בש"פ 427/11 איסמעיל אבו אעמר נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 6.1.2011 (מ"ת 19038-02-10, כב' השופט ד' מגד ) במסגרתה, נדחתה בקשתו של העורר כי ישונו תנאי שחרורו בערבות, כך שיתאפשר לו לצאת ממעצר הבית שהוטל עליו, לצורכי עבודה.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 5.2.2010, בעודו נוהג ברכב, החזיק העורר סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 489.48 גרם . החזקה זו נעשתה שלא כדין ושלא למטרת צריכה עצמית. שוטרי משמר הגבול הבחינו ברכב בו נהג העורר והורו לו לעצור באמצעות שימוש במכשיר הכריזה ובאורות המהבהבים שברכבם. העורר לא ציית להוראותיהם והמשיך בנסיעתו, כאשר השוטרים – אחריו. לאחר זמן קצר, ותוך כדי נסיעה, השליך העורר את הסם המסוכן מרכבו אל שולי הכביש, עטוף בגרב לבנה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגדו עתרה המדינה להמשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 11.3.2010 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ט' חימוביץ ) כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר ברהט, שם ישהה במעצר בית אצל קרובי משפחה מהדרגה השנייה. קרובים אלו, כך נקבע, ישמשו כמפקחים וכערבים להתקיימות תנאי חלופת המעצר. כן נקבעו, התנאים הבאים: איזוק אלקטרוני, ערבות עצמית וערבות צד ג' של כל אחד מהערבים בסך של 20,000 ש"ח, וכן הפקדת ערבון כספי בסך של 10,000 ש"ח. המדינה הגישה ערר על ההחלטה, אשר נדחה על ידי בית משפט זה, בכפוף להחמרת תנאי הערובה. נקבע, כי ההפקדה והערבות העצמית של העורר יעמדו על 25,000 ש"ח, דרכונו יופקד וצו עיכוב יציאה מהארץ יוצא כנגדו. עוד נקבע, כי המשטרה תהא רשאית לבקר במקום מעצר הבית ולבדוק את קיום התנאים (בש"פ 2008/10, מיום 14.3.2010).

בחלוף זמן, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי ובה ביקש כי יותר לו לעבוד בתחנת דלק הממוקמת בלקיה. במהלך הדיון בבקשה, הציגה המשיבה דו"ח, שבו מצוינים 33 אירועים בהם התריעה מערכת האיזוק האלקטרונית על הפרת תנאי המעצר של העורר. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי בכל המקרים התייצב סייר מטעם הפיקוח האלקטרוני במקום מעצרו של העורר, בתוך שעה ממועד קבלת ההתרעה, ומצא את העורר נוכח במקום. כאמור, בקשתו זו של העורר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. נקבע, כי הגם שמדובר בצעיר ללא עבר פלילי שניהל אורח חיים נורמטיבי עד למעצרו, הרי שהוא מואשם בעבירה חמורה, ואין בחלופת המעצר אותה הוא מבקש כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. עוד ציין בית המשפט, כי לא הסתפק בהסכמת הצדדים באשר לתוכנו של דו"ח האיזוק האלקטרוני ובחן אותו בעצמו. מהעיון בו, כך נקבע, עולה לכאורה כי העורר הפר את תנאי המעצר בארבעה מועדים שונים, ובכך ראה נימוק נוסף לדחיית הבקשה.

מכאן הערר שבפניי, במסגרתו, מלין העורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי המסבה לו, לטענתו, נזק כבד ובלתי מידתי. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לתקופה הארוכה בה הוא שוהה במעצר בית מבלי שיש בידו לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו, ולתקופה הארוכה בה הוא עוד ישהה במעצר בית, לאור זאת שההוכחות בתיק טרם נשמעו והתיק קבוע לתזכורת בלבד לחודש פברואר 2011. זאת, בייחוד לנוכח פסיקותיו הרבות של בית המשפט העליון, אשר הדגיש לא פעם את החשיבות של מתן אפשרות לנאשם להתפרנס ולדאוג לצורכי מחייתו. באשר לעצם מסוכנותו ולאפשרות איונה, טוען העורר כי הינו אדם צעיר ללא כל עבר פלילי אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי וכעת כופר באשמתו. עוד הוא טוען כי המעסיק המוצע התייצב בפני בית המשפט ואישר כי הוא מוכן להעסיק את העורר ולפקח עליו בכל שעות העבודה, ומכאן שיש בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו. לבסוף, התייחס העורר לעניין דו"ח האיזוק האלקטרוני. לטענתו, אין בדו"ח זה כדי ללמד על הפרות של תנאי המעצר מצידו, והא ראייה היא שלא הואשם ולו פעם אחת בהפרת תנאי המעצר ושלא נפתחה נגדו כל חקירה בעניין זה. העורר טען כי תקלות במכשיר האיזוק האלקטרוני, הגורמות לאיתות שגוי לפיו הפר נאשם את תנאי המעצר, הן עניין שבשגרה, ואף הציג בפניי את פרוטוקול מס' 63 מישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת מיום 11.10.2010 לתמיכה בטענותיו אלו. משכך, טען, אין בדו"ח האיזוק האלקטרוני לבדו כדי להעיד על הפרות תנאי המעצר מצידו של העורר. הדבר נכון, לטענתו, גם באשר לקביעותיו של בית המשפט המחוזי כי בארבעה מועדים הפר הוא את תנאי מעצר הבית. שכן, לטענתו, באחד מהמועדים מדובר, לפי הדו"ח, בשגיאה של בית המשפט המחוזי, וביתר המועדים בסך הכל לא הייתה תשובה במקום מעצר הבית. העדר התשובה, בדומה ליתר המקרים, דורשת חקירה מסודרת להוכחת הפרת תנאי מעצר הבית, ואין בה כדי להוכיח לבדה את הפרת התנאים.

