ע"א 178/16 יעקב כהן נ. עו"ד מיכה צמיר , בתוקף תפקידו ככונס נכסים

1 . בפניי בקשה שהגיש המשיב 1 לסילוק על הסף של הערעור שבכותרת הנסב על שתי החלטות שניתנו בידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במסגרת הליכי כינוסה של אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ (להלן: החברה ). ההחלטות ניתנו בבקשה למתן הוראות ( בקשה 87 ) שהגיש המשיב 1, כונס הנכסים של החברה, לחלוקת התמורה שהתקבלה ממכירתה של דירת מגורים המכונה יחידה 110

(לרקע העומד ביסוד ההליכים למימושה של יחידה 110 הנ"ל ראו רע"א 7901/12, החלטה מיום 17.1.2013, וע"א 4732/13 פסק-דין מיום 16.2.2015).

בהחלטה האחת נדחתה בקשה לצרף את המשיבים 4-7 כצד לבקשה 87, ובהחלטה השניה התקבלה בקשה 87 לגופה, ובית המשפט אישר את חלוקת התמורה כפי שפורט והתבקש בבקשה שהגיש המשיב 1.

על שתי החלטות אלו משיגים המערערים בערעור זה.

2.המשיב 1 עותר כאמור לסילוק הערעור על הסף, וזאת על יסוד טענתו כי לא נתונה למערערים זכות ערעור על ההחלטות. המשיב 1 טוען בעניין זה כי בהחלטה הדוחה את בקשה 87 הנ"ל יישם בית המשפט המחוזי פסיקות קודמות של ערכאות שונות, ואין בה למעשה כל קביעה חדשה בדבר זכויות מהותיות של מי מהצדדים. המשיב 1 מוסיף וטוען כי אין זו פעם ראשונה בה המערערים מגישים הליך של ערעור בזכות מקום בו לא נתונה להם זכות ערעור. עוד טוען המשיב 1 כי גם לעניין מעמדם של המשיבים 4-7 קיימות קביעות חלוטות לפיהן אין להם מעמד בהליכי הכינוס, וכי מטעם זה אף יש למוחקם מן ההליך הערעורי.

3.המערערים מתנגדים לבקשה. לטענתם ההחלטה חורגת מיישום גרידא של החלטות חלוטות, וכוללת הכרעות נוספות, למשל בעניין שכר הטרחה לכונס הנכסים ושימוש בכספי התמורה לפרעון חובות. לחלופין עותרים המערערים למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטות.

4.לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי ושקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על מחיקת הערעור על הסף.

כידוע כאשר במסגרת הליכי פירוק מכריע בית המשפט במחלוקת מתוחמת שיש לראות בה "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה, אזי הכרעה בה "הסוגרת" מבחינה מהותית את העניין הנתון במחלוקת בין הצדדים היא בגדר "פסק-דין", וזאת גם אם הליכי הפירוק בכללם טרם באו אל קיצם (ראו : רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(4) 393 (1989); רע"א 7213/12 שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ (10.12.2012)). עניינה של הבקשה למתן הוראות דנן היא אופן חלוקת התמורה אשר התקבלה ממכירת יחידה 110. הכרעה בשאלת אופן חלוקת תמורה ממכירתו של נכס בהליכי כינוס היא לטעמי ככלל הכרעה ביחידה דיונית מתוחמת (וניתן להפנות בעניין זה לפסק דינו של בית משפט השלום אשר דן בבקשה לפירוק שיתוף הזכויות ביחידה 110, בו הבהיר כי בית המשפט הדן בהליך הכינוס הוא המופקד על מתן החלטה בנוגע לחלוקת התמורה ועל הכרעה במחלוקות שהתעוררו בעניין).

טענת המשיב 1 היא כי בענייננו אין מקום לראות בהחלטה בבקשה למתן הוראות שהגיש כהחלטה שהכריעה ביחידה דיונית עצמאית, שכן מדובר בהחלטה הטפלה במהותה לשורה של החלטות שיפוטיות קודמות, בבחינת בבואה או שיקוף שלהן, ואין בה כל חידוש ביחס אליהן.

