בש"פ 8185/09 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי דיון מאוחד בעררים שהגישו הצדדים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד ) בב.ש. 9103/09 (ת.פ. 412/09) מיום 13.10.2009. בית המשפט המחוזי הורה כי המשיבה לא תופרד מארבעה מתוך חמשת ילדיה (להלן: הילדים ), אולם תעבור להתגורר עמם מחוץ לשכונת מאה שערים בתנאי מעצר בית ובפיקוח במהלך 24 שעות ביממה בכפוף לתנאים מגבילים והפקדת ערבויות, זאת לאחר שקבע בהחלטתו מיום 26.8.2009 כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות למשיבה בכתב האישום שהוגש כנגדה בגין התעללות בקטין בידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

לשם הנוחות, המדינה תכונה להלן: העוררת ופלונית תכונה להלן: המשיבה.

תמצית העובדות לפי כתב האישום

1.

המשיבה הינה אם לחמישה ילדים ובהם ח', יליד 2006. במהלך התקופה שבין חודש פברואר 2008 לבין חודש יולי 2009, נהגה המשיבה להתלונן בפני אנשי הצוות הרפואי שטיפלו ב-ח', כי האחרון סובל מחום גבוה, קשיי עיכול, הקאות, כאבי בטן ופגיעות בעור. בתקופה האמורה נהגה המשיבה למסור לאנשי הצוות הרפואי נתונים כוזבים אודות תופעות אלה ולעתים אף לגרום להן, והכל תוך הונאת אנשי הצוות הרפואי, שקיבלו עקב כך שורה ארוכה של החלטות שגויות בעניין הטיפול ב-ח'. בעקבות אותם דיווחים של המשיבה אושפז ח' בבתי חולים לתקופות ארוכות, קיבל טיפול רפואי מיותר, מכאיב ומסוכן שכלל בין היתר: מתן תרופות, הזנה באמצעים חודרניים שונים ובדיקות שונות, לרבות בדיקות פולשניות, חלקן בהרדמה מלאה.

2.

במהלך התקופה האמורה נהגה המשיבה לחבל בטיפול התזונתי שקיבל ח' באשפוזיו השונים, באמצעות מסירת דיווחים כוזבים על הקאות וכאבי בטן מהם סבל כביכול ח'. בנוסף, נהגה המשיבה לנתק את ח' מאמצעי הזנה ועירוי שונים אליהם חובר במהלך אשפוזיו, כל זאת כדי למנוע את הזנתו וכן כדי ליצור מצג שווא בפני הצוות הרפואי לפיו ח' סובל מחוסר יכולת לעכל מזון בכל דרך ואשפוזו בבית חולים הכרחי. עקב התנהגותה האמורה של המשיבה נעצר תהליך גדילתו של ח' ובשלב מסוים אף חלה ירידה ממשית במשקלו עד שנשקפה סכנה לחייו. בנוסף לכך, נהגה המשיבה לשפשף את גופו הצנום של ח' באמצעים שונים וגרמה לו לפגיעות בעורו בכל חלקי גופו. במעשיה פגעה המשיבה בשלומו הנפשי של ח', גרמה לו לסבל, כאב, מתח ובכי לאורך ימים רבים וארוכים במהלך התקופה האמורה.

3.

במהלך אשפוזו השביעי של ח', בבית החולים הדסה עין כרם, לאחר שמצבו הרפואי לא הוטב על אף הטיפול התרופתי ולאחר שמשקל גופו ירד לכדי 7.100 ק"ג , הומלץ על ידי הצוות הרפואי לבצע ב-ח' השתלת מח עצם. הצוות הרפואי הסביר למשיבה כי הליך רפואי זה כרוך בסיכון לפגיעה רב מערכתית כולל סכנת חיים ולמרות זאת המשיכה המשיבה במעשיה ובהצגת המצג הכוזב. ביום 22.6.2009 נערכה ל-ח' בדיקת רנטגן חוזרת במערכת העיכול שהייתה תקינה. תוצאה זו הבהירה לצוות הרפואי שבמערכת העיכול של ח' אין בעיה אורגנית. לכן, כמוצא אחרון לפני השתלת מח עצם, הוחלט לנסות להזין את ח' בשעות הלילה, ללא ידיעת המשיבה וכשזו אינה שוהה לצידו ונמצאת בביתה. לפיכך, החל מיום 25.6.2009 ועד ליום 2.7.2009 הוזן ח' בהזלפה הדרגתית בכמויות גדלות והולכות של מזון. ח' עיכל את המזון מבלי שנצפתה בעיה כלשהי: הוא לא הקיא, לא סבל מכאבי בטן ולא נותרה שארית מזון בקיבתו. נוכח עובדה זו החל מיום 29.6.2009 נמדד חומו של ח' על ידי הצוות הרפואי בלבד וממועד זה נמצא כי חום גופו של ח' תקין, פרט לאירוע יחיד של עלית חום. בעקבות כך, במוצאי שבת ה-4.7.2009 הורחקה המשיבה מ- ח' באמצעות צו חירום שהוציא בית משפט השלום לנוער בירושלים. ממועד זה ועד ליום 31.7.2009 השתפר מצבו של ח': חום גופו היה תקין, לא נראו תופעות עוריות חדשות על גופו והתופעות העוריות מהן סבל החלימו. ח' עיכל מזון בכמויות גדולות, ללא הקאות וללא כאבים. כל הפרעות ספיגת המזון ובעיות האכילה מהן סבל ח' נעלמו אף הן. ח' לא קיבל כל טיפול תרופתי וניזון באופן רגיל דרך הפה. נכון ליום 26.7.2009 עלה משקל גופו של ח' ב- 3 ק"ג .

4.

בשל מעשיה של המשיבה כמתואר לעיל הוגש כנגדה כתב אישום בגין עבירת התעללות בקטין בידי אחראי.

5.

עוד יצויין, כי ביום 9.3.2008 בוצע בבתה של המשיבה ח' ניתוח תוספתן שהתברר בדיעבד כהליך מיותר, ובינואר 2009 ביקשה המשיבה לאשפז את בנה ש' בבית החולים הדסה הר הצופים בטענה כי מזה 75 יום חום גופו הגבוה אינו יורד.

הליכים קודמים

6.

ביום 4.8.2009 הגישה העוררת כתב אישום כנגד המשיבה ובמקביל לו הוגשה "בקשה להטלת תנאי שחרור". ביום 5.8.2009 קיים בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' יעקובי ) דיון בבקשה, במסגרתו הוסכם כי דיון מלא יתקיים לאחר שיתאפשר לבאי כוח המשיבה לעיין בחומר החקירה, וכי בשלב זה יתקיים דיון בתנאי שחרור המשיבה עד החלטה שתינתן בדיון המלא. בהחלטה מיום 7.8.2009 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את בקשת העוררת להורות על עריכת תסקיר שירות המבחן בעניינה של המשיבה, בשל השלב המוקדם בו מצוי ההליך. כמו כן, הורה בית המשפט המחוזי כי עד למתן החלטה בעקבות דיון מלא, יש להקפיא את המצב הקיים כך שימשיכו לחול אותם תנאי השחרור שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד הנשיאה ש' דותן ) מיום 24.7.2009. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. בהחלטת השופטת ע' ארבל מיום 12.8.2009 (בש"פ 6426/09) התקבל הערר תוך שהשופטת ארבל הורתה על עריכת תסקיר שירות המבחן לצורך בחינת מסוכנות המשיבה, אולם נקבע בהחלטה כי התסקיר יוגש לבית המשפט המחוזי רק לאחר שזה יחליט בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. ביום 23.8.2009 התקיים הדיון בפני בית המשפט המחוזי בשאלת קיומן של ראיות לכאורה.

7.

יצויין כי בפתח הדיון בבית המשפט המחוזי, טען בא כוח המשיבה כי המשיבה נכונה להודות בקיומן של ראיות לכאורה מבלי להודות בעובדות המיוחסות לה בכתב האישום. לטענתו, ניתוח התשתית הראייתית אותה הציגה העוררת יכול להתיישב גם עם חוסר אשמה של המשיבה, שכן אין כל ראיה המלמדת על פגיעה של המשיבה ב-ח'.

8.