מנגד, באת כוח המשיבה טענה בפניי כי החלטתו של בית המשפט המחוזי איננה מבוססת על דו"ח ההפרות שהוגש לבדו אלא, ובעיקר, על המסוכנות הנשקפת מהעורר גם היום, על כמות הסם שנתפסה ועל מכלול הנסיבות. לשיטתה, אין בחלופת המעצר אותה מבקש העורר כדי לאיין את מסוכנותו ומשכך עומדת היא על התנגדותה לערר.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הערר להתקבל, כפי שיפורט להלן.

בית משפט זה, עמד לא אחת על החשיבות הרבה שיש בהשתלבותו של נאשם במעגל העבודה והתעסוקה, וזאת, כמובן, ככל שהדבר מתאפשר לאורם של אינטרסים ציבוריים נוגדים המתקיימים בעניינו (ראו: בש"פ 2857/06 ממן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2006); בש"פ 1393/07 אלחנטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.02.2007); בש"פ 1565/07 אלוקיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2007); בש"פ 3611/10 רמאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.2010)). הבטלה, התלות, וההיזקקות לסעד הינם נגעים רעים המכרסמים בכבודו ובאפשרות שיקומו של נאשם (כאשר הכוונה היא לשיקומו מהתקופה בה היה בחזקת נאשם – במידה ויזוכה, ולעלייתו על דרך הישר לאחר שירצה את עונשו – במידה ויורשע בדינו). נכון אמנם, כי לא אחת נזק זה, כמו גם הנזק הכלכלי הנגרם לנאשם הממתין למשפטו, מהווה משום פגיעה מידתית והכרחית בנאשם. זאת, כאמור, לאור קיומם של אינטרסים ציבוריים נוגדים וכבדי משקל, שביניהם: המסוכנות הנשקפת מהנאשם, חומרת העבירה בה הוא מואשם, סכנת ההימלטות מן הדין, הפרה מסתברת של תנאי המעצר ואמון הציבור במערכת השיפוטית. עם זאת, בית המשפט מצווה על ידי סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) לשקול בכל מקרה ומקרה האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי חלופה שפגיעתה בנאשם פחותה. כוחה של הוראה זו יפה גם לעניין בקשות לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים. משכך, בבוא בית המשפט לשקול, בחלוף הזמן, חלופת מעצר הטומנת בחובה אפשרות תעסוקתית לנאשם, ישים את ליבו, בין היתר, גם לנזק הנגרם הן לציבור הן לנאשם מהעדר תעסוקה של זה האחרון.

במקרה דנן, נראה שהשיקולים השונים מטים את הכף לטובת הקלה בחלופת המעצר שנקבעה לעורר. ראשית, נראה כי אין בדו"ח האיזוק האלקטרוני לבדו, כדי להעיד על הפרת תנאים מצידו של העורר ומשכך, אין בדו"ח כדי להוות שיקול כבד משקל כנגד הקלה בחלופת המעצר. שנית, יש בחלוף הזמן, מאז הורה בית המשפט המחוזי לראשונה כי העורר ישוחרר למעצר בית, כדי להקהות ממסוכנותו. כמו כן, גם התמשכות ההליכים בענייננו של העורר, עברו הנורמטיבי וגילו הצעיר מחזקים את המסקנה כי במקרה זה יש לשקול חלופת מעצר שתעסוקה בצידה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של העורר תוך שהוא מצביע על הסכנות הנשקפות מהצעתו לצאת לעבודה. החששות שהביע בית המשפט המחוזי אינן חסרות משקל. עם זאת, כפי שראינו במקרה זה יש להעדיף חלופת מעצר שתאפשר את השתלבותו של העורר במעגל העבודה.

סוף דבר, הערר מתקבל בזה. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת בזה. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, וזאת על מנת שידון בהצעה אחרת של העורר לצאת לעבוד, אותה יציג העורר ואשר תיבחן על ידי שירות המבחן ותימצא ראויה על ידי בית המשפט לפי שיקול דעתו.