ע"א 2935/09 מנחם עידן נ. עו'ד יגאל סלונים

לפניי בקשת רו"ח ישראל ויגננסקי (להלן: מר ויגננסקי ) להורות על מחיקתו כמשיב 3 מכתב הערעור. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, אף שלא מאותם הטעמים שהובאו על-ידי מר ויגננסקי. להלן נימוקיי לכך.

1.

ההליך שבכותרת הינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ו' אלשייך) מיום 5.2.2009, לפיה הורה בית המשפט על חיסול חברת גוש 6635 מס' 1013 בע"מ בפירוק (להלן: החברה ). יוער כי החלטה זו בדבר חיסול החברה היא לפי מהותה פסק-דין המסיים את ההתדיינות בין הצדדים, ולפיכך בדין הוגש עליה ערעור בזכות. ההליכים שקדמו להחלטה האמורה הינם רבים ואינני רואה לפרטם. אומר רק כי המערער, המייצג את עצמו, היה בעל-מניות בחברה והתנגד לפירוקה. המשיבים 4-5 הינם בני משפחתו של המערער אשר אף הם היו בעלי-מניות בחברה ואשר בין המערער לבינם מתנהל סכסוך מתמשך מזה שנים הכולל ניהול הליכים משפטיים רבים בערכאות שונות. המשיב 1 הינו מפרק החברה, והמשיב 2 הינו בא-כוח כונס הנכסים הרשמי. אשר למר ויגננסקי שהגיש את הבקשה שלפניי – הרי הוא רואה חשבון במקצועו אשר התמנה מטעם כונס הנכסים הרשמי כמבקר חיצוני. מינויו נעשה לבקשת המערער ובהסכמת המפרק ויתר בעלי המניות, לשם עריכת ביקורת אודות התנהלותו הכספית של המפרק. דו"ח מטעמו של מר ויגננסקי הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 21.12.2005. במסגרת הדו"ח האמור, שלל מר ויגננסקי את הטענות שהעלה המערער בנוגע להתנהלותו הכספית של המפרק.

יצוין כי להחלטה נשוא הערעור שבכותרת בדבר חיסול החברה, קדמה החלטה אחרת – אחת מיני רבות – מיום 11.4.2007, במסגרתה נדונה בקשת המפרק למתן הוראות. באותה החלטה, חויב המערער לשאת בשכרו של מר ויגננסקי, על דרך של קיזוז השכר האמור מדמי האיזון להם היה זכאי המערער ואשר היו מופקדים בידי המפרק. על החלטה זו הגיש המערער בשעתו ערעור לבית משפט זה (ע"א 4887/07). בהחלטתו מיום 15.10.2007 הורה כב' הרשם מרזל על מחיקת הערעור לאחר שקבע כי ההחלטה שדנה בשכרו של מר ויגננסקי היא בגדר "החלטה אחרת" שהדרך להשיג עליה היא בבקשת רשות ערעור. ערעור על החלטה זו נדחה בהחלטת כב' השופטת חיות מיום 5.2.2008 (בש"א 9484/07).

2.

טענתו של מר ויגננסקי בבקשתו לפניי היא כי יש להורות על מחיקתו כמשיב לערעור באשר הוא לא היה בעל-דין בהליך דלמטה אלא בעל-תפקיד שמונה על-ידי כונס הנכסים הרשמי. לטענת מר ויגננסקי, עם הגשת הדו"ח תם תפקידו ואל היה למערער לצרפו כמשיב לערעור.

נקודת המוצא לבחינת הטענה האמורה מצויה בתקנות 424 ו- 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שזו לשונן:

424. מיהו המשיב

כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור.

425.צירוף משיב בידי בית המשפט

בית המשפט שלערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין

ולהמציא לו כתב ערעור מתוקן, ורשאי הוא לדחות בינתיים את הדיון בערעור, בתנאים שייראו לו צודקים, ורשאי בית המשפט ליתן פסק דין כאילו היה המשיב שצורף בעל דין מלכתחילה.

(ההדגשות אינן במקור – ד.כ.ל)

לכאורה, מן התקנות הנ"ל עולה כי מאחר ומר ויגננסקי לא היה בעל-דין פורמאלי בהתדיינות בין הצדדים בפני בית המשפט המחוזי, לא רשאי היה המערער לצרפו כמשיב לערעור בלא רשות של בית המשפט. זו בעצם טענתו של מר ויגננסקי בבקשתו לפניי. ואולם, בחינה מדוקדקת יותר של נסיבות המקרה מלמדת כי תמונת הדברים איננה כה פשוטה. הכיצד?