בהחלטתו מיום 26.8.2009 קבע בית המשפט המחוזי כי העוררת הציגה תשתית של ראיות לכאורה להוכחת אשמתה של המשיבה. הערר שלפניי אינו מופנה כנגד הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למשיבה בכתב האישום ולכן לא אדרש לפירוטן של ראיות אלה, אשר נותחו באופן מקיף ויסודי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הערר שלפניי מופנה כנגד החלטתו המאוחרת של בית המשפט המחוזי מיום 13.10.2009, במסגרתה דן באפשרות שחרורה של המשיבה לחלופת מעצר.

המלצות שירות המבחן

9.

בעקבות החלטתה של השופטת ע' ארבל מיום 12.8.2009, הגיש שירות המבחן למבוגרים לבית המשפט המחוזי תסקיר מעצר בעניינה של המשיבה. שירות המבחן התרשם כי בתיאור התמודדותה של המשיבה עם המחלות והאשפוזים של ילדיה היא לא ביטאה קושי כלשהו, כפי שהיה מצופה במקרים אנושיים דומים. המשיבה התקשתה לגלות אמפטיה כלפי האירועים שחווים ילדיה וגילתה נתק רגשי מסבלם האישי. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי גם הוא התרשם באופן בלתי אמצעי מכך שהמשיבה מתקשה לגלות אמפטיה לילדיה, וציין כי היא מתמקדת בעצמה ובתפקודה כאם למופת. שירות המבחן אישר כי המשיבה מקיימת את החלטתו של בית המשפט לנוער (כבוד השופט א' חן ) מיום 3.8.2009 בנוגע לבדיקה רפואית של ארבעת ילדיה הנוספים המתגוררים עמה. הילדים נבדקים על ידי רופא המשפחה והם נמצאים בקו הבריאות ואין עליהם סימני חבלה, הרעבה או הזנחה. יחד עם זאת, ציין שירות המבחן כי הילדים לא הובאו לפגישות עם חוקרי נוער, למרות שנקבעו לשם כך שלושה מועדים. גורמי הרווחה ציינו אף הם בפני שירות המבחן כי הם מתקשים ליצור קשר עם בני המשפחה והילדים כדי לבחון את מצבם. בנסיבות אלה התקשה שירות המבחן להעריך את הסיכון הנשקף לילדים מהמשיבה.

10.

שירות המבחן פירט את הגורמים המגבירים את הסיכון הנשקף מן המשיבה לילדיה: הפער המשמעותי בין החשדות החמורים המיוחסים למשיבה, לבין התיאור הקיצוני של המשיבה את תפקודה החיובי כאם תוך שלילת כל בעייתיות בהתנהלותה מול ח'; אופן ביצוען של העבירות המיוחסות לה בכתב האישום תוך תחכום והסתרה מהסובבים, מה שמקשה על זיהויין; תפנית חיובית דרמטית במצבו של ח' לאחר הרחקתה של המשיבה ממנו; הקשיים שמניחים המשיבה ומשפחתה בפני רשויות הרווחה כדי למנוע פגישה של המשיבה עם ח' בפיקוח פקידת הרווחה. העובדה כי עד למועד עריכת התסקיר לא נחקרו הילדים הממשיכים לגור עם המשיבה באותה דירה אינה מאפשרת קבלת אבחנה באשר לדינאמיקה של היחסים של המשיבה עם הילדים; ההתרשמות כי המשיבה היא אישה דומיננטית בעלת צרכי שליטה מוגברים; ההתרשמות "מקשיי נפרדות" של המשיבה מח', המהווה עבורה גורם משמעותי ומרכזי בתפיסתה את עצמה, בכלל זה את ההורות שלה; שימוש משמעותי במנגנוני הגנה של נתק רגשי, בכלל זה גם חוסר יכולת לגלות אמפתיה למצבו של בנה ושאר ילדיה שלא מתוך התבוננות מעולמה שלה; חוסר נכונותה של המשיבה לבדיקה עצמית כלשהי של קשיים ובעיות; קיומם של יחסי תלות הנגזרים מתוך יחסי אם-ילד בין המשיבה לילדיה, במיוחד לאור גילם הצעיר, המפחיתים את יכולתם להגן על עצמם מפני פגיעה ולדווח על פגיעה כזו לאור תלותם באמם; משפחתה של המשיבה מפגינה כלפיה יחס מגונן מאוד ולויאלי, השולל באופן נחרץ כל בעייתיות שהיא בתפקודה עם ילדיה. התנהלות זו מעלה ספק לגבי יכולתם של בני משפחתה וקרוביה להשגיח עליה ולדווח במקרה הצורך על התנהגותה והתנהלותה; אבחנתו של ד"ר יורם בן יהודה כי המשיבה לוקה ב"תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח". לבסוף, ציין שירות המבחן כי על פי מחקר שנערך בשנת 2003 על ידי Mary Sheridan , המאוזכר במאמרו של ד"ר יגאל שביל "תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח" מתוך הספר "התעללות והזנחה של ילדים בישראל: הנפגעים, אכיפת החוק והמשפט, רפואה, חינוך ורווחה" (בעריכת ד"ר דבורה הורוביץ, ד"ר יורם בן-יהודה וד"ר מאיר חובב), עולה כי מ"מידע שהתקבל לגבי חלק מהאחים של הנפגעים, 25% מהאחים נפטרו, ל-61% היו תלונות ותסמינים דומים לתסמיני הקורבנות".

11.

כמו כן ציין שירות המבחן גם את הגורמים המפחיתים את הסיכון הנשקף לילדי המשיבה ממנה: דיווח רופא על מצבם התקין של ארבעת הילדים והקפדת האב בהבאתם לבדיקה; קיומם של הליכים משפטיים פליליים המהווים, על פי התרשמות שירות המבחן, גורם מרתיע באופן חלקי.

12.

שירות המבחן העריך כי קיימת מסוכנות גבוהה במקרה זה שהמשיבה תפגע בח'. כמו כן שירות המבחן לא יכול היה לשלול את הסיכון ביחס לשאר ילדיה או לחלק מהם, שכן עד למועד עריכת התסקיר נמנע מגורמי הרווחה לבדוק ולחקור את הילדים. שירות המבחן ציין כי למרות חוות הדעת שהוכנה מטעם המשיבה על ידי העובד הסוציאלי מר דרור אורטס-שפיגל (להלן: אורטס-שפיגל ), לפיה המסוכנות הנובעת מהמשיבה לארבעת הילדים הנמצאים בביתה בתקופת התנהלות המשפט היא נמוכה, הרי ששירות המבחן אינו יכול לשלול את המסוכנות הנשקפת לילדים השוהים עם המשיבה שכן אלו טרם נבדקו על ידי גורמי הרווחה.

13.

שירות המבחן המליץ כי: יאסר על המשיבה ליצור קשר עם ח', למעט קשר בפיקוח גורמי הרווחה; תישמר הפרדה פיזית של המשיבה מילדיה בחלק משעות היממה; חלופת המעצר בשעות בהן תשהה המשיבה מחוץ לביתה תהייה מחוץ לאזור מגוריה בשכונת "מאה שערים" נוכח קשיי הנגישות והפיקוח הקשורים לסביבה בה שוהה המשיבה כיום; יתאפשר למשיבה לבקר את ארבעת ילדיה בביתה בליווי בימים ובשעות מוגדרים כדי למזער את הפגיעה הרגשית בילדים בשל הנתק המחודש מאמם; שהותה של המשיבה עם הילדים תתקיים תחת השגחה של אחות מקצועית אשר תוצע על ידי באי כוח המשיבה. האחות תתחייב לדווח ולהיות בקשר עם גורמי הרווחה ככל שיידרש וכן היא תחויב לדווח על כל מקרה חריג ביחס למצבם של ארבעת הילדים; המשיבה תחויב להעמיד את ילדיה תחת מעקב של רופא, אחת לשבוע, אשר ידווח לעוררת במידה והמעקב יפסק או במידה ויעלו חשדות לפגיעה במי מהילדים; המשיבה ומשפחתה יתחייבו לאפשר קשר של שירותי הרווחה עם הילדים, על פי ההנחיות שינתנו על ידי עובדי הרווחה ובמקום ובזמן שייקבע על ידי שירותי הרווחה בעיריית ירושלים.

14.

