ע"א 5074-21 ע"א 5074-21

המשנה לנשיאה ע' פוגלמן:

1.בשנת 1990 רכש המשיב מחברת עמידר את הדירה שאביו (להלן גם: המנוח) התגורר בה (להלן: הדירה), בכפוף לרישום משכנתה לטובתו. באותה עת המשיב היה האפוטרופוס היחיד של אביו. ביום 24.7.1990 אישר בית המשפט המחוזי בחיפה את שטר המשכנתה, שקבע בין היתר כי לאחר פטירת האב הבעלות בדירה תועבר במלואה לידי המשיב, ללא תמורה (להלן בהתאמה: ההחלטה משנת 1990 ותנאי ההעברה). לאחר פטירת האב, בחודש מרץ בשנת 2005 ניתן צו ירושה שמכריז על המשיב כיורשו היחיד. בהתאם, נרשמה הדירה על שם המשיב. בשנת 2010 הגישו המערער ושניים אחרים (שלושתם להלן: האחים הנוספים) בקשה לביטול צו הירושה. לאחר שבדיקת רקמות מצאה כי הם אכן ילדיו של המנוח, ניתן ביום 11.8.2013 צו ירושה מתוקן שקובע כי המשיב והאחים הנוספים הם יורשיו של המנוח. במרץ 2014 הגישו האחים הנוספים תובענה לביטול ההחלטה משנת 1990. ביום 9.11.2015 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) את התובענה. המשיב ערער על ההכרעה, וביום 9.3.2017 מחק בית משפט זה (כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות והשופטים ד' ברק-ארז ומ' מזוז) את הערעור בכפוף להצהרות הצדדים להלן:

"1. המשכנתא עומדת בתוקפה ומה שבוטל על פי פסק-הדין נושא הערעור הוא התנאי שבסעיף ג' למשכנתא להעברת מלוא הזכויות בדירה למערער לאחר פטירת האב.

2.במסגרת ההתחשבנות שתתקיים בהליך פירוק השיתוף בין הצדדים האמור להיות מוגש לבית המשפט לענייני משפחה, יבוא בחשבון כנגד המשכנתא הסכום שאותו שילם המערער במזומן עבור הדירה באופן שחלקו היחסי של סכום זה מסך כל שווי הדירה בעת הרכישה ישוערך לטובת המערער כאותו חלק יחסי משווי הדירה כערכה במועד חלוקת התמורה שתתקבל במסגרת פירוק השיתוף" (ע"א 8926/15 ברבי נ' בן טוב (9.3.2017) (להלן: ע"א 8926/15)).

2.ביום 18.10.2018 הגיש המערער את התובענה נושא בקשה זו, ובה תבע שוב לבטל את ההחלטה משנת 1990. המערער טען כי ההחלטה התבססה על מצג שווא שהציג המשיב, שלפיו הוא בנו היחיד של המנוח, למרות ידיעתו שאין כך הדבר. ביום 2.6.2021 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) את התובענה. בראשית הדברים צוין כי בעקבות פסק הדין בע"א 8926/15 אין תועלת מעשית בהליך, וכי מטרתו היא לשנות את הנימוק לביטול תנאי ההעברה, מעובדה שלא הייתה ידועה למשיב, למצג שווא מצידו. עוד נאמר כי שינוי נימוק ללא שינוי התוצאה אינו מצדיק לבטל פסק דין חלוט. לגוף העניין נקבע כי אמינותו של המערער נפגעה, וכי הוא "כיזב בעדותו שוב ושוב" הן בהליך הנוכחי והן בזה שקדם לו. בית המשפט קבע כי אין להסתמך על הראיות שהציג המערער, מסיבות שונות. עוד נקבע כי המשיב לא ידע בשנת 1990 על קיומם של אחיו, ולכן לא פעל תוך הצגת מצג שווא. לבסוף, בית המשפט חייב את המערער בהוצאות משפט בסך 100,000 ש"ח. על פסק דין זה נסוב הערעור שלפנינו.

3.בצד ערעורו הגיש המערער בקשות להגשת ראיות נוספות בערעור, כאשר כבר בפתח הדיון בערעור הובהר למערער כי אלה לא עומדות באמות המידה הקבועות בדין בהקשר זה ומכאן שאנו מחליטים לדחותן.

4.בערעורו חלק המערער על ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי ועתר לביטולו של פסק הדין קמא ולקבלת תביעתו. המערער אף עתר לביטול ההוצאות שנפסקו לו בערכאה קמא, אשר תשלום מחצית מהן עוכב בהחלטתי מיום 11.8.2021. המשיב מצידו טען כי אין עילה להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, מה גם שהמערער פעל לטעמו בשקר ובזיוף ונקט בהליכי סרק רבים.

5.שקלנו את טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה. מצאנו כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, כי אלה תומכים במסקנה המשפטית וכי אין לגלות בה טעות שבחוק. אנו דוחים אפוא את הערעור בגדר תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לא מצאנו עילה להתערבותנו גם בשיעור ההוצאות שנפסק. נושא זה נתון במובהק לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולמעט מקרים חריגים ערכאת הערעור אינה רואה להתערב בו. נוסיף ונציין כי בית המשפט המחוזי פירט את השיקולים שעמדו בבסיס החיוב בהוצאות וביניהם אופן ניהול ההליך, מספר הישיבות, ההחלטות שנדרשו ותשלום שכר טרחת עורך דין ששילם המשיב לבא כוחו בסך 90,204 ש"ח. על יסוד שיקולים אלה, מצאנו כי סכום ההוצאות שנפסק אינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור.

6.בצד האמור, בשים לב לגובה הסכום ולמצבו הכלכלי והרפואי של המערער (ראו ס' 5 סיפא להחלטה מיום 11.8.2021) החלטנו לא לעשות צו להוצאות בערעור.