ע"א 5234/13 חנה כרסנטי נ. בנק הפועלים משכן בע"מ

לפניי בקשה לסעד זמני בערעור שבגדרו יעוכב הליך הפינוי והמימוש של דירת מגוריה של המבקשת.

תמצית העובדות וההליכים

1.

בדירה המצויה בקרית אתא (להלן: הנכס או

הדירה ) מתגוררת כיום המבקשת, בת 79, עם בתהּ ועם שני נכדיה. הזכויות בנכס, אשר נרכש בשנות ה-60 של המאה הקודמת, נרשמו על שם בן-זוגה המנוח של המבקשת. בשנת 1994 העביר בן-זוגה המנוח של המבקשת את זכויותיו בנכס לבנם יובל (המשיב 4), שהוא כיום הבעלים הרשום של הזכויות בנכס. לאחר העברת הזכויות בנכס, נטל יובל הלוואה מן המשיב 1 (להלן: הבנק ). להבטחת פירעון ההלוואה, שועבדו זכויותיו בנכס. בשנת 1998 נעשתה עסקה נוספת בנכס, שבמסגרתה מכר יובל את זכויותיו בנכס לאחותו אורית (המשיבה 2) ולבן-זוגה של האחרונה (המשיב 3). לצורך ביצוע עסקה זו העמיד הבנק הלוואה לאורית ולבן-זוגה, ולהבטחת פירעונה נרשמה על זכויותיו של יובל בנכס הערת אזהרה לטובת אורית ובן-זוגה וכן לטובת הבנק. סכום ההלוואה ששילם הבנק לאורית ולבן-זוגה שימש להסרת המשכון שרבץ על זכויותיו של יובל בנכס.

2.

בשנת 2004 הגיש יובל תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה למתן פסק דין הצהרתי, שלפיו עסקת העברת זכויותיו בנכס לאורית ולבן-זוגה – בטלה. תביעה זו נדחתה, ונקבע כי ההסכם שריר וקיים (פסק דינו של כב' השופט ר' סוקול בת"א 864/04). מספר חודשים לאחר הגשת תביעה זו, ומשלא עמדו בפירעון ההלוואה שניתנה להם, נפתח נגד אורית ובן-זוגה תיק הוצאה לפועל לשם מימוש השעבוד שנרשם על זכויותיהם לטובת הבנק. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל פעל הבנק למימוש זכויותיו בנכס בדרך של פינוי המתגוררים בו ומכירתו. בשנת 2010 הוכרזו אורית ובן-זוגה פושטי רגל (השניים להלן: פושטי הרגל ). פושטי הרגל הביעו נכונות למכור זכויותיהם בנכס, ולפיכך הוצא בחודש מאי 2011 צו לפינוי הדירה. המבקשת נקטה מספר הליכים לעניין זה. לענייננו, רלוונטי ההליך שנפתח בשנת 2012 שבגדרו הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל, בו טענה להתנהגות חסרת תום לב של פושטי הרגל במועד יצירת החובות (ת"א 13184-12-12). ביום 17.6.2013 נדחתה בקשה זו (כב' השופטת י' קראי-גירון ). נפסק כי הבקשה הוגשה באיחור רב, וזאת אך לצורך ביטול הליכי הפינוי המתנהלים על ידי כונס נכסים. עוד צוין כי גם אם היה ממש בטענה שחובות פושטי הרגל נוצרו בחוסר תום לב, מכלול הנסיבות מחייבות את המסקנה כי עסקינן בחייבים המתאימים להליך פשיטת רגל. בהמשך לכך ניתן במסגרת הליכי הכינוס בהוצאה לפועל צו לפינוי הדירה, שנקבע ליום 5.8.2013.

טענות הצדדים

3.

