ע"א 3421-23 ע"א 3421-23

1.הערעור דנא נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) בת"א 53405-05-20 מיום 23.2.2023 (להלן: פסק הדין). במסגרת פסק הדין נדחתה תביעת המערערת בה עתרה, בין היתר, לרישומה כבעלת המקרקעין שבמחלוקת.

2.הערעור הוגש ביום 4.5.2023, ובכותרתו צוין כי פסק הדין הומצא למערערת ביום 27.2.2023.

3.לצד ערעורה, הגישה המערערת בקשה לפטור מהפקדת ערובה, ובתשובות המשיבים 1 ו-3 (להלן: המשיבים) לבקשת הפטור נטען כי הערעור הוגש באיחור וכי יש לסלקו על הסף בשל כך. לטענת המשיבים, מרישומי מערכת "נט המשפט" עולה כי בא-כוח המערערת צפה בפסק הדין ביום 23.2.2023, ומשכך המועד האחרון להגשת הערעור דנא חלף ביום 2.5.2023.

4.בתשובת המערערת לבקשות המשיבים לסילוק הערעור על הסף נטען כי פסק הדין הומצא לבא-כוח המערערת עצמו, באמצעות פקס, אך ביום 27.2.2023. באשר לתיעוד הצפייה בפסק הדין על-ידי בא-כוח המערערת, נטען כי הפקידה במשרדו צפתה בפסק הדין ביום 23.2.2023, אך כי בא-כוח המערערת עצמו יכול היה לעיין לראשונה בפסק הדין רק ביום 26.2.2023. בשים לב לאמור, נטען כי הערעור הוגש במועד.

5.לחילופין, ביקשה המערערת כי תינתן ארכה בדיעבד להגשת הערעור באיחור, וזאת לנוכח טענתה כי בא-כוחה היה חולה מיום 23.4.2023 ועד ליום 3.5.2023, וכן על רקע חגים ומועדים שחלו בתקופת הערעור והובילו לעומס במשרדו של בא-כוח המערערת.

6.המערערת טענה עוד כי אף אם הערעור הוגש באיחור מדובר באיחור של יומיים בלבד, וכי ממילא לא נוצר אינטרס הסתמכות בקרב המשיבים, שכן בא-כוח המערערת הצהיר בפניהם על כוונתה להגיש ערעור ככל שתביעתה תידחה.

7.המשיב 1 מתנגד לבקשתה החלופית של המערערת למתן הארכה לנקיטת הליך ערעורי, וזאת בטענה כי הבקשה אינה מעלה "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לה. כן נטען כי אין לקבל את בקשת הארכה בדיעבד, ולאחר הגשת הערעור באיחור. המשיבים 3-2 טענו אף הם כי הבקשה אינה מצדיקה את מתן הארכה המבוקשת, ואולם הותירו לשיקול דעת בית המשפט את ההחלטה בנדון. לצד זאת, עתרו המשיבים 3-1 לפסיקת הוצאות לטובתם בגין הגשת התשובות האמורות.

דיון והכרעה

הבקשה לסילוק הערעור על הסף

8.כידוע, בדין הישראלי הכלל הוא כי מניין הימים להגשת הליך ערעורי על החלטה שיפוטית מתחיל ממועד המצאתה לידי בעל הדין המערער ("כלל ההמצאה"). ואולם, ברבות השנים, פותח בפסיקה כלל "הידיעה" כחריג ל"כלל ההמצאה" האמור, ולפיו במצבים חריגים, שבהם אין ספק כי החלטה שיפוטית הובאה לידיעת בעל דין אף על פי שלא הומצאה לו כדין, מניין הימים להגשת ההליך ערעורי יתחיל מיום הידיעה על ההחלטה השיפוטית. בהמשך לכך, נפסק עוד כי בנסיבות שבהן קיים תיעוד במערכת "נט-המשפט" בדבר צפייה יזומה בהחלטה, הנטל להוכיח כי אין מקום להחיל את חריג הידיעה על-פני כלל ההמצאה יוטל על בעל הדין שתועד כמי שצפה באופן יזום בהחלטה השיפוטית (ראו: רע"א 6648/20 גבעון נ' ון אמדן (21.12.2020) (להלן: עניין גבעון)).

