ע"א 1386/02 חיים רבינוביץ נ. דוד כץ

בפניי בקשה למחיקת הערעור על הסף.

1.הערעור מופנה נגד פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט א' סטרשנוב), מיום 31.12.01. בפסק הדין הכריע בית המשפט בתביעה שהגיש המשיב, דוד כץ, נגד המערער, חיים רבינוביץ. על פי כתב התביעה, מהות התביעה מוגדרת כ"מתן חשבונות". בתביעה נטען, כי בין הנתבע לבין התובע נכרת הסכם לפיו התובע יהיה זכאי לעמלות שונות בגין קבלת אישורים להשקעת כספים במיזמים שונים. בתביעה פורטו מיזמים אשר ביחס אליהם נטען כי נעשו השקעות, אשר על פי המוסכם היו אמורות לזכות את המשיב בעמלות. כן הובע חשש, כי היו מיזמים נוספים אשר הצמיחו למשיב זכות לעמלות, אך פרטיהם אינם ידועים למשיב. במצב זה, ביקש המשיב סעד של גילוי כל חשבונות המערער, על מנת לברר את היקף הכספים אשר הועברו, ואשר בגינם זכאי המשיב לעמלות. כן נתבקש בית המשפט (חרף הגדרת התביעה כתביעה למתן חשבונות) להורות למערער לשלם את "סכומי העמלות אשר יתקבלו מבירור החשבונות, המסמכים ושאר הראיות שיוצגו בפני בית המשפט הנכבד" (סעיף 19(ה)). בית המשפט נתבקש גם לחייב את המערער לשלם למשיב סכום של עמלה המגיע לו מחברת אזורים, בסך של 21,000$ או בסך גבוה יותר, כפי שיתברר מגילוי החשבונות המבוקש.

2.בית המשפט קיבל את התביעה. הוא קבע, כי בין הצדדים נכרת הסכם, המזכה את המשיב במחצית העמלות שקיבל המערער בגין עיסקאות בהן טיפל המשיב ואשר ביצע המערער. הוא הורה למערער להמציא למשיב, תוך 45 ימים מיום פסק הדין, חשבונות מדוייקים ומפורטים בדבר העברת כספים והשקעתם, על פי אישורים שהושגו על ידי המשיב מרשות ההשקעות. בית המשפט הצהיר, כי המשיב זכאי לקבל מחצית מכל תקבול או עמלה שקיבל המערער מההשקעות בעקבות האישורים שהשיג המשיב עובר להשקעה. בהקשר זה נקבע, כי המשיב יהיה זכאי לתשלום העמלות עד סך של 1,000,001 ₪ בלבד, הוא הסכום עליו הועמדה תביעתו. המערער חוייב בהוצאות המשיב, בסך 60,000 ₪.

3.יצויין, כי המשיב הגיש ביום 21.1.02 בקשה להבהרת פסק הדין. בבקשת ההבהרה עתר המשיב לכך שבית המשפט יקבע כי אין בקביעה דלעיל, המגבילה את הסכום לו יהא המשיב זכאי, כדי למנוע מן המשיב לבקש לתקן את סכום התביעה על מנת לקבל את מלוא חלקו בעמלות אשר קיבל המשיב, כפי שהדבר יעלה "בהליך גילוי החשבונות העתיד להתקיים בשלבו השני של המשפט". בית המשפט נעתר לבקשה, וקבע בשולי החלטתו כי "ברור כי המדובר בשלב זה של מתן חשבונות בלבד".

4.המערער הגיש ערעור על החלטה זו. במקביל, הגיש המערער בקשת רשות לערער על ההחלטה (רע"א 986/02). עתה, הוגשה בקשה מטעם המשיב למחיקת הערעור על הסף, בטענה כי ההחלטה של בית משפט קמא, מיום 31.12.01, אינה אלא החלטה אחרת, אשר המערער לא היה רשאי להגיש לגביה ערעור בזכות (כפי שנעשה), כי אם לבקש רשות לערער. אדון עתה בטענות הצדדים לעניין זה.

