ע"א 2090/19 חברת דואר ישראל בע"מ נ. ליאורה לבנשטיין

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ש' אלמגור ) בת"צ 18453-10-11 מיום 6.2.2019, במסגרתו התקבלה תובענה ייצוגית נגד המערערות והן חויבו לפצות את הציבור בסכום כולל של כ-11 מיליון ₪.

2.

בחודש נובמבר 2008 התקשרה המערערת 1 (להלן: דואר

ישראל ) בחוזה עם חברת אין אפס מערכות מידע באינטרנט בע"מ (להלן: אין אפס ), במסגרתו הוסכם כי אין אפס תספק לדואר ישראל מערכת ממוחשבת לצורך שירות בדיקת משכון לכלי רכב המוצע על ידה לציבור בסניפיה (להלן: השירות ). החוזה האמור קבע גם את מחיר השירות ללקוחות דואר ישראל ועמד בתחילה על סך 98 ₪.

3.

המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נגד המערערות ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. המשיבה טענה כי המערערות גבו עבור השירות מחיר לא חוקי, והפנתה בתביעתה לפרט 34 לתוספת השנייה לתקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי החברה לפי סעיף 37(א) ו-(ג) לחוק), התשס"ח-2007 (להלן: תקנות הדואר ) אשר קבע תעריף עבור " הזמנת מסר ממאגר מידע ". יצוין כי פרט 34 האמור היה בתוקף בזמנים הרלבנטיים להליך ונמחק לא מכבר. טענה חלופית שנטענה על ידי המשיבה נסמכה על סעיף 37(ו) לחוק הדואר התשמ"ו-1986, ועל סעיף 53.1 לרישיון שמכוחו פועלת דואר ישראל, אשר מורים כי בעד שירות שלא נקבע לו תשלום יש לגבות תשלום סביר.

מנגד, המערערות טענו כי התעריף שנקבע בפרט 34 נקבע עוד בשנת 1995, ונקב את המחירים לקבלת דו"ח מרשם החברות בפקסימיליה או בטלקס, ולכן אין לראות בתעריף שבפרט 34 כתעריף מחייב עבור השירות. לשיטתן, כאשר התקינו את התקנות לא הביאו בחשבון את תעריף השירות שבמחלוקת, שכן מחוקק המשנה לא היה יכול לחזות כי יינתן שירות שכזה. לענין סבירות המחיר המערערות ציינו כי בעקבות הוצאותיהן השונות לצורכי תפעול השירות המחיר שנקבע עבורו סביר.

4.

ביום 9.3.2014 אושרה התביעה כתובענה ייצוגית, וביום 6.2.2019 ניתן פסק הדין בו התקבלה התובענה הייצוגית.

בית המשפט קבע כי תקנות הדואר נוסחו בצורה רחבה, שתתאים למסרים ממאגרי מידע שונים, וכי בעת התקנת התקנות מחוקק המשנה צפה כי מאגרי המידע רק ילכו ויתרבו ולכן נקט לשון כללית לפיה פרט 34 נוגע למקרה שבו משולם תשלום לבעל מאגר, ולאו דווקא לרשם החברות כפי שטענו המערערות. צוין כי לוּ התכוון מחוקק המשנה להגביל את התעריף להזמנת מסר מידע מרשם החברות, הוא היה מציין זאת מפורשת. עוד נקבע כי הוכח שהמחיר שגבו המערערות בעבור השירות היה לא סביר. מטעמים אלה, ומכוח העילה של הפרת חובה חקוקה נקבע כי על המערערות לפצות את חברי הקבוצה המיוצגת.

ביום 25.3.2019 ניתן פסק דין משלים בהליך בגדרו נקבע כי סכום הפיצוי לציבור יעמוד על סך 10,891,105 ₪.

5.