בעדכון משלים מטעם שירות המבחן מיום 22.9.2009 נמסר כי שלושה מבין ילדיה של המשיבה נחקרו על ידי חוקרי ילדים ביום 10.9.2009. כמו כן נמסר על ידי שירות המבחן כי התקיימה פגישה אחת של המשיבה עם ח' בפיקוח ונמסר כי ביום 23.9.2009 אמורה הייתה להתקיים פגישה נוספת.

15.

בתסקיר משלים נוסף מיום 30.9.2009 שירות המבחן חזר על הערכתו לפיה אין הוא יכול לשלול את מסוכנותה של המשיבה כלפי שאר ילדיה, ולפיכך חזר על קביעתו לפיה ישנה חשיבות להפרדה פיזית של המשיבה מילדיה. כמו כן חזר שירות המבחן על המלצתו הקודמת תוך שהוא מדגיש כי רק אחות מקצועית תוכל להיות עם המשיבה והילדים, מפני שהכשרתה וניסיונה יקנו לה יכולות לבחון בחינה מעמיקה ומקצועית של מצבים שבהם עלולה להיות פגיעה בילדים. אם יהיה צורך בדיווח, הרי שעלול להתעורר אצל הנשים שמוצע כי יפקחו על המשיבה, ניגוד אינטרסים בין תפקידן כמפקחות לדאוג לקיים את החלטת בית המשפט, לבין הנאמנות והרצון לגונן על המשיבה מתוך היכרות עמה או מתוך מחויבות לקהילה עליה כולן נמנות או בשל לחצים חברתיים שיופעלו עליהן. לכן, לדעת שירות המבחן, רק אחות מקצועית תוכל למלא את התפקיד מתוך מחויבות למקצועה. שירות המבחן פסל את כל המפקחים המוצעים בשל אי עמידתם בתנאי האמור. לכן, המליץ שירות המבחן שלא לאפשר למשיבה להמשיך להתגורר בביתה בהשגחת ארבע נשים. עוד הודגש בתסקיר כי לא הוצעה על ידי באי כוח המשיבה כל חלופה מחוץ לשכונת מאה שערים. שירות המבחן הטעים כי בהיעדר חלופה מתאימה מחוץ לשכונת מאה שערים ובהיעדר מפקחים מתאימים הרי שהוא נמנע מליתן המלצה.

החלטת בית המשפט המחוזי

16.

בית המשפט המחוזי הדגיש כי לפי ההלכה המנחה המדינה אינה ממהרת להתערב באוטונומיה של התא המשפחתי, אך לעיתים קיימות נסיבות בהן נאלצת המדינה לעשות כן בשל אי קיום חובותיהם של הורים כלפי ילדיהם ובשל עקרון טובת הילד. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לאור הראיות לכאורה עליהן עמד בהחלטתו מיום 26.8.2009, ולאור נתונים בגינם לא ניתן לשלול את מסוכנותה של המשיבה לילדיה, הרי שהמדינה חייבת להתערב בתא המשפחתי של המשיבה. בית המשפט המחוזי הדגיש את המסוכנות הרבה הנובעת מהמשיבה בשל אבחונה כלוקה בתסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, אבחון אשר נתמך בראיות לכאורה כאמור, ביניהן חוות הדעת של ד"ר מיכאל וינטראוב, מנהל מחלקת המטואונקולוגיה ילדים בבית החולים הדסה עין כרם, מיום 12.2.2009 ובחוות דעתו של ד"ר יורם בן יהודה, מנהל היחידה לרפואה דחופה ילדים בבית החולים הדסה עין כרם (להלן בהתאמה: ד"ר וינטראוב

ו ד"ר בן יהודה ).

17.

בית המשפט המחוזי דחה את חוות הדעת של אורטס-שפיגל שמצא כזכור כי אינו יכול לקבוע אם המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן. בית המשפט הביע תמיהתו מדוע קבע אורטס-שפיגל כי מהמשיבה נשקפת מסוכנות, גם אם נמוכה, אם לא יכול היה לקבוע כי היא לוקה בתסמונת מינכהאוזן. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי חוות דעת זו לקתה בחסר שכן היא הסתמכה על "תצפית חטופה" בלבד ובעיקר נסובה על ראיונות עם קרובי משפחתה של המשיבה. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי חוות הדעת לא מתייחסת לנתונים המופיעים בתסקיר שירות המבחן וכן כי אורטס-שפיגל לא עיין בראיות התביעה ולא נחשף גם לחומר הרפואי שעמד ביסוד ההחלטה כי קיימות ראיות לכאורה והמתייחס לח', אף כי עיין במסמכים רפואיים המתעדים טיפולים רפואיים שקיבלו שניים מילדיה האחרים של המשיבה. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי קשה ליתן משקל לחוות דעת זו מקום בו אורטס-שפיגל אינו מתיימר להבין בתסמונת מינכהאוזן.

18.

כמו כן דחה בית המשפט המחוזי את

ניסיונם של באי כוח המשיבה להיאחז בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר יעקב מאיר-וייל מיום 22.7.2009 (להלן: ד"ר מאיר-וייל ). בחוות דעת זו קבע ד"ר מאיר-וייל כי אין בממצאים שהונחו לפניו כדי להצדיק חשד אבחנתי כי תסמונת מינכהאוזן היא האבחנה המתאימה למשיבה וכי הוא סבור שהמשיבה תוכל להמשיך בביצוע תפקידי הורות כלפי ילדיה ללא כל סכנה. בית המשפט המחוזי ציין כי ביום 26.7.2009 כתב ד"ר מאיר-וייל מכתב לרבנים פרויליך ודווידוביץ, שהינם דמויות דומיננטיות בקהילה אליה משתייכים המשיבה ומשפחתה, ומכתב נוסף לפסיכיאטר המחוזי ד"ר משה קליאן. במכתב לרבנים כתב ד"ר מאיר-וייל כי לא ראה את עצמו כמומחה שמונה מטעם בית המשפט אלא כעונה לבקשת הרבנים ויתכן כי זו הייתה אחת מטעויותיו. עוד הוסיף ד"ר מאיר-וייל כי נוכח הדחיפות במתן חוות הדעת

ו"הרקע המהומתי" הוא לא זכה לעיין בכל החומר הרפואי והחקירתי שהצטבר. כמו כן הוסיף ד"ר מאיר-וייל כי לא היו בידיו הכלים המספיקים להגיע למסקנה לפיה המשיבה תוכל להמשיך בביצוע תפקידי הורות כלפי ילדיה ללא כל סכנה. במכתב לפסיכיאטר המחוזי כתב ד"ר מאיר-וייל כי שירבט את חוות דעתו מבלי לראות את כל החומר הרלוונטי וכן כי הוא הגיע למסקנה כאשר הוא העמיד עצמו בעמדה שאינה מקובלת עליו במישור המקצועי. עוד הוסיף ד"ר מאיר-וייל כי על מנת להעריך את מסוכנותה של המשיבה יש צורך לעיין בחומרים נוספים ולהקדיש זמן נוסף למקרה. בשל כל אלה קבע בית המשפט המחוזי כי קשה ליתן משקל כלשהו לחוות הדעת של ד"ר מאיר-וייל.

19.

בית המשפט המחוזי חזר והדגיש את העובדה כי המשיבה ומשפחתה אינם משתפים פעולה עם גורמי הרווחה. המשיבה לא קיימה את הבטחותיה להביא את הילדים לחקירה. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי המשיבה ומשפחתה סיכלו את חקירת הילדים, וחקירתם בסופו של יום בדרך שהתקיימה הייתה למורת רוחם של החוקרים. עד ליום מתן ההחלטה לא נערך ביקור בית בביתה של המשיבה על ידי גורמי הרווחה וזאת שלא באשמתם. בית המשפט המחוזי ציין כי שעה שניתנה החלטתה של הנשיאה ש' דותן בעניין התנאים המגבילים, טרם הוגש נגד המשיבה כתב אישום, ולא עלה על דעתה כי המשיבה ובני משפחתה, ובכלל זה בעלה של המשיבה, יבזו ויפרו את התחייבותם להביא את הילדים לחקירה. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי בפני הנשיאה דותן לא עמדו חוות הדעת הרפואיות המעלות חשש כי המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן ושהיא מסוכנת לילדיה. בית המשפט המחוזי הטעים כי הנשיאה דותן

לא נתנה משקל הולם בקביעת התנאים המגבילים להתחמקויות של המשיבה ובני משפחתה מלאפשר את חקירת ילדים. מעבר לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי בתסקיר מיום 3.9.2009, לא שלל שירות המבחן את מסוכנותה של המשיבה כלפי הילדים, בין היתר משום שהמשיבה ומשפחתה חסמו כל קשר ומגע בין הילדים לשרותי הרווחה, שירות המבחן וחוקרי הילדים.

