דנ"א 4178-24 דנ"א 4178-24

לפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה (השופטים י' עמית, ד' מינץ וי' וילנר) ברע"א 3323/23 מיום 6.5.2024 (להלן גם: פסק הדין). במסגרת פסק הדין נקבע כי המבקש ובת זוגו המנוחה (שעיזבונה הוא המשיב 2; להלן: המנוחה) לא היו ידועים בציבור, ומשכך לא זכאי המבקש לפיצויים לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה).

1.עובדות המקרה פורטו בהרחבה במסגרת פסק הדין נושא הבקשה, ומשכך אדרש אך לעובדות שצריכות להכרעה בבקשה שלפניי. המבקש והמנוחה הכירו בשנת 2015 ולאחר כשנתיים של זוגיות, שבמהלכן התגוררו יחד בדירה שכורה במשך כשנה וחצי, החליטו כי במהלך חודש מאי 2017 יינשאו בנישואים אזרחיים מחוץ למדינת ישראל. ביום 3.3.2017, עובר למועד חתונתם המתוכננת, עת שהמבקש נהג ברכב שמבוטח אצל המשיבה 1 (להלן: חברת הביטוח), התרחשה תאונת דרכים שכתוצאה ממנה נהרגה המנוחה. המבקש והורי המנוחה הגישו תביעה נגד חברת הביטוח שבמסגרתה נטען, בין היתר, כי חברת הביטוח חבה פיצויים למבקש לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין שקובע כי "גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודה זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה".

2.ביום 15.9.2020 קיבל בית משפט השלום בבאר שבע (כב' סגן הנשיא י' ברוזה) את התביעה וקבע, בין היתר, כי בשים לב לפסיקה קודמת שהחילה את המונח "בן זוג" בסעיף 78 לפקודה גם על ידועים בציבור, ומשהוכח שהמבקש והמנוחה היו בני זוג וכי זה היה תלוי בה במועד התאונה, חבה חברת הביטוח בפיצויים למבקש. חברת הביטוח הגישה ערעור על פסק דין זה, וביום 21.6.2021 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה א' ואגו, והשופטים ג' גדעון וג' לוין) את הערעור וקבע, בעיקרם של דברים, כי לא הוכח שהמבקש אכן היה תלוי במנוחה עובר לתאונה ומשכך הוא אינו נכנס בגדרי סעיף 78 לפקודה.

3.המבקש הגיש בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וביום 15.12.2021 נתן בית משפט זה רשות לערער וקיבל את הערעור באופן חלקי (השופטים י' עמית, ד' מינץ וי' וילנר; להלן: פסק הדין הראשון). בתוך כך, קבעה השופטת וילנר כי על הטוען לפיצויים מכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין לעמוד במבחן דו שלבי; בשלב הראשון, עליו להוכיח כי הוא נמנה עם התלויים במנוח שקבועים בסעיף, ובהם בן זוגו, כשלעניין זה נקבע בעבר במסגרת רע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12 (1999) (להלן: עניין לינדורן) כי ידועים בציבור באים בגדר המונח "בן זוג"; בשלב השני, נדרש להראות את קיומה של תלות במנוח וכן את היקפה בשים לב לנזק שנגרם לטוען כתוצאה מפטירתו של המנוח (להלן: המבחן הדו שלבי). בנוסף, במסגרת פסק דינה, עמדה השופטת וילנר על הגדרת מוסד הידועים בציבור וציינה, בין היתר, כי "המבחן הרלוונטי לבחינת השאלה אם בני זוג הם ידועים בציבור הוא מבחן סובייקטיבי הבוחן את אומד דעת הצדדים לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם" וכי הגדרה זו "תבוסס, מטבע הדברים, על ראיות המלמדות על אומד דעתם" (שם, פסקאות 31-30; ההדגשה במקור – ע' פ'). לגופם של דברים נקבע, כי בית משפט השלום לא קבע ממצא ברור ביחס לשאלת היותם של המבקש והמנוחה ידועים בציבור, ואף בית המשפט המחוזי לא בחן את זכאותו של המבקש לפיצויים בהתאם למבחן הדו שלבי אלא קבע כי אלה לא היו ידועים בציבור משלא התקיימה ביניהם תלות בפועל. בשים לב לאמור קבעה השופטת וילנר כי יש להשיב את המקרה לבית משפט השלום על מנת שזה יבחן את שאלת זכאותו של המבקש לפיצויים לפי סעיף 78 לפקודה בהתאם למבחן הדו שלבי שקבעה, ובפרט על מנת שיקבע האם המבקש והמנוחה היו ידועים בציבור לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה.

