מ"ח 1855/99 מסילתי אברהם נ. מדינת ישראל

1.המבקש, אזרח ישראלי, הועמד לדין, יחד עם אביו, בארצות הברית, בשל נסיון רצח ועבירות אלימות נלוות. לאחר תחילת המשפט נמלט המבקש לישראל. המשפט התקיים בהיעדרו, ובסופו הורשע (ב11.3.92-) בנסיון לרצח, שתי עבירות של תקיפה חמורה ומזוינת, שתי עבירות של אלימות מזוינת, פלישה לבית ושתי עבירות של תקיפה חמורה. הוא נדון (ב9.4.92-) ל25- שנות מאסר.

2.ביום 1.4.93 ביקשו שלטונות ארצות הברית ממדינת ישראל להסגיר את המבקש, ולחלופין לחייבו לרצות בישראל את המאסר שהוטל עליו בארצות הברית - בהתאם להסכם ההסגרה בין ישראל לארצות הברית. לבקשת מדינת ישראל, הובא המבקש בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, על מנת שיקבע, כי אלמלא אזרחותו הישראלית היה המבקש בר הסגרה, זאת לפי הוראות סעיף 10א לחוק העונשין, תשל"ז1977-) בנוסחו אז (סעיף 10 דהיום). ביום 28.4.94 נעתר בית המשפט לבקשה והכריז כאמור. בעקבות זאת, ציווה שר המשפטים, מכוח סמכותו לפי סעיף 10א לחוק, כי המבקש ירצה את העונש שהוטל עליו בארצות הברית בבית כלא בישראל. המבקש ערער על החלטת בית המשפט המחוזי (ע"פ 4863/94) ועתר נגד שר המשפטים, ממלא מקומו שהורה על ריצוי העונש בישראל והיועץ המשפטי לממשלה (בג"ץ 6722/94). הערעור והעתירה נדונו במאוחד בבית משפט זה (כב' השופטים א' מצא, י' קדמי וי' זמיר) - ונדחו (ביום 9.3.95). עתירה לדיון נוסף שהגיש המבקש (דנ"פ 1907/95) נדחתה אף היא על ידי כב' הנשיא שמגר. המבקש לא חדל ממאמציו. הוא המשיך ועתר באותן סוגיות שלוש פעמים. בית המשפט שב ודחה את עתירותיו (תחילה את העתירה בבג"ץ 4924/95 ולאחר מכן את העתירות בבג"ץ 3283/96 ובבג"ץ 1344/97 - שנדונו במאוחד) - מאחר שקבע, כי כל הטענות המועלות במסגרתן כבר נדונו ונדחו בהליכים קודמים.

3.כעת פונה המבקש ב"בקשה לדיון (משפט) חוזר בבקשת ארה"ב להסגרתי". בבקשה זו הוא טוען, כי בהיותו אזרח ישראלי בלבד (ולא אזרח של ארצות הברית) אין אמנת ההסגרה חלה עליו כלל ורק הדין הישראלי הפנימי הוא שחל.

4.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני מכח תקנה 2 (ג) לתקנות בית משפט (משפט חוזר), תשי"ז1957- (להלן: "התקנות"), מתנגד לקיומו של משפט חוזר. בראשית דבריו מעלה היועץ המשפטי לממשלה את השאלה אם הליך המשפט החוזר חל בכלל על עניינו של המבקש. שכן הליך ההסגרה שאותו תוקף המבקש, אינו הליך פלילי שעניינו קביעת אשמה או חפות, אלא הליך שעניינו בקביעת מקום ההליך הפלילי או בקביעת מקום ריצוי העונש. למעלה מכך, טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי טענותיו של המבקש אינן באות בגדרו של סעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "החוק"), שכן המבקש אינו טוען לקיומן של ראיות או עובדות חדשות, אלא מעלה טענה משפטית, שהועלתה על ידו בעבר בפני מספר מותבים של בית המשפט העליון (ונדחתה). ריבוי הדיונים בטענה זו שולל כל חשש לקיומו של עיוות דין. לעניין זה, מוסיף היועץ המשפטי לממשלה, כי אפילו היתה טענה זו באה בגדרו של סעיף 31 לחוק, הרי אין בפי המבקש כל הסבר לשיהוי הניכר בהעלאתה - שהרי על פי תקנה 4 (א) לתקנות שומה על מי שמבקש משפט חוזר להגיש את בקשתו לא יאוחר מ90- יום ממועד שנתגלתה לו העילה לקיומו של משפט חוזר. ואילו "העילה" עליה מסתמך המבקש אינה אלא עובדת היותו אזרח ישראלי - עובדה שאינה חדשה ואינה נסתרת.