5.נקודת המוצא לדיון נמצאת בהבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת, אשר מקורה בחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984. פסק דין ניתן לערעור בזכות, ומועד הערעור הוא בתוך 45 ימים. החלטה אחרת ניתנת לערעור ברשות, ומועד הגשתה של בקשת הרשות לערער הוא 30 ימים מיום מתן ההחלטה.

6.המבחן הממיין בין שני סוגי ההחלטות הוא "האם נסתיים הדיון בעניין התלוי ועומד בפני בית המשפט? החלטה המסיימת את הדיון ו'סוגרת את התיק' היא פסק דין, שעליו יוכל בעל דין שקופח לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון 'מבחינה פורמלית' היא 'החלטה אחרת שעליה אין מערערים אלא ברשות' או בלא רשות, ביחד עם פסק הדין שניתן במשפט" (דברי כב' השופט זוסמן בע"א 226/61 דורון נ' צחובל

פ"ד טז 1911, בעמוד 1920). בהמשך לכך נפסק באותה פרשה, כי על פי המבחן האמור, החלטה בדבר מתן חשבונות, בשלב הראשון של הליך, הצופה שלב שני בו תיקבע חבות כספית על פי החשבונות האמורים, היא החלטה אחרת, שכן אינה פסק דין המסיים את הדיון.

7.לצורך יישומה של הבחנה זו, בין פסק דין ובין החלטה אחרת, אימצה הפסיקה מבחן עזר, המסייע במיונן של החלטות הניתנות במהלכו של הליך, ובקביעה האם מדובר בהחלטה אחרת, או בפסק דין חלקי. על פי מבחן זה, פסק דין חלקי עשוי להיות החלטה, המהווה סוף פסוק לעניין סעד או צד להתדיינות. לעומת זאת, החלטה אחרת הינה מנגנון או תשתית לצורך הכרעה בסעד שנתבקש. נקבע כי המבחן הקובע לעניין זה הוא האם בהחלטה שעומדת לדיון נתן בית המשפט לאחד הצדדים את הסעד הסופי שהלה ביקש. תשובה חיובית לשאלה זו פירושה הוא שניתן פסק דין לגבי אותו צד ולגבי אותו סעד. לעומת זאת, תשובה שלילית לשאלה זו מלמדת כי מדובר בהכרעה בפלוגתא בין הצדדים, המהווה בסיס להמשך ההתדיינות ביניהם או קובעת מנגנון להכרעה בסכסוך ביניהם, וככזו כ"החלטה אחרת". במסגרת זו, נבחנת גם השאלה, האם הסעד בו מדובר הוא סעד עצמאי העומד על רגליו שלו - שאז בפנינו פסק דין, לעניין אותו סעד, או שמא מדובר בסעד אשר מהווה שלב בקביעת הסעד הסופי שבית המשפט התבקש לפסוק, שאז מדובר בהחלטה אחרת (ראו פסק דינה של כב' השופטת ד' דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט פ"ד נא(4) 363 ,354; ראו גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין (ירושלים, 1995) בעמוד 773).

8.ביישומם של מבחנים אלה נקבע עוד, כי אין בכותרת שניתנה להחלטה, כשהיא לעצמה, כדי לקבוע האם המדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת. הגישה שאומצה הינה גישה מהותית, הבוחנת את תוכן ההחלטה ומהותה, ולא מסתפקת בכותרתה (ראו, לדוגמא, ע"א 897/79 בנק לאומי בע"מ נ' רם עבודות עפר בע"מ פ"ד לה(1) 356 ,352; ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ

פ"ד נד (2) 145. השאלה היא, על כן, מה מהותה האמיתית של החלטת בית המשפט במקרה זה.

כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי?