20.

בית המשפט המחוזי קבע כי על מסוכנותה של המשיבה ניתן ללמוד מהחומר הראייתי ובפרט חוות הדעת המעלות חשש כבד כי המשיבה סובלת מתסמונת מינכהאוזן ועלולה לפגוע במי מהילדים. לא עלה בידי המשיבה לסתור חשש זה. המשיבה שתקה בחקירתה, דבר המצביע על מסוכנותה, שכן היא לא מסרה שום גרסה שיש בה להפריך או להפיג את החשש הכבד למסוכנותה. משקלן הנמוך של חוות הדעת שעליהן הסתמכה המשיבה אינן יכולות לסייע לה. מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי קשה ליתן אמון במשיבה. האחרונה מנעה זמן רב את חקירת הילדים. כאשר לבסוף נערכה החקירה היא נערכה בנוכחות מבוגרים, למורת רוחם ולמרות התנגדותם של חוקרי הילדים. המשיבה גם ניסתה להכתיב את האופן והמקום שבו תראה את ח', בניגוד להחלטות בתי המשפט. המשיבה גם לא מצאה לנכון להמציא כתובות של דירות מחוץ לשכונת מאה שערים ושם של אחות מקצועית, למרות שהרב פרויליך טען, כעולה מהתסקיר המשלים מיום 22.9.2009, כי הוא פועל למציאת מספר אפשרויות לחלופה מתאימה למעברה של האם יחד עם ילדיה לדירה אחרת הנמצאת בקרוב לשכונת מאה שערים בליווי אחיות מקצועיות. מאומה לא נעשה בעניין זה כפי שאישר זאת בא כוחה של המשיבה.

21.

בית המשפט המחוזי קבע כי ישנה הצדקה להרחקת המשיבה מהילדים כדי למנוע פגיעה גם בהם, אולם נוכח העובדה כי "ריצדו מול עיניו תמונותיהם של הילדים הבוכים כאשר באים לקחת את המשיבה מהם" הוא סבר כי אין להפריד בין האם לילדיה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי למרות שלא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיבה לילדיה הרי שניתן להפחיתה, שכן הילדים נבדקים אחת ליומיים על ידי רופא ומצבם טוב, כך עולה מהתסקיר מיום 3.9.2009 ומדברים שכתבו חוקרי הילדים לאחר שראיינו אותם. בנוסף לכך, שני גורמים מגבירי סיכון התפוגגו: הוסדר עניין הפגישות עם ח' על פי המתווה שגיבש בית המשפט וכן הילדים נפגשו עם חוקרי נוער. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לדעת שירות המבחן גם ההליך המשפטי המעמיד את המשיבה באור הזרקורים אמור להרתיע את המשיבה ועשוי למנוע פגיעה בילדים.

22.

עוד ציין בית המשפט המחוזי כי רכיב נוסף שיוכל להקטין משמעותית את מסוכנותה של המשיבה הוא הקשר הרצוף עם גורמי הרווחה, קשר שאינו יכול להתקיים בתוך שכונת מאה שערים. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי ככל שהמשיבה רוצה להמשיך ולהתגורר עם הילדים, עליה למצוא דירה למגורים מחוץ לשכונת מאה שערים. מעבר לכך קבע בית המשפט המחוזי כי מגורים בשכונת מאה שערים הם מגורים ללא פיקוח חיצוני ורציני. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא מקבל את דבריו של הרב קירשנבוים, ראש הקהילה אליה משתייכת המשיבה, לפיהם החוש האימהי של כל אחת מהערבות לא ייתן לה להעלים מהמשטרה פגיעות בילדים על ידי המשיבה. ואולם, אם תצא המשיבה מהדירה בשעה שהילדים נמצאים במסגרות חינוכיות, ספק אם הערבוֹת תדווחנה על כך למשטרה, ובמקרה כזה יכולה האם להזיק לילדיה. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי רק אם המשיבה וילדיה יתגוררו בדירה מחוץ לשכונת מאה שערים יוכלו המשטרה ושירותי הרווחה לבדוק האם המשיבה מקיימת את התנאים של מעצר הבית.

23.

לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי בשלב זה יותר למשיבה להתגורר עם הילדים בהתקיים מלוא התנאים המצטברים כמפורט להלן: המשיבה והילדים יתגוררו בדירה מחוץ לשכונת מאה שערים; על המשיבה והילדים תהיה שמירה במשך 24 שעות ביממה על ידי הערבים לפי תורנות; אחות מקצועית, שתמומן על ידי המשיבה, תשהה בבית מגורי המשפחה בשעות מוגדרות ועל האחות להיות בקשר עם גורמי הרווחה בהתאם להנחיותיהם. על האחות לדווח על כל מקרה חריג ביחס לילדים; המשיבה ובעלה יחתמו על התחייבות לפיה עליהם לאפשר קשר של שירותי הרווחה עם הילדים על פי הנחיות שינתנו על ידי עובדי הרווחה; המשיבה תפעל לקבלת טיפול משפחתי לה ולמשפחתה; בשים לב לחשש כי המשיבה לוקה בתסמונת מינכהאוזן עליה להתחיל בטיפול פסיכיאטרי מיום 22.10.2009; על המשיבה להביא את הילדים לפני רופא לצורך מעקב רפואי אחר מצבם כפי שהורה בית המשפט לנוער (כבוד השופט א' חן ) בהחלטתו מיום 3.8.2009; כנגד המשיבה הוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ ועליה להפקיד דרכונה במזכירות בית המשפט; כל אחד מבין ארבעת הערבים יחתום על ערבות בסך של 10,000 ש"ח בנוסף לערבויות הקיימות.

טענות העוררת - בבש"פ 8185/09

24.

לטענת העוררת – באמצעות באות כוחה, עו"ד יעל שרף ועו"ד מעיין רימון-אורן – משקבע בית המשפט המחוזי באופן מפורש כי נשקפת מן המשיבה מסוכנות גבוהה ביחס לארבעת ילדיה המתגוררים עימה, כי קיים חשש כבד שהמשיבה לוקה בתסמונת מינכהאוזן ועלולה לפגוע במי מילדיה וכי התנהגותה מכשילה את הוראות בית המשפט ופעילות גורמי הרווחה ואף לא ניתן לתת בה אמון, שומה היה עליו להורות על הרחקת והפרדת המשיבה מילדיה. רק בהפרדתה של המשיבה מילדיה – תוך מתן אפשרות לביקורים מפוקחים, יש כדי לתת מענה הולם למסוכנותה.

25.

לטענת העוררת, קיימות אינדיקציות לכך שהמשיבה פגעה גם בבנה האחר ש' ובבתה ח'. כך, ביום 9.3.2008 בוצע בבתה ח' ניתוח תוספתן שלא לצורך, ובינואר 2009 ביקשה המשיבה לאשפז את בנה ש' בבית החולים הדסה הר הצופים בטענה כי מזה 75 יום חום גופו הגבוה אינו יורד. לטענת המשיבה, יש לפרש אינדיקציות אלה על רקע הקביעה של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה לכך שהמשיבה לוקה בתסמונת מינכהאוזן ומכאן עולה מסוכנותה לא רק עבור בנה ח' כי אם גם לגבי יתר ילדיה. מעבר לכך טוענת העוררת, כי אין העוררת מחויבת להציג ראיות לכאורה לפגיעה ביתר ילדיה של העוררת לאחר שכבר הונחו ראיות לכאורה להוכחת הפגיעה בבנה ח' כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, שכן כפי שקבעה השופטת ארבל בבש"פ 6426/09 הנ"ל, העבירה המיוחסת למשיבה, עבירה של התעללות בקטין בידי אחראי, היא עבירה שטבועה בה, על פני הדברים, מסוכנות לקטינים שתחת השגחת הנאשם.

26.