4.ביום 26.8.2022 קבע בית משפט השלום בבאר שבע (כב' סגן הנשיא י' ברוזה) כי בשים לב למבחנים שנקבעו בפסיקה להגדרת בני זוג כידועים בציבור, וכן – משהמבקש אינו יהודי – לרף ההוכחה המקל מקום שבו מדובר במנועי חיתון במדינת ישראל, במועד התאונה היו המבקש והמנוחה ידועים בציבור. את קביעתו זו ביסס בית משפט השלום, בין היתר, על כוונתם של בני הזוג להינשא בזמן הקרוב ובתוך כך על טפסים שמילאו לרישום נישואים, על הזמנת כרטיסי טיסה, ועל שימוש בחברה חיצונית לצורך ארגון החתונה; עדויות של המבקש ושל הורי המנוחה שלפיהן בני הזוג התכוונו להינשא בחו"ל משהמבקש אינו יהודי; וכן על העובדה כי השניים התגוררו יחדיו בשכירות כשנה וחצי וחלקו בהוצאות המגורים המשותפים. ערעור שהגישה חברת הביטוח נדחה בפסק דין תמציתי של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיאה א' ואגו, והשופטים ג' גדעון וג' לוין) לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ותוך שנקבע כי "בית המשפט קמא פעל בהתאם להנחיית בית המשפט העליון, ולאחר שבחן את הראיות שנפרשו בפניו ושקל את טענות הצדדים, מצא להשיב בחיוב על השאלות האמורות" (שם, בעמ' 2, ש' 7-6).

5.חברת הביטוח הגישה בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וביום 6.5.2024 נתן בית משפט זה רשות לערער וקיבל את הערעור (השופטת י' וילנר, בהסכמת השופטים י' עמית וד' מינץ); זאת, משמצאה השופטת וילנר כי קיים צורך "להבהיר את האופן שבו יש להחיל את המבחנים שנקבעו בפסיקה להכרה בבני-זוג כידועים בציבור" (שם, פסקה 7). בתוך כך, עמדה השופטת וילנר על המבחנים שנקבעו בפסיקה להכרה בבני זוג כידועים בציבור, תוך שציינה כי בבסיס מוסד זה עומדת תפיסה חוזית שמשקפת את רצונם של בני הזוג להחיל מערך זכויות וחובות משפטיות על הקשר הזוגי; וכי בשים לב לתפיסה זו, וכן לכך שבעת המודרנית בוחרים זוגות רבים להתגורר יחדיו מבלי להינשא, נדרשים "איפוק וריסון טרם ההכרה בהם כידועים בציבור" (שם, פסקה 12).

6.בהמשך פסק הדין בחנה השופטת וילנר את שאלת רף ההוכחה להגדרת ידועים בציבור וקבעה, בין היתר, כי הגם שראוי להקל על בני זוג שאין ברצונם או ביכולתם להינשא במסגרת הדין הדתי בבחינת הגדרתם כידועים בציבור, יש להצביע על קיומו של קשר סיבתי בין היעדר יכולת או רצון אלה לבין החלטתם שלא להינשא; וכי בשים לב לקיומם של פתרונות אזרחיים, ובהם נישואים אזרחיים מחוץ למדינת ישראל או נישואים בהיוועדות חזותית (בהתאם לפסק דינו של בית משפט זה בעע"ם 7368/22 משרד הפנים נ' בריל (7.3.2023)), הימנעותם של בני זוג ממיסוד יחסיהם במסגרת פתרונות אלה עשויה ללמד על כוונתם שלא להיחשב כידועים בציבור ורצונם להימנע מהחלת מערך הזכויות והחובות המשפטיות שכרוכות בדבר. בהקשר זה נקבע, לגופם של דברים, כי הגם שהמבקש והמנוחה היו מנועי חיתון במדינת ישראל, ובשים לב לאפשרות שעמדה לפניהם למסד את הקשר במסגרת נישואים אזרחיים בחו"ל (אפשרות שאותה התכוונו לממש כאמור), בנסיבות המקרה לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש להנמכת הרף הראייתי.