9.בהקשר זה הודגש כי אמנם אין מקום לנהל "משפט זוטא" בעניין הוכחת אי-הידיעה, ואולם, בעל הדין שעליו מוטל נטל ההוכחה יידרש לספק הסברים מפורטים ונימוקים משכנעים, הכוללים אסמכתאות מתאימות, על-מנת לעמוד בנטל האמור (ראו: עניין גבעון, פסקה 20; בע"מ 7708/22 פלונית נ' פלוני (15.1.2023); רע"א 141/23 ברנר נ' סאני תקשורת בע"מ (7.3.2023); ע"א 2124/23 שגב התורה והצדקה נ' חברת בנק הדואר בע"מ, פסקאות 11-9 (18.4.2023); והשוו: רע"א 1153/20 פלונית נ' מכבי שירותי בריאות, פסקה 8 (30.4.2020)).

10.בענייננו, אף לשיטת המערערת, קיים תיעוד במערכת "נט המשפט" שלפיה בא-כוחה צפה בפסק הדין ביום 23.2.2023. במצב דברים זה, הנטל להוכיח כי אין מקום להחיל את חריג הידיעה על פני כלל ההמצאה מוטל על המערערת עצמה.

11.לאחר עיון בטענות הצדדים, איני סבורה כי המערערת הרימה את הנטל האמור. די אם אציין כי לתשובת המערערת לא צורף תצהיר הפקידה במשרד בא-כוחה אשר, לפי הנטען, היא זו שצפתה בפסק הדין ביום 23.2.2023. כמו כן, בתשובה נטען באופן כללי בלבד כי "לב"כ המערערת הח"מ התאפשר לעיין לראשונה בפסק הדין ביום העבודה הבא, קרי יום ראשון ה-26.2.2023". ואולם, לא הובהר באיזה מועד עיין בא-כוח המערערת בפועל בפסק הדין, ואף לא פורט מדוע בא-כוח המערערת לא יכול היה לעיין בפסק הדין קודם לכן, באמצעות מכשירו הנייד. במצב דברים זה, איני סבורה כי המערערת סיפקה "הסברים מפורטים ונימוקים משכנעים, הכוללים אסמכתאות מתאימות" כנדרש לשם הרמת נטל ההוכחה המוטל עליה.

12.העולה מן האמור הוא כי יש להחיל את חריג הידיעה בעניינה של המערערת, ולקבוע כי יש להתחיל למנות את מניין הימים לנקיטת הליך ערעורי מיום 23.2.2023, בו תועדה צפיית בא-כוח המערערת בפסק הדין. התוצאה של קביעה זו היא כי הערעור הוגש באיחור של יומיים.

האם יש להורות על מתן הארכת מועד בדיעבד? בשאלה זו אדון להלן.

הבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי

13.כידוע, ארכה לנקיטת הליך ערעורי תינתן אך בהצגת טעמים מיוחדים לכך (ראו: תקנה 176(ב) לתקנות; בש"א 3064/21 שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 3 (6.5.2023), וההפניות שם).

14.בענייננו, לא נעלמו מעיני טענות המשיבים בדבר הגשת הבקשה למתן ארכה בדיעבד, דהיינו – לאחר הגשת הערעור. כמו כן, ספק אם טענתו של ב"כ המערערת לעומס עבודה שפקד את משרדו מצדיקה להיעתר לבקשה להארכת מועד (ראו, למשל: בש"א 5417/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' חורי (3.8.2020)).

15.לצד זאת, בשים לב לכך שהמשיבים 3-2 הותירו את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט, וכן בשים לב לטענות בא-כוח המערערת בדבר מחלתו; לכך שמדובר בערעור בזכות; ולמשך האיחור בנקיטת ההליך – מצאתי להיעתר לבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי, ולהורות כי הערעור שהוגש ביום 4.5.2023 יתקבל למרשם, והטיפול בהליך יימשך כסדרו.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי להידרש לבקשת המערערת מיום 3.8.2023 להשיב לתשובת המשיב 1.

16.בשים לב למועד הגשת הבקשה להארכת מועד ולכך שהיא הוגשה אך בתגובה לבקשה למחיקת ההליך על הסף, המערערים יישאו בהוצאות המשיב 1 בסך של 1,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 3-2 בסך כולל של 1,000 ש"ח.