עוד טוענת העוררת כי המסוכנות הנשקפת מהמשיבה לילדיה אף מתגברת נוכח העובדה כי המשיבה ומשפחתה אינם משתפים פעולה עם גורמי הרווחה כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. גם לאחר שהמשיבה הסכימה כי ילדיה יחקרו על ידי חוקרי ילדים, לאחר שהמשיבה ומשפחתה מנעו את החקירה בשלוש הזדמנויות קודמות,

היא עמדה על כך שילדיה יחקרו בנוכחות מבוגרים שליוו אותם ותודרכו על ידי המשיבה, הגם שחוקרי הילדים התנגדו לכך. לטענת העוררת, לא ניתן לדעת מה מצבם של הילדים נכון להיום, שכן למרות שהם היו אמורים להיבדק על ידי רופא אחת ליומיים, התקבלו רק שני דיווחים מהרופא על מצבם במקום כ-30 דיווחים כפי שמתחייב. זאת ועוד, לטענת העוררת גם רופא יתקשה לזהות את פגיעותיה של המשיבה בילדיה, שכן המשיבה הצליחה במהלך תקופה ארוכה להטעות את הרופאים והאחיות תוך שימוש בטכניקות הסתרה מתוחכמות, ולכן הדרך הבטוחה ביותר למנוע את פגיעתה של המשיבה בילדים היא להורות על הפרדתה מהם, שכן אין ליטול סיכונים. כמו כן טוענת העוררת כי אין בהליך הפלילי המתנהל נגד המשיבה כדי להוות גורם מרתיע עבורה, שכן גם כאשר נאסר עליה על ידי הצוות הרפואי לטפל בבנה ח', שעה שהמשיבה ידעה כי כבר קיימים נגדה חשדות ובוחנים את התנהלותה, גם אז היא המשיכה לפגוע בבנה ח'. אף על פי שבית המשפט הורה למשיבה לחפש דירה מחוץ לשכונת מאה שערים היא לא עשתה דבר בנדון, מה שמצביע גם הוא על כך שההליך הפלילי המתנהל כנגד המשיבה אינו מרתיע אותה.

27.

בנוסף לכך, טוענת העוררת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין להרחיק את המשיבה מילדיה מתבססת על הערכתו כי הרחקה זו תפגע בילדים. ואולם, לטענת העוררת, קביעתו בנסיבות העניין מנוגדת לעמדת הגורמים המקצועיים. כך, הגברת רות מטות, נציגת שירותי הרווחה, ציינה בדיון לפני בית המשפט המחוזי מיום 1.10.2009 כי מניסיונה המקצועי במקרים כאלה דווקא ההפרדה שבין ההורה הפוגע ובין הקטין היא שמאפשרת לקטין להתחיל בהליך של התמודדות עם הפגיעה שנעשתה בו. מעבר לכך, כפי שהעידה הגברת מטות וכפי שציין בית המשפט המחוזי, משך תקופה של כשנה וחצי המשיבה הייתה נוכחת-נפקדת מביתה, שכן שהתה מרבית שעות היום ליד מיטתו של ח' בבית החולים. בזמן זה, אמהּ של המשיבה היא שטיפלה בילדים וגם מן הטעם הזה יש לתת משקל מצומצם להערכה כי הרחקת המשיבה מילדיה תפגע בהם פגיעה משמעותית. עוד מוסיפה העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, משום שהרחקתם של הילדים מסביבתם החברתית המוכרת ומקהילתם כמו גם מבני משפחתם האחרים לשם מגורים משותפים עם המשיבה מחוץ לשכונת מאה שערים, תפגע בהם יותר מאשר הנזק שיגרם להם אם יופרדו מאמם וישארו להתגורר בשכונת מאה שערים. מעבר לכך, טענה המשיבה כי כפי שלא ניתן לעלות על הדעת כי אב הנחשד באינוס בתו יחזור להתגורר עמה בבית המשפחה, כך גם אין לאפשר למשיבה הנובעת ממנה מסוכנות לילדיה להתגורר עמם.

28.

זאת ועוד, לטענת העוררת היה על בית המשפט המחוזי לאמץ את המלצת שירות המבחן לעניין הרחקת המשיבה מילדיה בהתבסס על הקביעה החד משמעית בדבר המסוכנות הרבה הנשקפת ממנה. בנוסף לכך, טוענת העוררת כי הדרך בה נקט בית המשפט המחוזי, בכך שחייב את המשיבה לעבור להתגורר מחוץ לשכונת מאה שערים, פתרה רק באופן חלקי את נגישותם של גורמי הרווחה ושירות המבחן לפיקוח אחר מעשיה של המשיבה, זאת משום שהמשיבה ביצעה את מעשיה בתחכום ובהסתרה, ולכן ביקור בן מספר שעות בדירה אינו יכול להפיג את מסוכנותה או לחשוף את מעשיה. מעבר לכך, טוענת העוררת כי ארבעה מתוך חמשת המפקחים שהוצעו נבחרו בשל קרבתם הפיזית לדירת מגוריה של המשיבה בתוך שכונת מאה שערים, לכן הרחקת המשיבה עם ילדיה מן השכונה תעמיד בספק משמעותי את אפשרות הפיקוח שהוצעה ותסכל אותה. מכל מקום טוענת העוררת כי שירות המבחן בחן את ארבעת המפקחים האמורים ולא המליץ עליהם.

29.

לטענת העוררת, אין בתנאי הפיקוח המצטברים אותם קבע בית המשפט המחוזי כדי להפחית את מסוכנותה הברורה והגבוהה של המשיבה ביחס לילדיה, בין היתר נוכח: היעדר שיתוף פעולה עקבי של המשיבה עם גורמי הרווחה העולה אף כדי סיכול פעולתם; עמדתם המקצועית החד משמעית של שירות המבחן וגורמי הרווחה לעניין הצורך ההכרחי בהרחקת המשיבה מילדיה; בשים לב לטיב הפיקוח אותו ניתן לספק במידה והמשיבה תמשיך להתגורר עם ילדיה. לפיכך, טוענת העוררת כי יש להורות על שחרור המשיבה לחלופת מעצר כמפורט בתסקיר הראשון, במסגרתה תתגורר המשיבה מחוץ לביתה ולא בשכונת מאה שערים, ויתאפשר לה לבקר את ילדיה בביתם, מדי יום, בליווי ובפיקוח. בהיעדר אפשרות של המשיבה לעמוד בתנאים אלה, מבקשת העוררת להורות על מעצרה של המשיבה עד תום ההליכים כנגדה. העוררת הצהירה כי היא תסכים לאפשר למשיבה תקופת התארגנות ולא תעמוד על ביצוע מיידי של הפרדת המשיבה מילדיה.

טענות המשיבה - בש"פ 8187/09

30.

לטענת המשיבה – באמצעות באי כוחה, עו"ד ראובן בר-חיים ועו"ד דוד הלוי – כל אחד מהתנאים המגבילים שקבע בית המשפט המחוזי הוא מיותר ואינו משיג את מטרת ההליך, פוגע בזכויות היסוד שלה ושל ילדיה הקטינים ולמצער אינו מידתי. זאת ועוד, כפייתם לעבור אל מחוץ לשכונת מאה שערים הינה בבחינת עקירתם מסביבתם הטבעית שתגרום להם לפגיעה בלתי אנושית ומפלה. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי מעצר הבית עליו הורה בית המשפט המחוזי אין בו שום תכלית שכן היא מעולם לא פגעה באדם או ברכוש והיא אינה מסוכנת לשלומו של אדם מחוץ לביתה. בנוסף לכך, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לכפות עליה מעבר לבית שאינו ביתה, פיקוח על ידי אחות מקצועית וטיפול פסיכיאטרי כפוי והכל תוך חיובה לממנם. בהמשך לכך, מדגישה המשיבה כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להתנות את שחרורה בטיפול פסיכיאטרי כפוי או בטיפול כלשהו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין כל הצדקה להטלת התנאים הדרקוניים עליהם הורה בית המשפט המחוזי נוכח חוות הדעת שהוצגו מטעמה, לפיהן ניתן לשחררה לחיק משפחתה וילדיה ללא שום מגבלה למעט פיקוח של מפקחים "רגילים". לבסוף, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי שגה באופן בו ניתח את הנתונים שהוצגו בפניו ובקביעותיו ביחס לחוות הדעת ולמכלול החומר הנוסף שהוצג בפניו. בשל כל אלה מבקשת המשיבה להורות על ביטול התנאים המגבילים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי.