באשר לאופן תשלום כספי הפיצוי לקבוצה המיוצגת, בית משפט קמא אפשר למערערות לבחור בין שתי ברירות תשלום: האחת, תשלום מלוא הסכום לקרן לניהול כספים הנפסקים כסעד ולחלוקתם מכוח סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006 (להלן: הקרן ), בית המשפט הורה כי הכספים שישולמו לקרן ייוועדו לארגונים הפועלים לקידום הבטיחות בדרכים אשר מחויבים להגיש לקרן דו"ח מפורט על השימוש העתידי בכספים; לפי ברירת התשלום השנייה, המערערות ישלמו את מחצית סכום הפיצוי לקרן ומחצית הסכום תושב לציבור באמצעות זיכוי על סך 38 ₪ שיינתן לציבור במשך שנתיים במעמד העברת בעלות על רכב או בעת בדיקת משכון על כלי רכב בסניפי המערערות.

המערערות בחרו בברירת התשלום השנייה.

6.

ביום 27.3.2019 הגישו המערערות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, ובד בבד הגישו את הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי. הבקשה לעיכוב ביצוע הוגבלה לסכום הפיצוי שהושת על המערערות , ואינה מתייחסת לחיוב בגין גמול, שכר טרחה והוצאות משפט – סך של 944,000 ₪ אשר שולמו למשיבה ביום 10.3.2019.

בבקשה נטען כי סיכויי הערעור גבוהים נוכח העובדה כי בפני בית משפט קמא הייתה עמדת מנומקת מטעם המאסדר בתחום, משרד התקשורת, אשר שללה את הטענה בדבר תחולת תקנות הדואר על השירות. עוד צוין כי הטענה בדבר מחיר בלתי סביר לא נתמכה בחוות דעת כלכלית שביססה את אי סבירותו, כפי שנדרש במקרים כגון דא, ולכן לא עמדה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית מספקת בכדי לקבוע כי המשיבה הוכיחה את טענותיה.

אשר למאזן הנוחות נטען כי משנבחרה ברירת הפיצוי השנייה, לא יהיה ניתן להשיב למערערות את כספי הפיצוי שיינתנו על דרך של זיכוי אם ערעורן יתקבל, זאת מפאת אופיו של הפיצוי אשר יינתן לקבוצה בלתי מזוהה, ויוענק לציבור הרחב בסניפי המערערות. לענין כספי הפיצוי שיועברו לקרן, טוענות המערערות כי חברת הדואר מצויה ב"מצב כספי מורכב" וכי הוצאה כספית מידית של מיליוני שקלים תהא בעלת השלכות כבדות משקל עבורה, שראויות להיזקף לזכותן במאזן הנוחות. מעבר לכך, המערערות טוענות כי גם את כספי הפיצויים שיועברו לקרן, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב בהינתן וערעורן יתקבל, זאת מפאת הוראת בית משפט קמא כי על הקרן להעביר את סכום הפיצוי ללפחות שני גופים העוסקים בקידום הבטיחות בדרכים, וטרם ידוע מי הם הגופים ומהי איתנותם הפיננסית. לבסוף, נטען כי במישור המעשי לא יגרם לקרן נזק כלשהו כתוצאה מעיכוב תשלומי הפיצוי עד למתן פסק הדין בערעור.

אציין כי המערערות צירפו כמשיב לבקשה לעיכוב ביצוע את האפוטרופוס הכללי, אשר אמון על ניהול הקרן, אך זה הודיע כי הוא מותיר את הענין לשיקול דעת בית המשפט.

7.

בתגובה לבקשה המשיבה טענה כי סיכויי הערעור נמוכים משום שרוב פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות המבוססים על התרשמותו מהעדים והראיות בהליך.

לענין מאזן הנוחות, המשיבה טוענת כי מדובר בפסק דין שעוסק בחיוב כספי וככלל אין לעכב את ביצועו. אשר למחצית הכספים שתושב בדרך של זיכוי טוענת המשיבה כי בסופו של ענין מדובר בסכום פעוט המהווה "טיפה בים" ביחס להיקף ההכנסות השנתי של המערערות כך שאין בסכום זה בכדי להשפיע על מאזן הנוחות; לחלופין המשיבה טוענת כי נוכח אופיו של הזיכוי מי שבפועל תשא בנטל הכספי היא אין אפס ולא המערערות ולכן אין בכך בכדי להשפיע על מאזן הנוחות בבקשה. בהתייחסותה לסכום הפיצוי שעל המערערות להעביר לקרן, טוענת המשיבה כי יש להעבירו כעת ולהורות לקרן שלא לעשות שימוש בכספים עד להחלטה אחרת.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל כפי שיפורט להלן.

