות לכאורה. כפי שהוסבר ביחס לטענת האליבי, זהות הגרסאות, לכאורה, ביחס לאירועים החל מהשעה 08:27, אינה מפריכה את גרסת המשיבה ביחס לאירועים שקדמו לשעה 08:27.

יתר על כן, יש לציין, כי גרסתו של העורר, כשלעצמה, מעלה קשיים, הנובעים מחוסר התאמה לאיכון מכשיר הטלפון של העורר בבוקר יום 11.11.2023, ולזיהוי של העורר כרוכב הקטנוע בשעה 06:07: ראשית, על פי איכון מכשיר הטלפון של העורר, בוצעה מהמכשיר שיחת טלפון לאבו שווקאת בשעה 08:23 בבוקר יום 11.11.2023, מאזור הר הזיתים בירושלים. כפי שנדון לעיל, העורר העלה ביחס לכך טענות כנגד החלטת בית המשפט קמא, אשר נדחו על ידי בהחלטה דנן. אולם, בכך לא די, שכן ככל שאכן העורר ביצע את השיחה האמורה ממכשירו הסלולרי, עולה ספק הכיצד יכול היה העורר להמצא בשעה 08:23 באזור הר הזיתים, המרוחק כקילומטר משכונת ראס אל-עמוד, בה, על פי גרסתו, הלך ברגל מביתו שלו לביתו של אעוור.

שנית, גרסתו של העורר מנוגדת באופן חזיתי לזיהויו כרוכב הקטנוע המתועד בשעה 06:07. שכן, העורר מסר בגרסתו כי לא יצא מביתו באותו היום עד לשעה 08:00 לערך, וכאשר יצא התקדם מביתו באופן רגלי ולא בקטנוע. משכך, זיהויו כרוכב הקטנוע המתועד בשעה 06:07 מפריך, לכאורה, את גרסתו הפוזיטיבית של העורר לגבי מקום המצאו בבוקר יום 11.11.2023, דבר אשר פועל כנגד העורר.

ברי כי במסגרת הבקשה למעצר על תום ההליכים, לא ניתן לרדת לשורש הקשיים האמורים בגרסתו של העורר. בחינה מעין זו תעשה בהליך הדיוני עצמו. חרף זאת, קשיים אלו אינם חסרי משקל בשלב זה, וקיומם מחליש את טענותיו של העורר כנגד קיומן של ראיות לכאורה.

32.מהימנות העורר – בית המשפט קמא התייחס בהחלטתו ל-"התנהגות מחשידה" של העורר, ובתוך כך נסיעתו לירדן בסמוך לאחר אירוע הרצח, לתקופה של כחודש וחצי.

העורר טוען כי שגה בית המשפט קמא, בכך שבחן את אמינות גרסתו של העורר כי שהותו בירדן לאחר מעשה הרצח הייתה לצרכים רפואיים, שכן מדובר בבקשה למעצר עד תום ההליכים, במסגרתה אין מקום לשקול שיקולי מהימנות. יתר על כן, העורר מוסיף וטוען כי גם בהינתן בחינת אמינותו, בית המשפט קמא שגה בכך שמצא את גרסתו לא אמינה.

בנוגע לכך, תחילה, יש להבהיר כי בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, בו טרם התבררה מטרת נסיעתו של העורר לירדן בסמוך לאחר אירוע הרצח, אין מניעה לראות בנסיעתו של העורר לירדן התנהגות מפלילה אשר מעלה חשד, לכאורה, לניסיון המלטות. ברי כי אין מניעה שבהליך העיקרי ימצא אחרת, אולם בשלב זה נסיעתו של העורר לירדן עשויה לחזק את הראיות כנגדו (ראו והשוו: בש"פ 1021/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (15.2.2017); בש"פ 78/13 אבולקעאין נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (16.1.2013)).

בהחלטת בית המשפט קמא, בחר בית המשפט שלא לראות בנסיעתו האמורה לירדן כהתנהגות מפלילה המחזקת את הראיות כנגדו באופן אוטומטי, אלא לבחון את הסבריו של העורר לנסיעתו לגופם, ובכלל זה את אמינות גרסתו. על כך אין העורר יכול להלין.

יתר על כן, התייחסותו של העורר להלכה לפיה אין לבחון מהימנות עדים אינה מדויקת. מבחן "אם נאמין" מתייחס לאמינות ראיות התביעה, באמצעותו בוחנים האם יש בראיות אלו פוטנציאל להרשעת הנאשם. בוודאי שמבחן "אם נאמין" אינו חל על גרסתו של הנאשם, ואין בית המשפט נדרש בשלב זה להאמין לדבריו כמות שהם (ראו: עניין זאדה, בעמ' 147).

מעבר לכך, גם אילו גרסתו של העורר, לעניין נסיעתו לירדן, הייתה מתקבלת במלואה בשלב זה, לא היה בכך לקעקע את קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. העורר יוצא כנגד האמור בהחלטתו של בית המשפט קמא ביחס לשהותו בירדן, אולם אף אם נסיעתו אכן הייתה לצרכים רפואיים, כטענתו, אין בכך לסתור את הראיות שנדונו לעיל, המבססות לכאורה את זיהויו כנהג הקטנוע הנצפה בסרטונים המתעדים את נסיעתו אל זירת האירוע, את אירוע הרצח, ואת ההמלטות מהזירה.

סוף דבר

33.בהתאם לאמור לעיל, ולאחר בחינה של טענות העורר וחומרי החקירה, עולה כי ישנה תשתית ראייתית מספיקה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.