31.

המשיבה מדגישה כי האינדיקציות עליהן מצביעה העוררת אינן מעידות על מסוכנותה של המשיבה לילדיה, שכן ניתוח מיותר להסרת תוספתן שבוצע בבתה ח' הוא אינו מקרה נדיר, מה גם שהמשיבה היא לא זו שאישרה את הניתוח אלא היה זה בעלה. כמו כן טוענת המשיבה כי אשפוזו של בנה ש' עקב חום גבוה גם הוא אינו מקרה נדיר ואין בו להצביע על מסוכנות הנובעת ממנה. כמו כן טוענת המשיבה כי מזה שלושה חודשים היא מתגוררת עם ילדיה כאשר אין כל ראיה לכך שהיא פוגעת בהם. ההיפך הוא הנכון, הילדים נבדקים מדי יומיים על ידי רופא שמאשר כי מצבם טוב ולא נצפתה פגיעה בהם. במסגרת הדיון שנערך לפניי, העבירו באי כוח המשיבה לעיוני ולעיונה של העוררת 31 אישורים שנחתמו בידי הרופא – ד"ר דוד יונתן שטיין, רופא כללי – בין החודשים יולי-אוקטובר 2009, לפיהם הוא מאשר שבדק את ילדיה של המשיבה ולא מצא עליהם סימני חבלה או התעללות. לטענת המשיבה, די בכך כדי להצביע על היעדר מסוכנותה לילדיה.

32.

לטענת המשיבה, כלל אין צורך בהעסקתה של אחות שכן די במפקחים "רגילים" שבית המשפט נותן בהם אמון כדי לבצע את התפקיד שהוטל עליהם על ידי בית המשפט, שכן מרגע שהמפקחים מבינים את המטלה שהוטלה עליהם תשומת ליבם תופנה לכך ואין חשש כי לא יבחינו בסימני התעללות או פגיעה בילדים. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי אין זה ראוי להטיל עליה את האחריות למימון האחות, שכן הטלת תנאים כגון דא מפלה בין אדם לאדם היות שהיא מאפשרת חלופת מעצר רק לאלו שידם משגת זאת. לטענתה, מצבה הכלכלי של משפחתה אינו מאפשר לשאת בנטל כלכלי שכזה שכן בעלה הוא אברך הלומד בכולל והיא אינה עובדת. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי אף אין זה ראוי להתנות את שחרורה לחלופת מעצר בשכירת דירה מחוץ לשכונת מאה שערים, שכן גם תנאי שכזה מפלה ומאפשר חלופת מעצר רק למי שידו משגת זאת. כמו כן טוענת המשיבה, כי עקירתה יחד עם ילדיה מחוץ לשכונת מאה שערים תגרום לפגיעה קשה בילדים בשל הניתוק מקהילתם וממוסדות החינוך והחברה בהם התערו. לטענת המשיבה, עקירה שכזו אינה נדרשת נוכח קיומם של מפקחים וביקורים שוטפים אצל הרופא אשר יש בהם לאיין את מסוכנותה. בנוסף לכך, טוענת המשיבה כי גם שירות המבחן לא קבע כי היא מסוכנת לילדיה, אלא כל שקבע הוא שלא ניתן לשלול את מסוכנותה. ואולם לטענתה, שלושת החודשים האחרונים בהם היא מתגוררת עם ילדיה כאשר לא נצפו בהם סימני פגיעה מעידים על היעדר מסוכנותה כלפיהם.

33.

עוד טוענת המשיבה כי אין אמת בטענת העוררת כי היא ומשפחתה אינם משתפים פעולה עם גורמי הרווחה. לטענתה, היא אינה אחראית לשלושת הפעמים בהם ילדיה לא הגיעו לחקירת ילדים ואי הגעתם לא הייתה בשליטתה. מעבר לכך טוענת המשיבה כי אין זה חריג שמבוגרים ילוו ילדים לחקירתם. בנוסף לכך טוענת המשיבה כי אין לקבל את הטענה כי גורמי הרווחה אינם מסוגלים לפקח על המשיבה בתוך שכונת מאה שערים, שכן אימוץ טענה זו יש בה הכרה של בית המשפט כי המדינה אינה מסוגלת להחיל את ריבונותה בכל שטחי המדינה. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי בקבלת הטענה יש משום אפליה, שכן בעוד שתושב תל-אביב יוכל להשתחרר לחלופת מעצר הרי שתושב מאה שערים לא יוכל לעשות כן אך בשל מקום מגוריו. בהקשר זה טוענת המשיבה כי היא ומשפחתה כמו גם הקהילה כולה מתחייבים לשתף פעולה עם גורמי הרווחה.

34.

עוד טוענת המשיבה כי בשלב זה בו מדובר בראיות לכאורה בלבד טרם הוכח כי היא סובלת מתסמונת מינכהאוזן והיא מתכחשת לטענה כי היא לקתה בתסמונת זו, מה גם שבחוות הדעת של ד"ר מאיר-וייל נכתב מפורשות כי לא ניתן היה לקבוע שהמשיבה לוקה בתסמונת זו. משכך טוענת המשיבה, לא היה מקום לחייבה בטיפול פסיכיאטרי. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי חוות הדעת של אורטס-שפיגל אף היא מלמדת כי אין בסיס לטענה שהיא לוקה בתסמונת מינכהאוזן וכתוצאה מכך נשקפת ממנה מסוכנות לילדיה. זאת ועוד, כל החומר הראייתי הונח בשעתו בפני הנשיאה דותן, ובהחלטתה נקבע כי היא אינה סבורה שלילדים נשקפת סכנה מהמשיבה.

35.

בתגובה לטענה זו השיבה העוררת כי המשיבה אינה יכולה להסתמך על חוות הדעת שהוגשו מטעמה לאחר שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי אלה קרסו. מעבר לכך טוענת המשיבה כי מפרוטוקול הדיונים בבית משפט השלום עולה באופן מפורש כי לא כל חומרי החקירה הונחו לפני הנשיאה דותן , מה גם שתסקירי שירות המבחן המצביעים על מסוכנותה של המשיבה לילדיה נערכו רק לאחר הדיון שהתקיים לפני הנשיאה דותן , ומשכך המשיבה אינה יכולה להסתמך על אמירות וקביעות שנעשו בשלב מוקדם יותר של הדיון במסגרתו לא הובאו בחשבון כלל הנתונים הצריכים לעניין.

דיון והכרעה

36.

לאחר שעיינתי בהודעות הערר ובנספחים להן, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, באישורים ובאסמכתאות הרבות שהוגשו לעיוני במהלך הדיון, ולאחר התלבטות קשה שהדירה שינה מעיני, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להתערב בקביעתו המרכזית של בית המשפט המחוזי, לפיה בשלב זה אין להפריד את המשיבה מילדיה האחרים. ואולם, מצאתי כי יש לבצע מספר התאמות בתנאים המגבילים שקבע בית המשפט המחוזי, והכל כפי שיפורט להלן.

יובהר כי החלטה זו אינה דנה כלל ב-ח' – בנה של המשיבה, שכן כבר נקבע על ידי בית משפט השלום לנוער ועל ידי בית המשפט המחוזי כי ח' ישהה בבית דודו, ואף נקבעו תנאים ברורים למתכונת בה תוכל המשיבה לראותו, ואין בהחלטה זו לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניינו.

ראיות לכאורה

37.