9.

כידוע, כלל הוא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 החלה גם על תובענות ייצוגיות מכוח תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע-2010). חריג לכלל זה מתקיים כאשר ישנו חשש שאם לא יעוכב פסק הדין לפני ההכרעה בערעור, לא יהיה ניתן לממש את ההכרעה הסופית אם יתקבל הערעור. במצב זה, נדרש המערער, המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין, לעמוד בשני תנאים מצטברים: הראשון הוא שיש לערעור סיכוי להתקבל, והשני הוא שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, היינו שהנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי-היעתרות לבקשתו לעיכוב ביצוע עולה על הנזק שייגרם למשיב כתוצאה מהיעתרות לה (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ' גורן , פסקה 5 (1.12.2005)). הנחת המוצא בכל הנוגע לפסקי דין אשר מטילים חיובים כספיים היא כי התשלום הכספי לזוכה אינו יוצר מצב בלתי הפיך וכספים ששולמו ניתנים להשבה אם בסופו של דבר יתקבל ערעורו של המבקש (ע"א 8227/12 י. ד. לוי אלברט (2000) חברה לבניין (1997) בע"מ נ' שפטלר , פסקה 14 (3.2.2013)). חריג לכך הוא, אם בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו בחזרה מהמשיב במידה שערעורו יתקבל (ע"א 5963/13 "מנורה" חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פסקה 18 (16.1.2014)). חשש שכזה עשוי להתרחש כאשר מדובר במספר רב של אנשים, אשר ההשבה מכל אחד מהם צריכה להיעשות באופן פרטני ובסכום פיצוי נמוך המצטבר יחדיו לסכום משמעותי ביותר, באופן שההשבה אינה מעשית (ע"א 7141/13 קונקטיב גרופ בע"מ נ' דבוש , פסקה ט (14.11.2013); ע"א 939/14 אקסלנס נשואה השקעות בע"מ נ' פירט (23.3.2014)).

10.

בענייננו, על פני הדברים ומבלי לקבוע מסמרות, נראה כי סיכויי הערעור אינם מבוטלים, אך עיקר לענייננו הוא השיקול בדבר מאזן הנוחות, אשר מטה את הכף במידה מסוימת לטובת המערערות. כך, בכל הנוגע לתשלום הפיצוי בדרך של זיכוי, מדובר בפיצוי בסכום זעום של 38 ₪ האמור להיות משולם באמצעות זיכוי לעשרות אלפי לקוחות, ברור כי אם יזכו המערערות בערעור הן לא יוכלו לגבות בחזרה באופן פרטני את הזיכוי מכל אחד מחברי קבוצת הלקוחות. לעומת זאת, הנזק לקבוצת הלקוחות מעיכוב הביצוע איננו משמעותי, בשים לב לכך שמדובר בהשבה בדרך של זיכוי בסכום זעום כאמור. אשר על כן, כאשר נבחן את הענין מנקודת מבטו של כל אחד מיחידי הקבוצה נגיע לכדי מסקנה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המערערות, בכל הנוגע לכספי הפיצוי בדרך של זיכוי.

אשר למאזן הנוחות לגבי תשלום הפיצויים לקרן, שוכנעתי כי גם בענין זה הוא נוטה לטובת המערערות. בפניי הונחה תשתית ראייתית מספקת לטענת המערערות בדבר קשיים תזרימיים שעלולים להיגרם לדואר ישראל באם תחויב בתשלום מידי של מיליוני שקלים. מנגד, קשה להבחין בנזק שעלול להיגרם אם יעוכב תשלום הפיצוי, זאת במיוחד לנוכח דרישת המשיבה להעביר את הכספים לקרן במידי, מבלי שזו שתעשה בהם שימוש עד למועד מתן החלטה אחרת. כמו כן, נוכח העדר התנגדות מטעם האפוטרופוס הכללי, יש להניח כי לא יגרם בעיכוב הכספים נזק לקרן.

לכל האמור יש להוסיף את העובדה כי המערערות הן חברות ממשלתיות, אשר החשש בדבר העדר יכולת פרעון מצידן, במועד מתן פסק הדין בערעור הוא מופחת מבעל דין רגיל.

11.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.