פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
3128/07
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים-המערערים:
1. השאם סייד
2. רשיד ספורי
3. רימה חליף
נ ג ד
המשיבים:
1. המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל חיפה
2. עו"ד זכי כמאל
3. ד"ר חמד סעב
4. עאטף מיעארי
5. פניה גלפנד
6. חנה לוין
7. משרד החינוך
8. רשם העמותות
9. ד"ר נג'יב נבואני
בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה
בת"א 666/06 ובבש"א 15538/06
שניתן ביום 21.3.07 על-ידי השופט שפירא
בשם המבקשים-המערערים:
עו"ד חוסאם סבית
בשם המשיבים 4-1:
עו"ד רימא כמאל
בשם המשיבים 8-7:
עו"ד משה גולן
החלטה
א.
בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט שפירא) מיום 21.3.07 בת"א 666/06 ובבש"א 15538/06 ובש"א 2605/07 באותו התיק. הבקשה בתמצית מכוונת כנגד החלטת המשיבה 1 מיום 9.11.06, והיא נועדה למנוע את הוצאתם של המבקשים מן העמותה.
ב.
המשיבה 1 (להלן המשיבה) היא עמותה רשומה המפעילה מכללה להכשרת מורים, ותקנונה הוא התקנון המצוי שבחוק העמותות, התש"ם-1980. המשיבים 4-2 הם חברי המשיבה מאז הקמתה. המשיב 2 משמש כיו"ר המשיבה. המבקשים היו חברי המשיבה עד לאחרונה (כפי שיפורט להלן). המשיבות 6-5 היו אף הן חברות המשיבה בעבר ופרשו ממנה. הסכסוך שנתגלע בין המבקשים לבין המשיבים 4-2, ובפרט גלגוליו בערכאות, הוא מסועף ומרובה בפרטים, ועיקריו יובאו להלן בקצרה.
ג.
(1) בין המבקשים למשיבים 4-2 התפתחה בשנים האחרונות מערכת יחסים עכורה, הקשורה בין היתר לדו"ח שהוגש לחשב משרד החינוך והתרבות על ידי חוקר ממונה לבדיקת תפקוד המכללה. בעקבות ממצאי הדו"ח זומנה אסיפה של חבר הנאמנים של המשיבה, ביום 19.2.06. באסיפה סערו הרוחות ובלהט הדברים עזבו המבקשים את האסיפה. לאחר עזיבתם, ולאחר שנכשלו ניסיונות שנעשו להחזירם, קיבלה האסיפה בהעדרם מספר החלטות, ובהן החלטה על הוצאתם של המבקשים מן המשיבה. ביום 6.3.06 התקיימה אסיפה נוספת, ובה נתקבלו החלטות נוספות וביניהן מינוי אנשי ציבור לחבר הנאמנים של המשיבה.
(2) המבקשים 2-1 תבעו את המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המשיבה, ונגד נתבעים נוספים וביניהם המשיבים 4-2. ביום 23.7.06 ניתנה החלטה (מפי השופט שפירא) בבש"א 4328/06, בגדרה התקבלה בקשת המבקשים 2-1, והוצא צו מניעה זמני שעיכב את ההחלטה על הוצאתם של המבקשים 2-1 מן המשיבה עד למתן פסק דין בתובענה. בקשותיהם לסעדים זמניים נוספים לא נדונו בפני בית המשפט ונדחו. יצויין, כי בגדר ההחלטה המליץ בית המשפט לצדדים, שבמקרה שתתקבל במשיבה החלטה לנקיטת הליכים להוצאת חבר זה או אחר, ייערך שימוע בפני אחד מאנשי הציבור החדשים שהצטרפו אליה. עוד יצויין, כי לאחר החלטה זו, דחה בית המשפט בהחלטות מיום 12.9.06 מספר בקשות שהגישו המבקשים 2-1: בקשת הבהרה להחלטה (בש"א 12154/06); בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור את הוצאתה של המבקשת 3 מן המשיבה (בש"א 12155/06); בקשה למתן צו מניעה שיאסור על המצטרפים החדשים למלא תפקידים במשיבה (בש"א 12157/06); בקשה לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת תובעת ונתבעים (בש"א 12158/06); ובקשה למתן סעד על פי פקודת ביזיון בית המשפט כנגד משיבים 3-2 (בש"א 12159/06).
