בש"פ 5280/02 אנטולי מירופולסקי נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר וגיסו הוגש כתב אישום המייחס להם עבירת רצח.

על-פי העובדות שבכתב האישום, היכו העורר וגיסו למוות את פאבל מליז'ונק - סטודנט כבן 25 שהתגורר בגפו בכרמיאל - על רקע חובם למנוח.

השניים נעצרו עד תום ההליכים נגדם.

העורר הגיש ערר על מעצרו עד תום ההליכים נגדו לבית משפט זה. בית משפט זה (כבוד השופטת ד' דורנר) קיבל את הערר והורה על שחרור העורר בתנאים מגבילים, שייקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי ואשר יבטיחו את התייצבותו למשפט.

על החלטות אלה נסב הערר שלפנינו, בו מבקש העורר להקל בתנאי "מעצר הבית" ובין השאר לאפשר לו לצאת לפגישות עם סניגורו. הטעם המרכזי לערר הוא, כי "מעצר בית" איננו ממין התנאים שיש להתנות כדי להבטיח את התייצבותו של העורר למשפט, וכי בכל מקרה, מעצר בית מלא ודאי שאיננו כזה.

2.זמן קצר לאחר שניתנה החלטתה של השופטת דורנר בעניינו של העורר, הוגש על-ידי גיסו לבית משפט זה, ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים נגדו. הערר נדון בפני כבוד השופטת א' פרוקצ'יה שהחליטה כי קמה נגד הגיס עילת מעצר וכי קיימת תשתית ראיות לכאורית לא רק נגד הגיס אלא גם נגד העורר שלפנינו וכי אין מקום להורות על חלופת מעצר. לפיכך הורתה על מעצרו של הגיס עד תום ההליכים נגדו. עולה מן ההחלטה, כי התשתית הראייתית משותפת לעורר ולגיסו.

3.נקודת המוצא לדיוננו היא החלטתה של השופטת דורנר, שניתנה בעניינו של העורר שלפנינו. על החלטה זו אין אני יושבת בערעור. שאלת קיומה של עילת מעצר כלל לא עמדה על הפרק בערר שנדון בפני השופטת דורנר, ואין בהחלטתה קביעה כי לא התקיימה עילת מעצר. השאלה שעמדה על הפרק היתה שאלת קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר. בהחלטתה קובעת השופטת, כי "בערר שבפניי טען העורר, כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה, שיש בה חללים רבים, אינה ב עוצמה המספקת למעצר ". בשאלה זו נקבע בהחלטתה, כי "נותר חלל במסכת הראיות המפחית מעוצמתה " ו"כי חומר הראיות אינו מספיק למעצר". לפיכך הורתה על שחרורו בתנאים.

4.לא מצאתי שנקבע בהחלטה כי לא קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. ניתן להסיק מהתנסחותו של בית המשפט כי הוא מצא שעוצמת הראיות אינה מספקת למעצר. הפועל היוצא מכך הוא, כי יש להעדיף חלופת מעצר הולמת, אותה יש לשקול בכל מקרה כמצוות המחוקק. אחד השיקולים המנחים להורות על חלופת מעצר הוא, העדר עוצמה מספקת בראיות הלכאוריות כדי להצדיק מעצר בפועל, שאז ניתן להסתפק בחלופת מעצר. כך למשל נקבע בבש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' עואד אבו כף (לא פורסם); בבש"פ 8320/00 אדם אשואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ובבש"פ 5174/99 ג'אלב חאלדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) . כזה הוא המקרה שלפנינו.

5.לאור האמור, ניתן לקבוע, כי שחרורו בתנאים של העורר נעשה במסגרת קביעת חלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק). משמחליט בית המשפט על-פי הסעיף הנ"ל על שחרור בערובה ועל תנאי שחרור של נאשם, ממילא נעשה השחרור בערובה וקביעת תנאיו על-פי סעיף 48 לחוק. סעיף זה קובע, בין יתר תנאי השחרור האפשריים "איסור יציאה ממקום מגוריו במשך כל היממה או בחלק ממנה" (ס"ק (9)). מכאן, שלא היתה כל מניעה להורות על "מעצר בית" מלא של העורר.

6.השופטת דורנר קבעה בסוף החלטתה כי העורר ישוחרר בתנאים מגבילים שיבטיחו את התייצבותו למשפט. טוען בא-כוח העורר, כי קביעה זו אינה באה מכוחו של סעיף 21 לחוק אלא מכוחו של סעיף 44(ב) לחוק. סעיף זה קובע כי ניתן לצוות על נאשם לתת ערובה כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, אף אם אין בית המשפט מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21 לחוק. לטענת הסניגור, אין לראות ב"מעצר בית" צעד המבטיח את התייצבותו של נאשם למשפט, באשר זהו אמצעי קיצוני בלתי מידתי ובלתי ראוי להבטחת התייצבות. אינני סבורה כן. ראשית דבר, הדיון כולו וגם ההחלטה נעשו בבקשה למעצר עד תום ההליכים על-פי סעיף 21 לחוק, ואין הדיון יוצא מגדרי סעיף זה על-ידי תנאי כזה או אחר שנקבע על-ידי בית המשפט כתנאי לשחרור הנאשם. עם זאת, גם מכוח סעיף 44(ב) לחוק ניתן להורות על תנאים מגבילים שונים. כך נקבע בשורה של החלטות בית משפט זה (ראו, למשל: בש"פ 2094/97 הורוביץ אביהו נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 697 והאסמכתאות המופיעות שם; ראו גם: י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון, תשנ"ז) 192-191, 247). אשר לאמצעי של "מעצר בית" להבטחת התייצבות למשפט, נמצאה לי החלטה אחת של השופט קדמי שהורה על "מעצר בית" חלקי (בש"פ 6020/96 יוסף פדלון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) מכאן, שאין להוציא מכלל אפשרות "מעצר בית" מלא לשם הבטחת התייצבות מכוח סעיף 44(ב). הצדדים לא טענו לעניין זה בצורה המצדיקה הכרעה בשאלה משפטית זו בערר זה. על כל פנים, לא על-פי הוראת סעיף זה מוצאת אני לאשר את החלטת בית המשפט המחוזי.

7.אשר לבקשתו של העורר לצאת מביתו לפגישה עם עורך דינו במשרדו, אף שבית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, תשקול המשיבה לאפשר זאת, אם ניתן הדבר, בערבויות מתאימות ובליווי מתאים ובאישור עורך הדין בדבר הצורך בפגישה, מקומה ומועדה.

8.לאור האמור, הערר נדחה.