3.

עיון בכתב הערעור שהוגש בהליך שבכותרת מלמד כי במסגרת הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.2.2009 בדבר חיסול החברה, מעוניין המערער להשיג גם על ההחלטה הקודמת מיום 11.4.2007 לפיה חויב לשאת בשכרו של מר ויגננסקי. כך, במסגרת הסעדים המתבקשים בכתב הערעור מבקש המערער לחייב את מר ויגננסקי להשיב לידיו את סכומי השכר ששולמו לו באמצעות המפרק לפי החלטת בית המשפט המחוזי עבור הכנת דו"ח הביקורת הכספית. כאן המקום להבהיר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר תשלום שכרו של מר ויגננסקי יצרה יריבות ישירה בין המערער למר ויגננסקי. בפסיקתו של בית המשפט העליון כבר הובעה הדעה לפיה בנסיבות כאלה, רשאי בעל-דין שחויב בשכרו של מי שהתמנה כבעל תפקיד בהליך העיקרי, להשיג על כך בערעור עצמאי במסגרתו יצורף בעל התפקיד כמשיב לערעור. טעם הדבר הוא כי ההחלטה בדבר שכרו של מי שהתמנה כבעל תפקיד בהליך העיקרי לאחר שהלה סיים את תפקידו, הכריעה סופית במחלוקת הנוגעת ישירות לבעל התפקיד – מחלוקת המהווה סכסוך נספח לסכסוך העיקרי בין בעלי הדין הפורמאליים. לפי אותה גישה, ההיגיון והסימטריה המשפטית מצדדים בכך שכפי שבעל התפקיד רשאי לערער על ההחלטה הנוגעת לשכרו, כך רשאי בעל הדין הפורמאלי לערער על ההחלטה האמורה בערעור עצמאי הנבדל מהערעור על ההכרעה הסופית בהליך העיקרי. בהמשך לדברים האמורים אעיר כי גישה זו מתחייבת גם בהיבט של יעילות ומעשיות: ללא מתן אפשרות להגשת ערעור עצמאי כאמור, ההחלטה בדבר שכרו של בעל התפקיד היתה נותרת בלתי סופית מבחינתו של בעל התפקיד לאורך זמן בלתי מוגבל, עד להגשת ערעור על ההכרעה בסכסוך העיקרי בין בעלי הדין הפורמאליים (או עד חלוף המועד להגשת ערעור כאמור). תוצאה שכזו היתה בלתי ראויה באשר לעיתים ההחלטה בדבר שכרו של בעל התפקיד ניתנת זמן ניכר בטרם מתן הכרעה בסכסוך העיקרי. (לדעות שהובעו בפסיקה בעניין הנדון ראו: רע"א 2298/99 מחקשווילי נ' בכר (לא פורסם, 11.7.1999), פס' 2 מפי כב' השופט טירקל; ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' פינצ'וק , פ"ד מא(2) 660 (1987), פס' 4 מפי כב' השופט בך; ע"א 453/81 קלוזנר נ' עמל נגב בע"מ , פ"ד לו(4) 225 (1982), פס' 3 מפי כב' השופט בייסקי ובהסכמה מסוייגת של השופט בך. יוער כי הסתייגותו של כב' השופט בך נגעה בעיקרה לשכרם של עדים שאינם בעלי תפקיד בהליך העיקרי. דומה כי ההסתייגות האמורה פחות רלוונטית לנסיבות המקרה דנן).

4.