9.בית משפט קמא העניק למשיב סעד של גילוי פרטים ומתן חשבונות. על פי כתב התביעה, ועל פי החלטות בית משפט קמא, קבלת הפרטים והחשבונות אינם אלא צעד, שנועד לאפשר קביעת הסכום הכספי שהמערער חב למשיב, ומתן סעד בהתאם על ידי בית המשפט. אין מדובר בסעד העומד על רגליו שלו. זהו מבנה ההתדיינות, הן על פי כתב התביעה, והן על פי החלטת בית משפט קמא. אציין, כי טענות המערער לעניין "דרקוניות" ההוראה שניתנה לעניין החשבונות אינן רלוונטיות כלל לשאלה שבפניי. השאלה שבפניי אינה היקף החשבונות עליהן הורה בית המשפט, וההצדקה לכך. השאלה היא האם מדובר בסעד עצמאי, העומד על רגליו שלו, או בצעד לקראת בירור חבותו הכספית של המערער כלפי המשיב. הא ותו לא. טענות המערער לגוף העניין מקומן בהליך התקיפה לעיצומו, ולא בשלב המיקדמי, בו אנו מצויים עתה.

10.אציין, כי החשבונות האמורים, אשר בית המשפט הורה על מסירתם, צופים פני עבר בלבד. לעניין זה, אין בהחלטת בית המשפט קביעה אופרטיבית, החורגת מגדר מנגנון לצורך חישוב הסעד הכספי לו זכאי המשיב, ואשר מבססת למשיב זכות היוצאת מתחומי ההליך המסויים שיזם. לכן, גם מבחינה זו, יש לראות בהחלטה משום החלטה אחרת.

11.אשר לטענת המערער, כאילו קביעת סדרי מתן החשבונות בשלב זה הופכת את ההחלטה לפסק דין סופי, הרי שלא מצאתי לטענה זו כל יסוד. לא מצאתי אף בקביעות לעניין זה, המצויות בהחלטת בית משפט קמא, דבר אשר יש בו כדי להפוך את החלטת בית משפט לפסק דין סופי. מטבע הדברים, הורה בית המשפט על סדרי מתן החשבונות במסגרת החלטתו. הדבר אינו משנה את מהות הקביעה בדבר מתן החשבונות, כשלב בדרך לקביעת הסעד הסופי, להבדיל מסעד עצמאי, העומד על רגליו שלו. אכן, אף מעיון בפסיקה עולה, כי בשלב הראשון, בו נקבעת החובה ליתן חשבונות, נותן בית המשפט החלטה המחייבת את מתן החשבונות (ראו ע"א 198/73 שרגאי נ' שרגאי פד"י כט(1) בעמ' 162). באותו שלב, בית המשפט קוצב זמן למסירת החשבונות, ואף קובע את דרך אימותם (ראו ע"א 127/83 ברלב נ' רפופורט, פ"ד מ (3) 249, בפסקה 8). בשלב השני, נערך בירור החשבונות. שלב זה טרם התקיים במקרה שבפניי, וממילא טרם ניתן סעד כספי בסופו. איני מוצא, בהחלטתו של בית משפט קמא, כל חריגה ממתכונת זו, אשר יש בה כביכול העתקה של שלב פסק הדין הסופי אל השלב הנוכחי.