בית המשפט המחוזי פירט באופן מקיף ויסודי את נימוקיו לקביעה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למשיבה בכתב האישום. אין מקום להתערב בהחלטה זו, שכן לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט המחוזי, שוכנעתי כי לא נפל כל פגם בקביעתו ואכן ישנה תשתית של ראיות לכאורה כאמור. בקצרה יאמר כי תשתית זו מורכבת מראיות רבות ובהן: הודעותיהם במשטרה של אנשי הצוות הרפואי; צילומיו של ח' בסמוך לחשיפת הפרשה; סיכומי מחלה מאשפוזיו של ח'; סרטונים בהם נראית המשיבה מוציאה לכאורה עירויים מגופו של ח' ועוד ראיות רבות המתוארות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בנוסף לכך, שתי חוות דעת מרכזיות ניצבות בבסיס תשתית הראיות לכאורה, זו של ד"ר וינטראוב וזו של ד"ר בן יהודה. שתיהן מבססות חשד סביר לכך שהמשיבה לוקה בתסמונת מינכהאוזן. אכן, גם המשיבה הציגה חוות דעת התומכות בעמדתה, אולם כפי שציין בית המשפט המחוזי ומהטעמים שפורטו בהחלטתו, אין ליתן לחוות הדעת של ד"ר מאיר-וויל ואורטס-שפיגל משקל רב. כמו כן לא ניתן להתעלם מהשיפור המשמעותי שחל במצבו הבריאותי של ח' לאחר שהמשיבה הורחקה ממנו. כל אלה מצביעים על התגבשותה של תשתית לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים למשיבה בכתב האישום.

המסוכנות הנשקפת מהמשיבה לילדיה הנוספים

38.

אכן, תשתית הראיות שהציגה העוררת נוגעת למעשים שביצעה לכאורה המשיבה ב-ח' ולא בילדיה האחרים. ואולם, כפי שאף הטעימה השופטת ארבל בבש"פ בש"פ 6426/09 הנ"ל, תשתית הראיות לכאורה בנוגע למעשיה של המשיבה כלפי ח' מצביעים על מסוכנותה האינהרנטית גם כלפי ילדיה האחרים. מסוכנות זו נובעת ממאפייני העבירה ונסיבות ביצועה. אל לנו לשכוח כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיבה לוקה בתסמונת מינכהאוזן, ולפיכך אין כל ערובה לכך שהיא לא תנקוט בדפוסי התנהגות הנגזרים מתסמונת זו גם כלפי ילדיה האחרים, כפי שצויין בתסקירי שירות המבחן וכפי שציין בית המשפט המחוזי בהתייחסו למאמרו של ד"ר יגאל שביל שהוגש על ידי העוררת.

39.

זאת ועוד, העוררת הצביעה על אינדיקציות לפגיעה לכאורית גם בילדה ח' ובילד ש'. אכן, ניתוח להסרת תוספתן שהסתבר כמיותר או אישפוז בשל חום גבוה, הנמשך לטענת האם מעל חודשיים, אין בהם כשלעצמם כדי להצביע על מסוכנותה של המשיבה לילדיה. יחד עם זאת, מקובלת עליי עמדתה של העוררת לפיה אין אנו נמצאים בחלל ריק אלא לאחר שהוגש כתב אישום, ולכן יש לפרש את האינדיקציות האמורות על רקע הראיות הקיימות לביצועם לכאורה של המעשים נשוא כתב האישום על ידי המשיבה כלפי בנה ח'. בשל כך, סבור אני כי לא נפל כל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המשיבה מסוכנת לא רק לבנה ח', כי אם גם ליתר ילדיה.

חלופת מעצר

40.

ככלל, אין מקום להשיב נאשם לחיק משפחתו לאחר שנקבע כי נשקפת ממנו מסוכנות לבני המשפחה האחרים. המטרה של חלופת המעצר היא למנוע פגיעה בלתי מידתית בחירותו של נאשם ובלבד שניתן להשיג באמצעותה את תכלית המעצר [ראו: סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 ]. באופן עקרוני, נדמה כי השבת בן המשפחה שלכאורה התעלל בילדיו לחיות עמם באותה דירת מגורים חותרת תחת תכלית המעצר ולכן, במקרים אלו, מתחייבת הפרדה בין הנאשם לבין בני משפחתו והרחקתו מהם. לכאורה, כך היה ראוי לפעול גם במקרה דנן, כפי שסבר בית המשפט המחוזי. ואולם, כל מקרה ראוי שיבחן על פי נסיבותיו הקונקרטיות ויתכנו מקרים חריגים שבהם ניתן יהיה להבטיח את תכלית המעצר בדרך אחרת.

41.

נוכח העובדה כי ההכרעה בסוגיית חלופת המעצר הראויה בנסיבות המקרה משליכה באופן משמעותי ומהותי על גורלם של ארבעה ילדים רכים בשנים, הרי שטובתם של הילדים היא בפירוש שיקול בעל חשיבות רבה. כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי "עיקרון העל המנחה בעת קבלת החלטות הנוגעות למשמורתם ולמקום מגוריהם של ילדים, כמו גם בכל מקרה אחר שעניינו יחסי הורים וילדים, הינו טובת הילד ... " [ראו למשל: בע"ם 10060/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 2.10.2008) סעיף 28 לחוות דעת הרוב]. יתר על כן, כבר נקבע כי המונח "טובת הילד" הינו מושג רחב ועמום, אשר עשוי לקבל משמעויות ופירושים שונים בהקשרים שונים, בהתאם למצב העובדתי בכל מקרה ומקרה ובתי המשפט נדרשים לצקת לתוכו תוכן בהתאם למקרה הפרטני העומד להכרעתם [ שם , סעיף 30].

42.

השאלה העומדת על הפרק היא האם ניתן להימנע מהפרדת המשיבה מילדיה, אך בעת ובעונה אחת להבטיח כי לא יאונה לילדים כל רע. התשובה שנתן שירות המבחן על שאלה זו היא שלילית. שירות המבחן סבר כי במסגרת חלופת מעצר בעניינה של המשיבה יש להבטיח הפרדה בינה לבין ילדיה.

43.

ואולם, איני סבור כי בית המשפט המחוזי טעה משסטה מהמלצות שירות המבחן בעניין זה. כידוע, הלכה היא כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה שאינה מחייבת את בית המשפט, שכן שיקול הדעת הסופי מופקד בסופו של דבר בידי בית המשפט והוא רשאי לדחות את המלצות שירות המבחן [ראו: אהרן ברק "התסקיר וקצין המבחן למבוגרים" כתבים 653 (2000); אלי שרון שיטת המבחן בדין הפלילי 258 (1987); חיה זנדבנג "על מעמדו של שירות המבחן בהליך הפלילי" משפטים כה 435 (1995); רע"פ 8787/03 מנסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.04)] .

44.

סבור אני, כמו בית המשפט המחוזי, כי נכון לעת הזאת ניתן להקטין את מסוכנותה של המשיבה באופן משמעותי, גם מבלי שיהיה צורך להפריד בינה לבין ילדיה. הילדים כבר הופרדו פעם אחת מאמם כשזו נעצרה לראשונה, ולכן הפרדתם ממנה בשנית, לאחר שהיא שבה לבית המשפחה ונמצאת איתם מזה כשלושה חודשים, תגרום להם לזעזוע נוסף אותו רצוי למנוע. ואולם, מניעת ההפרדה בין המשיבה לבין ילדיה מותנית בקביעתם של מנגנוני בקרה שיבטיחו את שלומם של הילדים. על בית המשפט בנסיבות כגון דא ליצור מערכת של "איזונים ובלמים" אשר תעלה בקנה אחד עם עקרון טובת הילד.

45.

סבור אני כי נדבך ראשון בהפחתת מסוכנותה של המשיבה הוא גורם ההרתעה שביטויו הקונקרטיים בשלב זה הם ההליך הפלילי המתנהל כנגד המשיבה והליך הנזקקות שנפתח בעניינו של בנה ח' בבית משפט השלום לנוער בירושלים, אשר מציבים אותה באור הזרקורים, וחושפים אותה הן לביקורת שיפוטית והן לביקורת ציבורית, אשר יש בהן כדי, להרתיעה מפני פגיעה בילדיה, כפי שאף סבר שירות המבחן (בנוגע להליך הפלילי). איני מקבל את עמדת העוררת שההליך הפלילי אינו מרתיע את המתלוננת. ראשית, עמדה זו מנוגדת לעמדתו של שירות המבחן. שנית, יש הבדל בין השלב בו המשיבה ידעה שהצוות הרפואי אך חושד בה ולמרות זאת המשיכה לכאורה לבצע בבנה ח' את המיוחס לה בכתב האישום, לבין השלב בו אנו נמצאים היום בו המשיבה מבינה כי מצויות בעניינה ראיות לכאורה שהבשילו לכדי הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי אשר עשוי להשליך באופן משמעותי על חייה ועל חיי בני משפחתה.

46.

