דנ"א 135-24 דנ"א 135-24

לפני בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בע"א 1264/23 (השופטים י' אלרון, א' שטיין וח' כבוב) מיום 22.10.2023 (להלן: פסק הדין).

1.עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסק הדין, ועל כן אתאר את עיקרי הדברים אשר דרושים לצורך הכרעה בבקשה שלפניי. בשנת 2012 התקשרו הצדדים בהסכם מייסדים להקמת חברה במטרה לקדם מיזם לשיווק מוצרי מזון (להלן: הסכם המייסדים ו-החברה בהתאמה). בשנת 2015 הסכימו בעלי המניות על שינוי מבנה ההחזקות בחברה כך שהמשיבים 2 ו-4 החזיקו ב-75% מהון המניות של החברה באמצעות המשיבות 1 ו-3 בהתאמה (להלן: בעלי מניות הרוב), והמבקש 2 החזיק באמצעות המבקשת 1 ביתר הון המניות (המבקש 2 יכונה להלן: המבקש או בעל מניות המיעוט). לאחר מספר חודשי פעילות צברה החברה הפסדים משמעותיים באופן שהצריך גיוס אשראי נוסף, ומשכך החליט דירקטוריון החברה על גיוס הון לקופת החברה; תחילה הוחלט על גיוס אשראי בנקאי, ובהמשך הוחלט כי בעלי המניות יעמידו לטובת החברה הלוואות בעלים לפי חלקם היחסי בהון המניות. המבקש התנגד להעמיד הלוואת בעלים בהתאם להחלטת הדירקטוריון האמורה, משטען כי ההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם ההוראות הרלוונטיות לעניין זה בהסכם המייסדים. לאחר שבעלי מניות הרוב העמידו הלוואות בעלים לטובת החברה הוקצו להם מניות נוספות על בסיס הערכת שווי שערך מעריך שווי חיצוני (להלן: הערכת השווי), ובהתאם דוללו ההחזקות של המבקש בחברה לשיעור של כ-6% מהון המניות.

2.ביום 14.12.2017 הגיש המבקש המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שבמסגרתה טען, בעיקרם של דברים, לקיפוחו כבעל מניות המיעוט לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) ועתר להסרת הקיפוח באמצעות רכישה כפויה של מניות המיעוט על ידי המשיבים. בתוך כך, טען המבקש כי דילול החזקותיו בחברה התבצע שלא לפי הוראות הסכם המייסדים ובהתבסס על הערכת חסר של שווי החברה; וכן כי הדבר נעשה במטרה לנשל אותו מזכויותיו בחברה ותוך הפרת הסכמות הצדדים לגבי הניהול המשותף שלה.

3.ביום 15.12.2022 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' אלטוביה) את המרצת הפתיחה וקבע, בעיקרם של דברים, כי בנסיבות העניין, ובהן ההפסדים הרבים שספגה החברה והסעיפים בהסכם המייסדים שנועדו להתמודד עם מצב זה, ובשים לב להתנגדותו להעמיד הלוואת בעלים לטובת החברה כפי שהוחלט על ידי הדירקטוריון, המבקש לא קופח. עוד נקבע כי החלטות הדירקטוריון בעניין גיוס ההון הנוסף התקבלו בהתאם להוראות הסכם המייסדים; וכי דילול החזקותיו של המבקש כבעל מניות המיעוט בחברה נעשה כדין ועל בסיס הערכת שווי שאינה רחוקה מערך החברה באותה נקודת זמן. לבסוף, בית המשפט המחוזי ציין כי משהפסיקה החברה את פעילותה העסקית אין מקום להורות על היפרדות בעלי המניות על דרך רכישה כפויה של מניות המיעוט; כי "עמידה על רכישת חלקו [של המבקש – ע' פ'] בשווי החברה קודם להפסקת הפעילות ככל שקיימת זכות כזו, מה שכלל לא ברור בפרט בהעדר קיפוח, הרי היא עמידה על זכות שלא בתום לב ואין לקבלה" (שם, בעמ' 18, ש' 21-19); וחייב את המבקש בהוצאות המשיבים בסך 80,000 ש"ח.