12.נכון גם, כי בית משפט קמא קבע, כי בין הצדדים בתיק "נערך הסכם בעל פה ולפיו ישלם הנתבע לתובע 50% מהעמלות שיתקבלו בגין הפרוייקטים שלגביהם ישיג האחרון את אישור הרשות להשקעות..." (פיסקה 10 להחלטה). ניתן גם סעד הצהרתי המתייחס לעניין זה. ברם, בנסיבות העניין אף קביעה זו אינה חורגת מהנחת נדבך בבירור חבותו הכספית של המערער כלפי המשיב. אכן, המבקש כלל לא ביקש בכתב התביעה סעד הצהרתי כאמור. הקביעה האמורה הינה הכרעה בפלוגתא, אשר עליה מבוססת קביעת בית המשפט בדבר מתן החשבונות. זאת ועוד, גם מבחינת תוכנה, אין הקביעה האמורה חורגת מהיות שלב בבירור הסעד הכספי לו זכאי המשיב. בגדר זה, אין היא צופה פני עתיד, ועל פי תוכן פסק הדין, כל כולה בעבר, בתקופה עליה סב כתב התביעה (השוו ע"א 9610/01 דגן נ' שגב, לא פורסם). במצב זה, איני סבור כי ניתן לראות בהחלטה משום פסק דין חלקי, המכריע סופי במקטע עצמאי של ההתדיינות, ויש לראות בה, לדעתי, שלב בהתדיינות, הצופה פני קביעת הסעד הכספי, ועל כן אין היא אלא החלטה אחרת.

13.המערער טוען, כי בית משפט קמא עשה קיצור דרך דיוני, ובחר בהחלטתו להכריע בכל התביעה, לרבות בעניין הכספי, במצב זה, טוען המערער כי אף שבית המשפט טעה בכך, אין בזה כדי לשנות מן העובדה שהכרעתו היא הכרעה סופית, בתביעה כולה, וככזו נתונה לערעור בזכות. המערער מפנה, לצורך זה, למקרה שנדון בע"א 83/85 בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ופיתוח, פ"ד מב(3) 606. אף כי קיימים לטענה תימוכין לא מבוטלים, בראייה כוללת איני רואה מקום לקבלה.

(א) ראשית, בית משפט קמא התייחס בהחלטתו גם לסעד הכספי שיינתן למשיב. עם זאת, שלא כנטען, אין בהחלטה כל קביעה אופרטיבית, המקנה למשיב זכות לסעד כספי מוגדר. כל שיש בהחלטה הוא קביעת תיקרה לסעד הכספי, אשר נגזרה מן הסכום עליו הועמדה התביעה מלכתחילה. בכך אין משום הענקת סעד כספי למשיב, אשר יכולה להצמיח למערער זכות ערעור בשלב זה של ההתדיינות. נכון הוא, עצם קביעת התיקרה עשויה לתמוך בטענת המערער, כאילו התכוון בית משפט קמא לסיים את מלאכתו עם מתן ההחלטה.עם זאת, אין הדברים בהכרח כך, והשאלה אם התכוון בית המשפט לסיים את מלאכתו בהחלטה נשוא הערעור שבכותרת, תוכרע על פי מכלול הנסיבות הקשורות לעניין.

(ב) שנית, ניתן היה לצפות, כי בהחלטת בית המשפט יינתן ביטוי לקיומו של שלב שני בהתדיינות, בו ייקבע הסעד הכספי לו זכאי המשיב. בהחלטת בית המשפט אין ביטוי כזה. על רקע חסר זה מתעוררת האפשרות, שמא צודק המערער בטענתו, לפיה סבר בית המשפט כי החלטתו מסיימת את ההתדיינות, ואינה אך שלב במהלכה. דברים אלה נתמכים אף בדברים שבהחלטה, בהם קובע בית משפט קמא כי "הנני מחליט לקבל את התביעה" (סעיף 19 להחלטה).

(ג) חרף כל אלה, איני סבור כי יש לראות בהחלטת בית המשפט משום החלטה סופית, המקנה למערער זכות ערער. כבר הוסבר לעיל כי למרות כותרתה, התביעה הייתה לא רק למתן חשבונות, כי אם גם לסעד כספי, שיינתן לאחר בירור החשבונות (סעיף 19(ג) לכתב התביעה). בית המשפט לא נתן, ואף לא היו בפניו כל נתונים אשר איפשרו לו לתת, את הסעד הכספי המבוקש. יוצא, כי ההחלטה לא סיימה את הדיון בתביעה.