נדבך שני בהפחתת מסוכנותה של המשיבה צריך להיות פיקוח חיצוני על התנהלותה. מנגנון שכזה יושג באמצעות המשך הבאת הילדים לביקורת רופא אחת ליומיים, כפי שהדבר נעשה מאז חודש יולי 2009. על מנת לחזק את מנגנון הביקורת החיצונית הגלום בבדיקת הילדים על ידי הרופא אחת ליומיים, הנני מורה על כך שבעת הבדיקה הרפואית של כל אחד מארבעת הילדים יהיה נוכח נציג מטעם שירותי הרווחה. האחרון יהיה רשאי לשוחח בתום הבדיקה עם כל אחד מהילדים ולהציג להם שאלות על מנת לעמוד על מצבם. ימי ושעות הבדיקה הרפואית יהיו קבועים: ימים א', ג' ו-ה' בשעה 16:00, אלא אם באחד מימים אלו מתקיים יום חג או שבתון, שאז תתקיים בדיקה רפואית שלישית של אותו שבוע ביום אחר. כל שינוי בימי הבדיקה הרפואית ובשעותיה יאושר מראש על ידי בית המשפט המוסמך.

47.

נדבך שלישי בהפחתת מסוכנותה של המשיבה הוא שהימצאותה עם ילדיה תהיה תחת פיקוח בלבד. השאלה שעלתה לדיון היא האם יש צורך בפיקוח של אחות מוסמכת או די במפקחים רגילים. לטעמי, די במפקחים רגילים, שכן ממילא הפיקוח המקצועי מושג באמצעות ביקורת של רופא אחת ליומיים. מקובלת עליי העמדה כי מקום בו נמצאו מפקחים "רגילים" שזכו לאמונו של בית המשפט, הם יכולים למלא את משימת הפיקוח לאחר שיתודרכו על ידי הגורמים המקצועיים באשר למהות תפקידם. לפיכך, הנני מורה כי הערבים שפרטיהם מצויינים בסעיף 40 להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 13.10.2009, יפקחו על המשיבה 24 שעות ביממה לפי תורנות שיסדירו ביניהם שעליה יודיעו לבית המשפט המחוזי.

48.

שאלה נוספת שמתעוררת היא האם יש לחייב את המשיבה וילדיה לעבור להתגורר מחוץ לשכונת מאה שערים. תשובתי לשאלה זו שלילית. מעבר זה יעקור את הילדים מסביבתם המוכרת ויסב להם זעזוע בתקופה הקשה שאותם הם עוברים, ולכן עתה הם זקוקים יותר מכל למערכות החברתיות והחינוכיות המוכרות להם על מנת לשמר את יסוד היציבות בחייהם. זוהי התוצאה הנדרשת כנגזרת מעקרון טובת הילד.

כמו כן, חיובה של המשיבה לשכור דירה מחוץ לשכונת מאה שערים יטיל עליה ועל משפחתה נטל כלכלי בלתי מבוטל שספק אם הם יוכלו לעמוד בו. כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי אין להטיל תנאים מגבילים שמימושם יתאפשר רק על ידי מי שידו משגת זאת, שכן אז עשויה להתקיים אפליה לעניין האפשרות להשתחרר לחלופת מעצר (ראו למשל: בש"פ 2358/09 מדינת ישראל נ' פולנסקי (לא פורסם, 13.3.2008) סעיף 22; החלטתה של השופטת מ' נאור

בבש"פ 7445/09 מדינת ישראל נ' עבאס (לא פורסם, 17.9.2009) סעיף 10]. דברים אלה יפים גם לעניין חיובה של המשיבה על ידי בית המשפט המחוזי בהעסקת אחות מקצועית. משכך, איני סבור כי יש לחייב את המשיבה בתנאים האמורים.

49.

הטעם המרכזי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לחייב את המשיבה לעבור ולהתגורר עם ילדיה מחוץ לשכונת מאה שערים הינו המכשולים שהניחו המשיבה ומשפחתה בפני שירותי הרווחה וחוקרי הילדים במשך פרק זמן ממושך שמנעו ו/או הגבילו את הבאת הילדים לחקירה בפני חוקרי ילדים. ואולם, קשיים אלו הוסרו בחלקם משהתאפשר לחוקרי הילדים לשוחח עם האחרונים, אם כי בנוכחות מבוגרים.

50.

יובהר, ככל שהמשיבה, משפחתה ומקורבי המשפחה לא ימלאו אחר הוראות בית המשפט ו/או יפעלו בדרך שיש בה משום שיבוש של פעילות הביקורת של גורמי הרווחה, הם ייחשבו כמי שאיבדו את האמון שניתן בהם על ידי בית המשפט, מה שיגרור אחריו הפרדה בין המשיבה לבין ילדיה ואולי אף מעצרה מאחורי סורג ובריח. בהקשר זה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי על המשיבה ובעלה לחתום על התחייבות לאפשר לגורמי הרווחה גישה לילדיהם. הנני מורה בזאת למשיבה ולמשפחתה לשתף פעולה באופן מלא עם רשויות הרווחה ולאפשר לרשויות גישה מלאה לילדים.

51.

כמו כן, אני סבור כי מעצר הבית עליו הורה בית המשפט המחוזי הינו הכרחי לעת הזו. לפיכך, המשיבה תהיה נתונה במעצר בית מלא ולא יותר לה לצאת מביתה עד להחלטה אחרת של בית המשפט המוסמך, ככל שתהיה כזו.

52.

יודגש כי בשלב זה חיובה של המשיבה בהשתתפות בטיפול פסיכיאטרי ובטיפול משפחתי ופרטני, כמוה כקביעה שיפוטית כי המשיבה אכן לוקה בתסמונת מינכהאוזן. מבלי להביע דעה כלשהי בשאלה זאת, איני סבור כי יש מקום להוראה שיפוטית כנ"ל בעת הזו, ובפרט נוכח קיומה של מחלוקת בין עורכי חוות הדעת שהונחו לפני בית המשפט המחוזי באשר למצבה הנפשי של המשיבה. לפיכך, סבור אני כי לא ניתן לחייב את המשיבה להשתתף בטיפול עליו הורה בית המשפט המחוזי בסעיפים 39(ה)-(ו) להחלטתו מיום 13.10.2009, אלא אם כן היא תעשה זאת מרצונה החופשי.

53.

יתר התנאים והערבויות עליהם הורה בית המשפט המחוזי יעמדו בתוקפם בכפוף לאמור לעיל, אולם על אף האמור בסעיף 40 להחלטתו של בית המשפט המחוזי, כל אחד מהערבים יחתום על ערבות עצמית בסך של 25,000 ש"ח עד ליום א' ה- 25.10.2009 בשעה 12:00, שאם לא כן הדבר יובא לידיעתו של בית המשפט המוסמך לאלתר. בנוסף לכך, ככל שהמשיבה ובעלה טרם חתמו על התחייבותם לפיה עליהם לאפשר קשר של שירותי הרווחה עם הילדים, כאמור בסעיף 39(ד) להחלטתו של בית המשפט המחוזי, הם יעשו זאת עד ליום א' ה- 25.10.2009 בשעה 12:00, שאם לא כן יובא הדבר לידיעתו של בית המשפט המוסמך לאלתר.

54.

אשר על כן, הנני מורה כי:

א.

המשיבה לא תופרד מילדיה ותורשה להתגורר עמם בבית המשפחה בשכונת מאה שערים, זאת בכפוף להבאתם לביקורת רופא, שלוש פעמים בשבוע, בכל אחד מהימים א', ג' ו-ה' בשעה 16:00, שתיערך בנוכחות נציג שירותי הרווחה, והכל כמפורט בסעיף 46 לעיל.

ב.

המשיבה תשהה בתנאי מעצר בית מוחלט ובפיקוח מלא של ארבעה מפקחים, הם הערבים שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי, 24 שעות ביממה כמפורט בסעיפים 47 ו-51 לעיל, בכפוף לתנאים המגבילים שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובכפוף לחתימה על ידי כל אחד מהם על ערבות עצמית מוגדלת בסך של 25,000 ש"ח, כאמור בסעיף 53 לעיל.

ג.

המשיבה לא תחויב, בשלב זה, בהשתתפות בטיפול מכל סוג שהוא כמפורט בסעיף 52 לעיל.