ע"א 3576/15 גד דיין נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

השופט א' שהם:

1.בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור ) דן בתובענה לסעד הצהרתי, אותה הגישו המערערים, ובמסגרתה ביקשו מבית המשפט המחוזי להצהיר, כי הם " קיימו את התחייבויותיהם על פי הסדר שנחתם ב-11.7.2000 בינם... לבין בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ וחברת נופרם הנדסה ופיתוח בע"מ ". ולפיכך, בטל פסק דין שניתן, לסילוק יד באחת מדירות המגורים בפרוייקט שבנתה המשיבה 2 במבשרת ציון, ויבוטל מינויו של כונס נכסים, שמונה על ידי בית המשפט המחוזי, ביום 5.8.2010 (תיק ה"פ 648/97). בנוסף, התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר, כי שתי הדירות נשוא התביעה " מצויות בבעלות התובעים ".

2.בית המשפט המחוזי, בפסק דין מפורט ומנומק, דחה את התובענה על יסוד העילות הבאות:

א.מעשה בית דין – טענת הנתבעים (המשיבים) בדבר קיומו של מעשה בית דין מושתתת על פסק דינו של כב' השופט ב' אוקון , בה"פ 2329/03, מיום 27.5.2004. במסגרת הליך זה, התבקשו סעדים דומים לאלו שנתבעו בתובענה דנן, כאשר התביעה בכללותה נדחתה, מבלי שהוגש על כך ערעור. בית משפט קמא התמודד עם הטענה, כי אין זהות בין התובעים בשני ההליכים, שכן התביעה שהתבררה בפני השופט אוקון הוגשה על ידי מר דוד דיין (להלן: דיין ), אחיהם של המערערים 1 ו-2, וגיסו של המערער 3. דיין הוא גם בנה של התובעת 1 בתיק מושא הערעור, אשר נפטרה לבית עולמה במהלך המשפט, ועזבונה הוא המערער 4. בית משפט קמא ציין כי למרות השוני בזהות התובעים בשני ההליכים " התמונה המצטיירת אם כך היא שהמוציא והמביא, בכל הנוגע לדירות נשוא המחלוקת, הוא דוד דיין. הוא שחתם על ההסדר הכולל, המתייחס אליהן, אֶחיו וגיסו לא ביקשו כלל להיות מעורבים במשא ומתן ובהסדרת גורלן של הדירות, לא דרשו את רישומן על שמם לאחר מכן, ומעולם לא נקטו הליכים למימוש זכויותיהם הנטענות בדירות אלה ". על היותו של דיין " המושך בחוטים ", למד בית משפט קמא גם מקביעתו של כב' השופט ד' מינץ , במסגרת ת"א (שלום י-ם) 13528/02, לפיה דיין הוא זה שניהל את חשבון הבנק של אמו המנוחה, והוא היה " הרוח החיה שעמדה מאחורי כל פעילות המשפחה בסניף

[הבנק]". סיכומו של דבר, קבע בית משפט קמא כי " עילת התביעה מוצתה באותו פסק דין, שהפך חלוט ", ומטעם זה בלבד יש לדחות את התביעה.

ב.שיהוי ומעשה עשוי – בית משפט קמא קבע עובדתית כי דיין, כמו גם יתר המערערים, ידעו כי כונס הנכסים החל בהליכי מימוש ביחס לשתי הדירות שבמחלוקת, עוד בשנת 2010. בית משפט קמא קבע בנוסף, כי דיין ויֶתר המערערים ידעו כי זכויותיהם הנטענות בדירות, אינן רשומות על שמם " ולא נקפו אצבע על מנת להביא לרישומם ". בנסיבות אלה, נקבע כי התביעה נגועה בשיהוי ניכר וכמו כן מדובר במעשה עשוי. השיהוי מצידם של המערערים בא לידי ביטוי בכך שהיה ידוע להם, כמו גם לדיין, כי כונס הנכסים מתכוון לממש את שתי הדירות. חרף זאת, הוגשה התביעה לסעד הצהרתי רק בחלוף כשלוש שנים, שבמהלכם שינו המשיבים את מצבם לרעה, בהסתמכם על ההנחה כי המערערים השלימו עם הליכי המימוש וזנחו את עילת התביעה. מעשה עשוי על שום מה? שתי הדירות שבמחלוקת נמכרו למשיבה 3, אשר נטלה משכנתא לשם מימון הרכישה. במהלך הדיון בערעור, הובהר כי הדירות נרשמו על שם המשיבה 3, והמערערים אף לא טרחו לצרף להליך המשפטי את בנק המזרחי שנתן את ההלוואה ורשם את המשכנתא לטובתו. גם מטעמים אלה, כך קבע בית משפט קמא, יש לדחות את התובענה.

ג.העדר יריבות בין המערערים למשיבים

– בית משפט קמא הגיע למסקנה כי לפחות לגבי דירה אחת (שזוהתה בפסק הדין כדירה 94), אין יריבות בין המערערים לבין המשיבים, שכן הדירה נרכשה על ידי דיין בנאמנות עבור המערערים 2 ו-3, כאשר הם עצמם לא שילמו דבר וחצי דבר למשיבה 2, ועל כן אין כל יריבות ביניהם. לכל היותר, כך לשיטת בית משפט קמא, עומדת למערערים 2 ו-3 זכות תביעה כלפי דיין, דבר שנעשה בפועל על ידי המערער 3, כאשר המערער 2 נמנע מלהגיש תביעה נגד דיין.