4.ביום 22.10.2023 דחה בית משפט זה פה אחד (השופטים י' אלרון, א' שטיין וח' כבוב) ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, תוך חיובם בהוצאות המשיבים בסך 30,000 ש"ח. בפתח הדברים קבע השופט כבוב כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי, אשר תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיעה ושאין בה טעות שבחוק, ומשכך ניתן היה להסתפק בדחיית הערעור מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). בצד האמור, צוין כי "ראיתי לנכון שלא להסתפק בדחייה תמציתית, ולהאיר מספר נקודות, שעלו אגב טענות המערערים בדבר קיפוחם" (שם, פסקה 25). בתוך כך, קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין, החלטות הדירקטוריון בעניין העמדת הלוואות הבעלים ודילול ההחזקות של המבקש עולות בקנה אחד עם הוראות הסכם המייסדים ואינן מבססות את טענתו של האחרון לקיפוחו כבעל מניות המיעוט. עוד צוין כי סמכות בית המשפט לפסוק סעד מכוח סעיף 191 לחוק החברות היא סמכות שברשות ובשים לב לכך שהחברה חדלה מפעילותה ומניותיה "חסרות כל ערך כלכלי" (שם, פסקה 33) – עצם דילול המניות של המבקש אינו עולה כדי קיפוחו וממילא לא קמה הצדקה להורות על רכישה כפויה של מניותיו. לבסוף, ציין השופט כבוב כי "אין באמור לעיל כדי להוביל למסקנה כי בכל מקום בו תועלה טענה לפי סעיף 191 לחוק החברות, ובפרט – יתבקש מכוחו סעד של הפרדת כוחות בדרך של רכישה כפויה, רק לאחר שהחברה חדלה מפעילותה, לא תקום הצדקה למתן הסעד [...] סבורני כי בהצטבר המקרים, בתי המשפט יפתחו דוקטרינה משפטית לבחינת מצב דברים זה, אולם 'לכל זמן ועת'" (שם, פסקה 34; ההדגשה במקור – ע' פ').

5.מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש, בעיקרם של דברים, כי בפסק הדין נקבעו הלכות חדשות שבעיקרן נוגעות לקיפוח בעלי מניות מיעוט בנסיבות שבהן החזקותיהם מדוללות כתוצאה מהקצאת מניות. בתוך כך, חוזר המבקש על טענותיו בערעור, ובהן הטענות שעניינן בהפרת הסכם המייסדים והערכת שווי החברה, וכן טוען כי הן בית המשפט המחוזי, הן בית משפט זה, שגו בקביעותיהם בפסקי הדין. עוד נטען כי בפסק הדין נקבעה הלכה נוספת שלפיה לא ניתן ליתן סעד בשל קיפוח המיעוט אם בחלוף הזמן התברר שהחברה לא הצליחה או חדלה מלפעול; וכי קביעה זו משקפת מדיניות משפטית לא ראויה ביחס לדיני החברות שאף עלולה לשלול מבעלי מניות מיעוט את ההגנה מפני קיפוחם. לבסוף, נטען כי ההלכות שנקבעו בפסק הדין עומדות בסתירה לפסקי דין קודמים שעסקו בהגנה על בעלי מניות מיעוט מפני דילול החזקותיהם באמצעות הקצאת מניות לפי שווי חברה הנמוך משוויה האמיתי.

למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 6.2.2024 הגישו המשיבים בקשה שבמסגרתה צוין, בין היתר, כי הם "עומדים על זכותם" להגשת תשובה לבקשה לקיום דיון נוסף תוך 7 ימים לאחר שהמבקשים יפקידו ערבון.

6.לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובפסק הדין נושא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי צורך בתשובה. כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך נדיר וחריג ששמור למקרים יוצאי דופן, ובהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כאלה שנקבעה בהם הלכה חדשה שעומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לקיים בה דיון נוסף (דנ"א 342/24 פוזין נ' ברנשטיין, פסקה 4 (7.2.2024); דנ"א 5535/23 המשבב אייץ. אמ. טי. אס. בע"מ נ' בוכריס, פסקה 10 (26.12.2023); דנ"א 5689/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (5.11.2023)). איני סבור שהבקשה דנן באה בגדר אותם מקרים.

7.בענייננו, במסגרת פסק דינו אימץ בית המשפט את ממצאיה ומסקנותיה של הערכאה הדיונית ודחה את הערעור בהתאם לסמכותו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. לצד האמור, בית המשפט התייחס למספר סוגיות שעלו מטענותיו של המבקש בעניין קיפוחו כבעל מניות מיעוט, אשר לטענתו עולות כדי הלכות חדשות וקשות, שחלקן אף עומדות בסתירה להלכות קודמות בנוגע להגנות שנתונות לבעלי מניות מיעוט מפני קיפוחם. דומה כי בשים לב לכך שבית המשפט אימץ את פסק הדין של הערכאה הדיונית לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, יתר אמירותיו במסגרת פסק הדין נאמרו למעלה מן הצורך, כך שלא השפיעו על התוצאה האופרטיבית של פסק הדין, וממילא אינן מצדיקות קיומו של דיון נוסף (דנ"א 8908/23 הרשות לרישום והסדר זכויות במקרקעין נ' קונפינו, פסקה 10 (13.3.2024); דנ"א 5012/23 פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 8 (23.10.2023); דנ"א 5046/23 פרץ נ' כהן, פסקה 11 (17.7.2023)); מה גם, שמרכז הכובד של פסק הדין עוסק ביישום הדין הקיים על נסיבות המקרה דנן, וכפי שנפסק בעבר, יישום ההלכה הפסוקה על נסיבות המקרה הפרטני לא עולה כדי הלכה חדשה, לא כל שכן כזו שתצדיק דיון נוסף (דנ"א 1812/21 פלוני נ' מדינת ישראל – המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל", פסקה 9 (1.6.2021); דנ"א 10867/06 עטר נ' נצבא חברה להתנחלות בע"מ, פסקה 8 (28.8.2007)).

הבקשה לדיון נוסף נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.