7.בנוסף, במסגרת פסק דינה קבעה השופטת וילנר כי בניגוד לקביעתו של בית משפט השלום, כוונתם של בני הזוג להינשא אינה עולה, כשלעצמה, כדי אינדיקציה להכרה בהם כידועים בציבור; זאת, בשים לב לכך שמוסד הידועים בציבור משמש חלופה למוסד הנישואים, ולכך שתפיסה שלפיה מדובר בשלב מעבר בדרך למיסוד הקשר בדרך של נישואים עלולה לפגוע במוסד הידועים בציבור, ואף להביא לכך שיוחל על בני הזוג מערך חובות וזכויות משפטיות עובר למועד הנישואים בניגוד לאומד דעתם. בהקשר זה ציינה השופטת וילנר כי הגם שבמסגרת רע"א 9755/04 ביטון נ' קצין תגמולים - משרד הבטחון (31.8.2008) (להלן: עניין ביטון) נקבע שהחלטת בני הזוג להינשא באותו מקרה מחזקת את המסקנה כי אלה היו ידועים בציבור, הרי שבהתאם לקביעותיה בפסק הדין הראשון לעניין אופן בחינת כוונתם של הצדדים – שהיא בעיקרה בחינה סובייקטיבית של אומד דעתם – אין בהצהרתם של בני הזוג על כוונתם להינשא במועד עתידי כדי ללמד על כוונתם להפוך לידועים בציבור כבר בשלב זה; וכי ייתכנו מצבים שבהם הכוונה האמורה תעלה דווקא כדי אינדיקציה שלילית לרצונם להחיל את מערך החובות והזכויות שכרוך בהגדרתם כידועים בציבור.

8.לבסוף, נקבע כי בשים לב לכך שכוונתם של המבקש והמנוחה להינשא אינה עולה כדי אינדיקציה חיובית להגדרתם כידועים בציבור, ולאחר בחינת מכלול הראיות שעמדו לפני הערכאה הדיונית, בנסיבות המקרה לא הוכח כי בני הזוג היו ידועים בציבור במועד התאונה. בהקשר זה קבעה השופטת וילנר כי הגם שהמבקש והמנוחה התגוררו יחדיו במשך כשנה וחצי ואף חלקו בהוצאות הבית, אין בכך כדי להוכיח את כוונתם להיות ידועים בציבור; וממילא בהיעדר ראיות נוספות לכוונתם זו, ובהן "שיתוף נכסים בתקופה זו, רישום רשמי בכתובת מגורים משותפת, חשבון בנק משותף, ילדים משותפים, רישום בן הזוג כמוטב בפוליסת בן הזוג המנוח, טקס פורמלי של מיסוד הקשר בין הצדדים, ועוד" (שם, פסקה 26), לא ניתן לקבוע כי השניים היו ידועים בציבור ובהתאם אין המבקש זכאי לפיצויים לפי סעיף 78 לפקודה.

9.מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען, בעיקרם של דברים, כי במסגרת פסק הדין הראשון נקבעה הלכה חדשה שלפיה התיבה "בן זוג" בסעיף 78 לפקודת הנזיקין כוללת אך בני זוג נשואים או ידועים בציבור ואינה נוגעת לזוגות שלא נכללים על שתי הגדרות אלו; וכי הלכה זו עומדת בסתירה לעניין לינדורן, שם נקבע, כנטען, כי סעיף 78 לפקודה חל גם על ידועים בציבור לצד זוגות נשואים ובני זוג ככלל. בהקשר זה נטען, כי המבחן הדו שלבי שקבעה השופטת וילנר במסגרת פסק הדין הראשון מחייב כי בני הזוג יהיו נשואים או ידועים בציבור, ומדיר זוגות שאינם עונים להגדרה זו הגם שהם תלויים האחד בשני; זאת, בניגוד לתכליות של דיני הנזיקין ובפרט ללשונו של סעיף 78 לפקודה, וכן בסתירה להלכה שנקבעה בעניין לינדורן – שכן כנטען הלכה זו התמקדה בעניין התלות חלף בחינת זהות הגורם התלוי במנוח. בנוסף, המבקש טוען כי פסק הדין נושא הבקשה – שלפיו האחרון והמנוחה לא היו ידועים בציבור – גורם לו עוול גדול בשים לב, בין היתר, לכך שעניינו נבחן מספר פעמים על ידי הערכאות השיפוטיות, וכן לפסק דינו של בית משפט השלום שמבוסס, כנטען, על תשתית ראייתית איתנה. בהקשר זה טוען המבקש כי קיימת חשיבות בקיומו של דיון נוסף, בין היתר, על מנת להבהיר את חשיבותה של כוונת הצדדים להינשא בבחינת הגדרתם כידועים בציבור.