ד.פרשנות ההסדר הכולל – בית משפט קמא הבהיר בפסק דינו כי למרות שהיה מקום לדחות את התביעה " מחמת מעשה בית דין, שיהוי ומעשה עשוי ", דין התביעה להידחות גם לגופו של עניין. ברקע הדברים עומד הסכם שנחתם, ביום 11.7.2000, בין דוד דיין לבין המשיבים 1 ו-2, שזכה לתואר " ההסדר הכולל ". בית משפט קמא הציג את עיקרי ההסכם בפסקה 41 לפסק דינו, ובחן את טענתו של דיין, לפיה הוא קיים את מלוא התחייבויותיו על פי ההסכם. כפועל יוצא מכך, לגישתו של דיין, פסק דין שניתן לסילוק ידם של המערערים 1 ו-4, המתייחס לדירה מס' 54, הינו בטל ומבוטל, ואשר לדירה 94, הרי שיש למוסרה לידי המערערים 2 ו-3 כשהיא נקייה מכל שעבוד. בית משפט קמא ניתח באריכות ובהרחבה את סעיפי ההסכם, ולאחר זאת הגיע למסקנה, על יסוד כלל הראיות שנפרשו לפניו, כי כוונת הצדדים, במסגרת " ההסדר הכולל ", היתה לגדור את חובו הפרטי של דוד דיין למשיבה 2 " בחשבון הליווי

(של המשיבה 1 – א.ש.) ובחשבון זה בלבד ". בית משפט קמא קבע, לגבי דירה 54, כי נותר חוב בסך 100,000 דולר, שמשפחת דיין לא פרעה, ולפיכך דירה זו נותרה כשהיא משועבדת למשיבה 1 " על פי שטר המשכנתא ואגרת החוב מ-1994 ". לפיכך, הבהיר בית משפט קמא, כי " ככל שנותר חוב לחברה בחשבון השוטף, אין בהסדר הכולל כדי למנוע את מימוש הדירה לשם כיסוי החוב בחשבון זה ". אשר לדירה 94, קבע בית משפט קמא, כי " אין חולק כי לא שולמה עליה כל תמורה ", וככל שמדובר " בסכום מגבלת האחריות ", בסך 1.5 מיליון ₪, סכום שנועד, לכאורה, לסילוק " חוב החברה לבנק ", הרי שמדובר בחוב החברה לבנק בחשבון הליווי בלבד, ולא בפרעון כלל חובותיה של החברה לבנק. מכל מקום, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי פרעון סכום זה לא הצמיח לדיין, כמו גם למערערים, זכות בעלות בדירות שבמחלוקת, והדבר גם עולה מהתנהלותם של דיין והמערערים במהלך השנים, מאז נחתם " ההסכם הכולל ".

3.לאור האמור, נדחתה התביעה, והמערערים חוייבו בתשלום הוצאות בסך 100,000 ₪ למשיבים 1 ו-4, וסכום זהה נפסק גם למשיבה 2 ולמשיבה 3.

4.בערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט קמא, משיגים המערערים, בעיקר, על פרשנותו של בית משפט קמא לגבי משמעות " ההסכם הכולל ". לשיטתם של המערערים, דוד דיין עמד בכל התחייבויותיו, בכך שהוא פרע את החוב של אמו המנוחה בסך 100,000 דולר, וכן עמד במלואה בהתחייבותו לשלם את חוב החברה לבנק בחשבון הליווי, ולפיכך היה על בית המשפט לפסוק לטובת המערערים. לשאלתנו, מה הסעד המבוקש כיום, לאחר שהדירות שבמחלוקת כבר מומשו, ואף נרשמו על שם המשיבה 3, אשר מימנה את הרכישה באמצעות משכנתא שנטלה מבנק המזרחי, השיב בא כוח המערערים, עו"ד חיים מן, כי המערערים מבקשים להחזיר את המצב לקדמותו, ולרשום את הדירות על שמם. לא הובהר לנו כיצד ניתן הדבר להיעשות, וזאת כאשר המשיבה 3 רכשה את הדירות בתמורה ובתום לב, ואלה נרשמו, כאמור, על שמה.

5.לאחר עיון בהודעת הערעור, בסיכומי הצדדים, ובחומר הרב שהוצג בפנינו, ולאחר האזנה לטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות, תוך אימוץ פסק דינו של בית משפט קמא, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראו, בהקשר זה, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1030 (מהדורה שתים עשרה, 2015)).

בראש ובראשונה, איננו רואים מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא, משלא הוצגו בפנינו נימוקים המצדיקים סטייה מכלל אי ההתערבות בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות, שנעשו על ידי הערכאה הדיונית (ראו, מבין רבים, ע"א 11485/05 פלוני נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית

(2.12.2007); ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (1.8.2011); ע"א 4913/11 מוחתסב נ' אסמעיל (18.2.2013)).

6.הממצאים שנקבעו, לרבות הפרשנות, המקובלת עלינו, לגבי משמעותו של " ההסכם הכולל ", מבססים את המסקנות המשפטיות, אליהן הגיע בית משפט קמא, ומשלא מצאנו כל טעות או פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, הגענו לידי מסקנה כי יש לדחות את הערעור.

7. המערערים

יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות המשיבים 1 ו-4 בסך 35,000 ₪, וסכום דומה ישולם גם למשיבה 2, ולמשיבה 3.