5.לאחר שעיינתי בטיעונים שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. סעיף 31 (א) לחוק קובע:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים

אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

מבלי להידרש לסוגייה (המעניינת כשלעצמה) אם ההליך נשוא פנייתו של המבקש הוא "ענין פלילי" שניתן לבקש בו משפט חוזר, די לי אם אומר, כי מכל מקום אין הבקשה שבפני מגלה כל עילה לקיומו של משפט חוזר כאמור. משפט חוזר אינו דבר שבשיגרה. אין הוא מהווה מעין "ברירת מחדל" העומדת לרשותו של כל מי שמיצה את ההליכים הפליליים (ובענייננו - אף המינהליים) שעמדו לרשותו. ההליך הפלילי אינו הליך אמורפי שמהלכו, מועד סיומו ותוצאתו כפופים לרצונו של הנידון. הליך פלילי, ככזה, הוא הליך סדור ומובנה. הצדדים לו מודעים לזכויותיהם ולחובותיהם לפיו. הנוגעים לו והצופים בו מודעים למסגרתו ולמהלכו. במקום אחר אמרתי:

"להתדיינות המשפטית - לרבות ההתדיינות הפלילית - צריך להיות סוף. אינטרס הציבור הוא, כי יהיה סוף להתדיינות: interest rei publicae ut sit finis litium . אכן, מי שהיה לו יומו בבית המשפט, ודינו הוכרע, צריך לראות בכך סוף פסוק. אין זה ראוי לפתוח משפטים מחדש לאחר שנסתיימו. הפסיקה צריכה להיות יציבה ופתוחה לשרת את ענייניהם של נאשמים אחרים, הממתינים לבירור משפטם. "פסק הדין הסופי צריך להתאפיין ביציבות כמעט מוחלטת; אחרת מעמידים בסכנה גמורה את כל יעילותו החינוכית והמרתיעה" (פלר, "הרהביליטציה: מוסד משפטי מיוחד מחוייב המציאות", משפטים א 497, 503 (התשכ"ח)). אכן, פתיחת שערי בתי המשפט, לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין שעברו את מלוא ההליך הפלילי, סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט (השווה: זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 14 (1991)). 35. בין שאיפה זו לאמת לבין הרצון להשיג ביטחון וסופיות צריכה כל שיטת משפט לאזן. איזון זה נמצא עתה - בעקבות דו"ח ועדת גולדברג - בהוראות החדשות בדבר משפט חוזר שבחוק בתי המשפט". (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

כאמור, טענות המבקש אינן באות בגדרה של נוסחת איזון זו. אכן, המבקש אינו משלים עם הפסיקות השונות שניתנו בעניינו. והוא שב, חוזר ושב, על טענותיו העובדתיות והמשפטיות, במסגרות שונות ובהליכים שונים. לא לכך נועד הליך המשפט החוזר. המשפט החוזר היה, ועודנו, חריג (וראו: מ"ח 1826/99 סובול

נ' מדינת ישראל , טרם פורסם; מ"ח 1097/99 בר-נוי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). כב' המשנה לנשיא, שנדרש אף הוא לסוגייה דומה, ציין:

"לדידי חולש הדיבור 'עיוות דין' בסעיף 31 (4) שאליו נלוות המלים 'חשש של ממש' על סעיף 31 כולו. דיבור זה לא התכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף, שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו; אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31 , והוא - כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש: התיקון לא בקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון הסופיות של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין 'סעיף עוללות', המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן, המצדיקות את הדבר." (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

עניינו של המבקש אינו עולה כדי אותן נסיבות נדירות ויוצאות דופן, כפי שהוגדרו ונתחמו בחקיקה, ולפיכך דין בקשתו להידחות.

הבקשה למשפט חוזר נדחית.