10.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שנקבע בעבר, דיון נוסף הוא הליך נדיר וחריג, אשר החלטה לקיימו תינתן במקרים שבהם נקבעה בבית המשפט הלכה חדשה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, יש לדעת בית המשפט מקום לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 1302/24 מ.ע.ג.ן – יעוץ וניהול נכסים בע"מ נ' בוטיק – שימור מבנים בע"מ, פסקה 5 (25.3.2024); דנ"א 135/24 תוליק רקיע יזמות בע"מ נ' אולירד בע"מ, פסקה 6 (25.3.2024); דנ"א 342/24 פוזין נ' ברנשטיין, פסקה 4 (7.2.2024)). איני סבור כי המקרה שלפניי בא בגדר אמת המידה האמורה. ראשית, הגם שהבקשה שלפניי הוגשה על פסק הדין ברע"א 3323/23 שניתן ביום 6.5.2024, עיקר טענותיו של המבקש מכוונות למבחן הדו שלבי שקבעה השופטת וילנר במסגרת פסק הדין הראשון מיום 15.12.2021. טענות אלו הועלו תוך חריגה ניכרת ממגבלת הזמן שקבועה בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, ואין מקום להידרש אליהן בשלב זה.

11.אשר לטענות שעניינן במוסד הידועים בציבור – כאמור, לשיטת המבקש אף הקביעות במסגרת פסק הדין נושא הבקשה לעניין מוסד הידועים בציבור, ובפרט ביחס להשלכות שיש לכוונתם של בני זוג להינשא על הגדרתם ככאלה, מצדיקות את קיומו של דיון נוסף. ואולם, כפי שנפסק בעבר, תנאי להחלטה בדבר קיומו של דיון נוסף הוא שבפסק הדין נושא הבקשה נקבעה הלכה שהיא גלויה על פני הפסק, ברורה ומפורשת (דנ"א 4770/23 פלונית נ' רשות הספנות והנמלים, פסקה 5 (19.7.2023); דנ"א 2485/23 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (12.6.2023) (להלן: עניין הפניקס)); וכי בית המשפט ביקש בכוונת מודע ובמכוון לקבוע הלכה (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן, פסקה 2 (19.8.2002)). מעיון בפסק הדין עולה כי השופטת וילנר שבה והדגישה את ההלכה שלפיה הגדרתם של בני זוג כידועים בציבור תיעשה בהתאם לנסיבות המקרה הפרטני ובשים לב למכלול הראיות שמעיד על רצונם של האחרונים להחיל על עצמם את מערך החובות והזכויות המשפטיות שנגזר מהגדרה זו. בתוך כך, נקבע כי הגם שבעניין ביטון כוונתם של בני הזוג להינשא שימשה כאינדיקציה חיובית להכרה בהם כידועים בציבור, הכלל הוא כי יש לבחון כל מקרה לגופו; וכי "לעיתים, דווקא יש בכוונה האמורה כדי להוות אינדיקציה שלילית להחלת ההשלכות הנ"ל על בני הזוג" (שם, פסקה 22). הנה כי כן, במסגרת פסק הדין נושא הבקשה, ביקשה השופטת וילנר להחיל את הכלל שלפיו יש לבחון את הגדרתם של בני זוג כידועים בציבור בהתאם לנסיבות המקרה הפרטני, גם על כוונתם להינשא; וממילא, איני סבור כי נקבעה כל הלכה חדשה לעניין השלכות כוונתם של בני הזוג להינשא על הגדרתם כידועים בציבור, לא כל שכן הלכה גלויה ומפורשת שתצדיק את קיומו של דיון נוסף (דנ"א 1812/21 פלוני נ' מדינת ישראל – המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל", פסקה 9 (1.6.2021); דנ"א 9107/11 נויברג נ' בנק הפועלים בע"מ – בנק משכן, פסקה 5 (16.2.2012)).

12.לבסוף, טענות המבקש שנוגעות לקביעה בפסק הדין שלפיה האחרון והמנוחה לא היו ידועים בציבור במועד התאונה, נוגעות למעשה לאופן שבו בחן בית המשפט את שאלת הגדרתם כידועים בציבור, בשים לב לנסיבות העניין ולראיות שנפרשו לפני הערכאה הדיונית. טענות אלו מכוונות אפוא ליישום הדין בנסיבות המקרה, ומשכך הן אינן מצדיקות את קיומו של דיון נוסף (דנ"א 105/23 בכרי נ' מגנאג'י, פסקה 24 (21.8.2023); עניין הפניקס, פסקה 7).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.