אכן על פי ההלכה הפסוקה, החלטה המאוחרת לפסק-דין אזרחי, הנוגעת לביצועו ואשר מהותה ותכנה טפלים לו, היא "החלטה אחרת" (ראו: ע"א 2817/91 מימון דוד, עו"ד נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 157-158 (1993); בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה , פסקה 5 (29.5.2011); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 135 (2012)). יפים הדברים גם בהליכי פירוק, דהיינו - החלטה המאוחרת וטפלה להחלטה אשר "סגרה" יחידה דיונית בתוך הליך הפירוק, היא "החלטה אחרת". כלומר, יש לבחון האם ההחלטה דנן היא שהכריעה בשאלת אופן חלוקת התמורה ממכירת יחידה 110, או שמא חלוקת התמורה הוכרעה למעשה כבר בהחלטות קודמות וההחלטה דנן היא החלטה טפלה להן.

5.בבקשה למתן הוראות בה ניתנה ההחלטה דנן (בקשה 87) מנה המשיב 1 את ההחלטות השיפוטיות עליהן מבסס הוא את בקשתו, ובמבט ראשון אכן נראה כי ההחלטה המקבלת את הבקשה למתן הוראות טפלה לכל אותן החלטות, שכן היא נועדה להביא ליישומן בפועל. ואולם, עיון מדוקדק יותר באותה רשימה וברכיביה של ההחלטה דנן מלמד כי לא ניתן לומר כי בהחלטה לא נקבעה כל קביעה חדשה בעניינם של הצדדים

תחת כנפיו של הליך הכינוס .

בעניין זה ניתן להפנות לפחות לאחד מרכיביה של ההחלטה, בה אישר בית המשפט קיזוז של הוצאות משפט בהן חויבו המערערים בהליכים שונים ובערכאות שונות, החורגים מן ההתדיינות ביחס ליחידה 110 הנ"ל ואף מן ההתדיינות במסגרת הליך הכינוס (למשל במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום לפירוק השיתוף בזכויות ביחידה 110, כמפורט בסעיפים 3 ו-4 לבקשה). בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה כך: "החוב שריר וקיים, גם אם מקורו בהליכים משפטיים שאינם נוגעים לחלקה 110, ואין כל סיבה שלא לאפשר את קיזוזו מתוך כספים המגיעים כעת ל[מערערים]". בכך התיר בית המשפט המחוזי למשיב 1 לאכוף על המערערים את אותם חיובים בדרך של קיזוז מן התמורה.

הקביעה כי יש לקזז סכומים אלו, אשר חיוב המערערים בהם נקבע בהחלטות "חיצוניות" להליך, מתוך כספי התמורה של יחידה 110 - קביעה עליה חולקים המערערים בהדגישם כי היה מקום לצמצמם את זכות הקיזוז מן התמורה לזכויות המשיבים 2-3 מכוח השיעבוד על הנכס והוצאות הכינוס הספציפיות בגין מימוש יחידה 110 - הוכרעה לראשונה בהחלטה דנן. יודגש בהקשר זה כי המשיב 1 לא הצביע על החלטה קודמת בתוך הליך הכינוס אשר התירה קיזוז כאמור (וזאת בשונה למשל מסוגית שכר טרחת המשיב 1, אשר ביחס אליה הפנה המשיב 1 להחלטה קודמת מיום 8.7.2015 בה נעתר בית המשפט המחוזי הדן בהליך הכינוס לבקשה לתשלום שכר הטרחה), וממילא לא הצביע על החלטה אשר ההחלטה דנן טפלה לה בתוך הליך הכינוס

(וזאת בשונה מן ההחלטה בע"א 1625/16 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי (29.2.2016) אליה הפנה המשיב 1 בבקשתו).

די בכך לטעמי על מנת לקבוע כי בית המשפט המחוזי הכריע בהחלטה דנן בשאלה עצמאית שאינה טפלה להחלטה קודמת בתוך הליך הכינוס (לפחות ביחס לחלק מרכיבי ההחלטה), וכפועל יוצא - כי נתונה למערערים זכות ערעור על ההחלטה על כל חלקיה (ראו רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 8 (26.10.2011)). נוכח מסקנה זו אין צורך להכריע בשאלה האם ישנם רכיבים נוספים בהחלטה אשר היו מקנים למערערים זכות ערעור על ההחלטה (כטענת המערערים).