(3) ביום 3.10.06 נערך שימוע למבקשים 2-1 בפני שניים מן המצטרפים החדשים למשיבה, השופט בדימוס חנוך אריאל והפרופסור עמנואל גרוס. בהחלטתם מיום 18.10.06 קבעו השופט אריאל והפרופסור גרוס, בעקבות טענות באשר לשימוע וכדי למנוע טענות נוספות וסחבת, כי למען עשיית הצדק ומראית פני הצדק לא יחליטו בשאלת חוקיות הוצאת המבקשים 2-1 מן המשיבה לגופה, וכי ראוי שהשאלה תידון שוב בפני ההרכב המלא של חבר הנאמנים שהיה ערב ההחלטה הקודמת, לרבות המבקשים שיוכלו לשטוח טענותיהם בפניו. יצויין, כי קודם לשימוע נדחתה עתירתם של המבקשים 2-1 למתן צו שימנע את קיומו, בהחלטת בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא גינת) מיום 29.9.06 בבש"א 12846/06, ונדחתה אף בקשתם שהוגשה לבית משפט זה ליתן רשות לערער על ההחלטה (רע"א 8035/06).
(4) ביום 9.11.06 התקיימה ישיבת חבר הנאמנים (בהרכבו ערב ההחלטה הקודמת) לצורך עריכת שימוע למבקשים (כולל המבקשת 3), לאחר שהללו הוזמנו לישיבה. משלא הגיעו המבקשים לישיבה, החליט חבר הנאמנים, בהעדרם, על הוצאתם מן המשיבה.
(5) ביום 21.3.07 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו נדחתה תביעתם של המבקשים 2-1 לסעד הצהרתי כנגד החלטת האסיפה מיום 26.2.07, בנימוק שזו אינה בתוקף ממילא, וכן נדחתה בקשתם של המבקשים 2-1 לתיקון כתב התביעה. מכאן הערעור והבקשה לסעד זמני שהוגשה בגדרו.
ד.
בבקשתה לסעד זמני נכללה שורה מפורטת של טענות כנגד פסק הדין, שהובאו גם בכתב הערעור. לטענת המבקשים, סיכויי ערעורם - מבלי שנפרט את ההשגות השונות והרבות, כאמור, בבסיסו – טובים "ואף מצוינים עקב התנהלותו הלקויה של בית משפט קמא". כן טוענים המבקשים כי מאזן הנוחיות נוטה לטובתם, בשל הפגיעה הקשה בהם ובשמם בכך שנמנעת מהם ההשתתפות בניהול המכללה. המשיבים, שנתבקשה תגובתם, מתנגדים למתן הסעד הזמני, בטענה כי היענות לו תהוה למעשה קבלת ערעורם, כי הגשת הבקשה נגועה בהעדר ניקיון כפיים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם הם.
ה.
תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה על עקרונות מתן הסעד הזמני בתקופה של ערעור, מציינת בס"ק (א) כי הענקת סעד מעין זה תיעשה "מטעמים מיוחדים שיירשמו". דרישת הטעמים המיוחדים נובעת מעצם טיבה של הבקשה, המוגשת לאחר שניתן פסק דין בערכאה ראשונה (ראו בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני , פ"ד מט(3) 479, 483 (1994) – השופטת דורנר; ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי, מנהל עיזבון המנוח זאב צבי ברגמן נ' פרידמן , פ"ד נו(2) 529, 533-532 (2002) – השופטת פרוקצ'יה;
ע"א 4090/04 סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 18.11.04) – השופט עדיאל; ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 18.4.05) – השופטת ארבל; ראו גם יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי
(מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) 866-865). התנאים למתן הסעד הזמני מבוססים על סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, במידה רבה בדומה לעיכוב ביצוע אף שכאן, משהוגש ערעור, הסמכות היא לבית המשפט של ערעור, ללא שנדרשת פניה תחילה לערכאה הדיונית; בן-נון, הערעור האזרחי מה' 2, 441-440; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9), 646 הדרישה לטעמים המיוחדים שבתקנה 471 פורשה כמביאה לשינוי בנקודת האיזון בין האינטרסים של הצדדים (ראו בעניין סלמונוב הנזכר, בע' 484-483, מפי השופטת דורנר). על מבקש הסעד הנטל להראות כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608, 614-613 (1997) – השופט זמיר; עניין סלע הנזכר; עניין ששון הנזכר; עע"מ 4011/05 דגש סחר חוץ (ספנות) בע"מ נ' רשות הנמלים (לא פורסם,
ניתן
ביום 11.5.05)). שני התנאים מקיימים תלות הדדית זה בזה (עע"מ 9177/01א
אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו
, פ"ד
נו(2) 163, 168 (2001) – השופט טירקל). בענייננו, הדרישות למתן סעד זמני קפדניות
אף יותר מן הרגיל, שהרי הסעד הזמני המבוקש משנה את המצב הקיים ולא משמרו (ראו
עניין
אייל
הנזכר, בע' 614, מפי השופט
זמיר).