(ד) זאת ועוד. דומה כי בהחלטתו בבקשת ההבהרה של המשיב, אף נותן בית המשפט ביטוי לכך, כאשר, בהתייחסו להחלטה נשוא הערעור שבכותרת, הוא מציין כי "המדובר בשלב זה של מתן החשבונות בלבד". התייחסות זו, במסגרת החלטה בבקשה אשר כל כולה צופה באופן מפורש ומודגש את פני השלב השני של בירור החשבונות, מעלה כי אין לקרוא לתוך החלטת בית משפט קמא מיום 31.12.01 כוונה לכך שהדיון בתביעה הגיע לסיומו. החלטה מבהירה זו מלמדת, כי גם אליבא דבית משפט קמא, מה שהסתיים היה שלב הבירור הראשון של התביעה, לקראת מתן הסעד הכספי, ומכך עולה, כי החלטת בית משפט קמא הייתה החלטה אחרת, ולא פסק דין חלקי.

(ה) אוסיף, כי טענת המערער בדבר העדר הסמכות של בית משפט קמא לתת את ההחלטה המבהירה, נוטה להפוך את היוצרות מבחינת סדר הדיון. קביעה מסוג זה היא תוצאה של הליך ערעורי, כזה או אחר. לקביעה מסוג זה מקום בהליך מיקדמי, אשר כל מטרתו היא לקבוע האם הליך ערעורי שננקט בדין ננקט. זאת ועוד, המערער אינו מתמודד עם תוכנה של החלטה זו, ועם המסקנה העולה ממנה ביחס לכוונתה של ההחלטה מיום 31.12.01, כהחלטה אחרת, אשר סיימה שלב אחד בדיון, אך לא הכריעה בתביעה כולה.

(ו) גם קביעת בית משפט קמא, בדבר זכאותו של המשיב למחצית מן התקבולים או העמלות שקיבל המערער, אינה משנה מסקנה זו. קביעה זו היא בוודאי חשובה לצורך קביעת הסעד הסופי. ברם, אין היא מהווה קביעה בדבר גובה התקבולים או העמלות האמורות, ואין בה (ואף לא יכולה להיות בה, בשלב זה) התייחסות למסקנה העולה מן הראיות והחשבונות לעניין גובה התקבולים או העמלות. יוצא, כי גם קביעה זו אינה חורגת מהתוויית מנגנון לקביעת הסעד הסופי, אך מתן סעד סופי – אשר, בתביעה הנדונה, הוא סעד כספי – אין כאן.

(ז) אשר לפרשת בניאל הנ"ל. באותה פרשה נקבע, כי בפסק דינו בית המשפט המחוזי העניק למשיבה שם זכות להיות הפוסק האחרון בשאלת הסכומים להם זכאי המערער, ונשללה זכאות המערער שם לבדוק את החשבונות ולהשיג עליהם. על רקע זה, נקבע כי המדובר בפסק דין סופי, החורג מגדר החלטה על מתן חשבונות. לא מצאתי הקבלה משמעותית בין עובדות המקרה שנדון באותה פרשה לבין עובדות המקרה שבפניי. אין במקרה שבפניי כל קביעה מן הסוג שהיה בעניין בניאל . החלטת בית משפט קמא קובעת את הזכות (המהווה יסוד למתן החשבונות), וקובעת את החשבונות שיימסרו, לצורך חישוב הסעד הכספי. אין היא קובעת דבר מעבר לכך, ואין היא מייתרת (או אף יכולה לייתר, על פי תוכנה) את הצורך בשלב נוסף לצורך קביעת הסעד הכספי, על יסוד החשבונות שיימסרו. משכך, איני סבור כי ניתן לייסד על פרשת בניאל מסקנה כאילו במקרה זה ההחלטה נשוא הערעור שבכותרת היתה פסק דין חלקי.

התוצאה היא, כי הבקשה למחיקת הערעור מתקבלת. אני מורה בזה על מחיקת הערעור. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.