6.עוד סבורני כי במסגרת הערעור על ההחלטה הסופית בבקשה 87 רשאים המערערים להשיג גם על ההחלטה בה נדחתה הבקשה לצרף את המשיבים 4-7 כמשיבים לבקשה למתן הוראות, שכן מבחינתם שלהם מדובר בהחלטת ביניים אשר "נבלעה" בהחלטה הסופית שניתנה באותה יחידה דיונית (ראו ע"א 8481/14 אפרידר, החברה לפתוח ישראל בע"מ נ' עו"ד אביב פריצקי , פסקה 5 26.2.2016) (להלן: עניין אפרידר )) (ולמעשה אין צורך להכריע האם מבחינת המשיבים 4-7, לו ההליך היה מוגש על ידם, מדובר בפסק דין (ראו עניין אפרידר , פסקה 6) או שמא מדובר למעשה בהחלטה בבקשה לעיון חוזר בהחלטות קודמות (ועל כן היא החלטה אחרת)).

בנסיבות אלו אף איני סבורה כי יש מקום להורות על מחיקתם של המשיבים 4-7 מן ההליך, שכן הערעור נסב גם על החלטה הנוגעת לעניינם ושהם היו צד לה. עם זאת אציין כי היות והמשיבים 4-7 אוחזים בעמדה זהה לזו של המערערים ומיוצגים בידי אותו עורך דין, יש להבהיר כי סיכומי המערערים ייחשבו גם כסיכומים מטעמם, ואין מקום להורות על הגשת סיכומים נוספים מטעמם כמשיבים (ומשכך יובהר כי סיכומי המשיבים בהתאם לסעיף 3 לצו הסיכומים יוגשו בידי המשיבים 1-2 בלבד). עוד אבהיר למען הסר ספק כי אין באמור כדי להביע כל עמדה לגופם של דברים ביחס לטענה כי היה מקום להורות על צירוף המשיבים 4-7 להליך קמא או ביחס לנטען לגבי חלקם ביתרת התמורה. שאלות אלו מקומן בפני המותב אשר ידון בערעור.

7.לבסוף יש להכריע בבקשה שהגישו המערערים להוספת כונס הנכסים הרשמי כמשיב נוסף להליך.

עיון בחומר שבפניי מלמד כי בהחלטה מיום 16.7.2015 נדרש כונס הנכסים הרשמי להגיש עמדתו במסגרת בקשה 87 (אולם לבסוף ניתנה החלטה מבלי שהוגשה עמדתו). משהתבקשה עמדת כונס הנכסים הרשמי ביחס ליחידה הדיונית בה ניתנה ההחלטה עליה נסב ההליך, סבורני כי נכון היה לצרפו לכתחילה כצד לערעור.

אציין כי כונס הנכסים הרשמי הודיע כי הוא אינו מעוניין להביע עמדה לגופם של דברים, אולם נוכח הפסיקה הנוהגת בכגון דא, אין בכך כדי לייתר את צירופו, ולו כמשיב פורמלי.

8.סיכומם של דברים - הבקשה לסילוק הערעור על הסף ולמחיקת המשיבים 4-7 נדחית. למען הסר ספק יודגש כי אין במסקנה זו כדי להביע כל עמדה לגבי סיכויי ההליך לגופם של דברים.

הבקשה לצירוף כונס הנכסים הרשמי כמשיב מתקבלת, אך בנסיבות העניין יצורף הוא כמשיב פורמלי (המזכירות תערוך עדכון מתאים).

המשיבים 1-2 יגישו סיכומיהם עד ליום 20.2.2017 (וכן כונס הנכסים הרשמי, אם הוא מעוניין בכך). סיכומי תשובה יוגשו עד ליום 5.3.2017.

בנסיבות העניין בכללותן מצאתי שלא לעשות צו להוצאות.

ההחלטה תתויק בתיקי השופטים.