ו.
(1) נוכח כל
זאת, אין בידי בנסיבות להיעתר לבקשה. אין לומר כי סיכויי הערעור טובים, מאחר
שברובו מבוסס הוא על השגות על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ולחלופין על
החלטות דיוניות הנוגעות לאופן ניהול הדיון, ומאחר שמלכתחילה התבקש מבית המשפט סעד המתערב
בהחלטות פנימיות של תאגיד, שאינו ניתן על נקלה. אף קביעתו של בית המשפט קמא, כי יש
בתביעת המבקשים "משום חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי בית משפט" מעמידה
משוכה גבוהה בערעור. אולם אפילו ראיתי לצורך הדיון את סיכויי הערעור כמאוזנים,
דומני שבהיבט הנוחיות והנזק, לא הצביעו המבקשים על טעמים מיוחדים המטים את הכף
לעברם. הסעד הזמני המבוקש זהה למעשה בעיקרו לסעד המבוקש בהליך הערעור, ומהותו
ביטול החלטת המשיבה על הוצאתם של המבקשים ממנה. בכל ההבנה לטרונייתם של המבקשים –
וכמובן בלא הבעת דעה לגופה - דומני, כי אין המדובר בנזק בלתי-הפיך, שהרי אם יצליחו
בערעורם, יושב להם מקומם ומצב הדברים יחזור להיות כשהיה (ראו והשוו ע"א
459/89
טורטן נ' התאחדות הספורט בישראל
, פ"ד
מג(4) 563 (1989) – השופט בך). קל וחומר שאין באי-ההיענות לבקשה ליתן סעד זמני כדי
להסב נזק למשיבה עצמה ולמכללה המנוהלת על ידיה – שאת טובתם משימים, לכאורה, מול
עיניהם הן המבקשים והן המשיבים. מנגד, קיים החשש כי היענות לבקשה תגרום שוב לשיתוק
ניהולה של המשיבה. אזכיר כי בית המשפט קמא ציין – בהחלטת הביניים מיום 23.07.06 להעניק
את צו המניעה למבקשים – כי דומה שפעולותיה של המשיבה והליך הארגון מחדש שהיא עוברת
תואמים בעיקרם את המלצות הדו"ח של החוקר שמונה לבדיקת תפקוד המכללה.
(2) נוסף על
אלה אציין,
כי תקנה 471 פורשה בפסיקה באופן
מצומצם, כחלה רק מקום שנדרש לשמור על תוקפו של סעד זמני שניתן בערכאה הדיונית
במסגרת תובענה שנדחתה לאחר מכן (ראו עניין
האפוטרופוס
הכללי
הנזכר, בע' 532, מפי השופטת פרוקצ'יה), ולחלופין ליתן סעד זמני
לפי פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי, על פי הסיפא של תקנה 471 (ראו גם עניין
אייל
הנזכר, בע' 613, מפי השופט זמיר).
במקרה דנא, מתבקש סעד של צו מניעה כנגד החלטתה של המשיבה מיום 9.11.06. סעד מעין
זה לא ניתן כל ידי הערכאה הראשונה. (צו המניעה שניתן בה כוון כנגד החלטת המשיבה
מיום 26.2.06, שכאמור בפסק הדין קמא, כבר איננה בתוקף), ואף אינו מצוי בגדרי פרק
כ"ח לתקנות. גם טעם זה אינו תומך בקבלת הבקשה. ואולם, אכן, כלל זה אינו בחינת
בל יעבור, שהרי כל שמוסמכת הערכאה הדיונית לפסוק מוסמך לפסקו גם בית משפט של ערעור,
והרשות נתונה (בש"א 459/89
טורטן נ' ההתאחדות לספורט
,
פד' מג (4) 563, 565-567 – השופט בך). אך בענייננו
אפילו ייאמר כי הסעד המתבקש
זהה, במהותו, לסעד שניתן בערכאה הראשונה – היינו, מניעת הוצאתם של המבקשים מן
המשיבה – איני רואה להיעתר לו בגדרי השיקולים של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות,
כאמור.
ז.
אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. המבקשים ישלמו למשיבים שכר טרחת
בא כוחם בבקשה זו בסכום של 4,000 ש"ח.
ש ו פ ט