המסקנה המתבקשת ממכלול הדברים האמורים היא כי המערער היה רשאי להגיש ערעור עצמאי כנגד ההחלטה לפיה חויב לשאת בשכרו של מר ויגננסקי, תוך צירוף האחרון כמשיב לערעור. אולם בכך לא תם הדיון. השאלה המתעוררת בהליך שלפניי הינה האם המערער היה רשאי להשיג על ההחלטה מיום 11.4.2007 תוך צירופו של מר ויגננסקי כמשיב, וזאת במסגרת הערעור על ההחלטה המאוחרת יותר בדבר חיסול החברה. לשאלה זו יש להשיב בשלילה. כאמור, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.4.2007 בדבר שכרו של מר ויגננסקי יצרה יריבות ישירה בינו לבין המערער. במסגרת היחסים בין השניים, מהווה ההחלטה "פסק-דין" שהערעור עליו הוא בזכות (ראו: רע"א 2298/99 מחקשווילי הנ"ל, פס' 2; ע"א 621/83 בנק לאומי הנ"ל, פס' 4). משלא הגיש המערער ערעור בזכות כנגד מר ויגננסקי במועד הקבוע לכך בדין, הפכה ההחלטה האמורה לחלוטה מבחינתו של מר ויגננסקי ולפיכך לא ניתן היה לצרפו כמשיב לערעור שבכותרת שהוגש כשנתיים מאוחר יותר. מסקנה אחרת היתה מובילה לתוצאה בלתי ראויה לפיה על-אף שמר ויגננסקי הגיש את הדו"ח שערך עוד בשנת 2005 וסיים את התפקיד אשר לשמו מונה, חרב ההשגה בנוגע לשכרו היתה ממשיכה לרחף מעל ראשו למשך תקופה בלתי מוגבלת, כל עוד ההליך העיקרי בין הצדדים הישירים לסכסוך לא הסתיים בפסק-דין.

אמת, בשעתו הגיש המערער ערעור בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.4.2007 בדבר שכרו של מר ויגננסקי (ע"א 4887/07). כאמור, ערעור זה נמחק לפי החלטת כב' הרשם מרזל, וערעור על החלטה זו נדחה על-ידי כב' השופטת חיות (בש"א 9484/07). בהחלטתו קבע כב' הרשם מרזל כי החלטת בית המשפט המחוזי בדבר שכרו של מר ויגננסקי מהווה "החלטה אחרת" באשר היא לא סיימה את ההתדיינות בין הצדדים להליך, שכן באותו שלב טרם ניתן הצו לחיסול החברה. לפיכך, קבע כב' הרשם מרזל כי דרך ההשגה על ההחלטה הנדונה היא בבקשת רשות ערעור. ראוי להדגיש כי אותה עת, הפנה המערער את ערעורו כנגד המשיבים 1-2 ו- 4-5 בלבד, בלא לצרף את מר ויגננסקי כמשיב לערעור . לפיכך, קביעתו של כב' הרשם מרזל בדבר היותה של החלטת בית המשפט המחוזי "החלטה אחרת", התייחסה ליחסים שבין המערער לבין המשיבים 1-2 ו- 4-5. כב' הרשם מרזל לא נזקק לשאלה – וממילא לא הכריע – בדבר סיווג ההחלטה הנדונה כפסק-דין שהערעור עליו הוא בזכות, בכל הנוגע ליחסים שבין המערער למר ויגננסקי. (לכך שאותה החלטה עשויה להיות מסווגת כ"החלטה אחרת" ביחסים בין צדדים מסוימים להליך, וכ"פסק-דין" ביחסים בין צדדים אחרים לאותו הליך, ראו והשוו: בש"א 1205/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מ.ל.ת מבנים לתעשיה בע"מ , פ"ד מז(2) 26 (1993); עוד ראו והשוו: רע"א 8813/05 במות נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.8.2006); בש"א 1415/09 עיזבון המנוח שלמה קפון ז"ל נ' ענתר (לא פורסם, 22.4.2009)). משלא צירף המערער את מר ויגננסקי כמשיב לערעור שהגיש בשעתו על ההחלטה מיום 11.4.2007, הפכה החלטת בית המשפט המחוזי בדבר שכרו של מר ויגננסקי לחלוטה מבחינתו של האחרון, ולפיכך לא רשאי היה המערער לצרפו כמשיב לערעור שבכותרת. יוער כי יתכן שהמערער, שאינו מיוצג, לא היה מודע לאפשרות לצרף את מר ויגננסקי כמשיב לערעור שהגיש בשעתו. עם זאת, המערער בחר שלא להיות מיוצג בהליכים הנדונים ודומה כי בכך נטל על עצמו סיכון לטעות דיונית מן הסוג האמור.

5.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה למחיקתו של מר ויגננסקי כמשיב לערעור מתקבלת. המזכירות מתבקשת לעדכן את דבר המחיקה בתוכנת ניהול התיקים. המערער יגיש הודעת ערעור מתוקנת וסיכומים מתוקנים בהתאמה עד ליום 25.4.2010. ממילא, מר ויגננסקי פטור מהגשת סיכומים בתיק ומהופעה לדיון הקבוע ליום 28.6.2010 כמבוקש על-ידו. יתר הוראות צו הסיכומים מיום 12.5.2009 יוותרו בעינן. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים אשר יישבו בדין.