המבקשת הגישה לבית משפט זה ערעור על פסק הדין. בתמצית, נטען בערעור כי שגה בית המשפט קמא שעה שנמנע מלבטל את הליכי פשיטת הרגל נוכח חוסר תום ליבם של פושטי הרגל. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המבקשת בקשה ל"עיכוב הליכי הפינוי והמימוש של הדירה" עד להכרעה בערעור – היא הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת, סיכויי הערעור שהגישה גבוהים שכן מרבית הערעור עוסק בשאלות משפטיות שיש להכריע בהן. עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה, בהיותה אישה בת 79, חסרת דיור חלופי. לדבריה, פינויה מהדירה שבה היא מתגוררת מאז שנות ה-60 עלול לגרום לה לנזק כספי, רגשי ואף בריאותי. המבקשת מוסיפה כי מכירת הדירה תיצור עובדה מוגמרת, כך שאם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו; ולעומת זאת, קבלת הבקשה לא תגרום נזק ניכר למשיבים. על כן מבוקש הסעד האמור.

4.

ביום 24.7.2013 אסרתי

– בצו ארעי – על פינוי הדירה עד להחלטה אחרת, וביקשתי את תשובת המשיבים לבקשה. הבנק מתנגד למבוקש. לטענתו, סיכויי הערעור נמוכים ביותר, שכן פסק הדין של בית המשפט קמא נסמך על ממצאי מהימנות המתבססים על העדויות שנשמעו בפניו. עוד נטען כי התנהלות המבקשת נגועה בחוסר תום לב, בשיהוי רב ובניצול הליכי משפט לרעה, במטרה למנוע את מימוש הנכס ואת פירעון החובות שיצרו בני המשפחה. הבנק מוסיף כי בנכס שתי יחידות דיור, אשר המבקשת מתגוררת בקטנה שמביניהן. לדברי הבנק, גם על פי גרסתה של המבקשת, יכולה היא לטעון לכל היותר למחצית הזכויות ביחידה הקטנה שבה התגוררה עם בן-זוגה, ושבה היא מתגוררת בפועל היום. לעניין מאזן הנוחות נטען כי למבקשת ילדים בגירים, אשר חזקה עליהם כי יעניקו לאמם פתרון דיור וסיוע. לבסוף נטען כי המבקשת סירבה להגיע לכל הסכמה שתייתר את מימוש הנכס, ובנסיבות אלה יש להורות על מימוש הנכס הממושכן. לחלופין מבקש הבנק כי כל עיכוב נוסף במימוש הנכס יותנה בהפקדת עירבון כספי בסכום משמעותי. פושטי הרגל וכן הנאמן על נכסיהם (המשיב 7) מתנגדים אף הם לבקשה לעיכוב ביצוע, בהצטרפם לנימוקי הבנק.

5.

כונס הנכסים הרשמי (המשיב 6), מנגד, סבור דין הבקשה להתקבל. על פי הנטען, הגם שנראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, נוכח מהות המבוקש – עיכוב פינוי מדירת מגורים – יש להיעתר לבקשה.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה ובתשובות המשיבים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. הלכה מושרשת היא כי על המבקש סעד זמני בתקופת הערעור להוכיח במסגרת בקשתו כי סיכויי הערעור שהגיש טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שאם יתקבל בסופו של דבר הערעור, יתעורר קושי להחזיר את המצב לקדמותו (ע"א 9649/10 אח ראש (אלקנה) בע"מ נ' אחוזת שומרון (אלקנה) בע"מ , פסקה 9 (10.2.2011) ). כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני במסגרת ערעור על פסק דין שתוצאתו פינוי מדירת מגורים, ככלל יטה בית המשפט להיעתר למבוקש, שכן מדובר בצעד קשה ובלתי הפיך (השוו להלכה בעניין עיכוב ביצוע בנסיבות דומות: ע"א 245/07 לפיד נ' סמואל , פסקה 8 (16.11.2011); רע"א 5533/06 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ , פסקה 11 (2.8.2006)). מצאתי לעשות כן גם במקרה שלפנינו, וזאת מבלי לקבוע בשלב זה מסמרות לעניין סיכויי הערעור. דירת המגורים נושא הבקשה דנן משמשת משפחה ובה אישה מבוגרת וילדים קטנים. אם תידחה הבקשה, צפויים המבקשת ויתר המתגוררים בנכס לאבד את קורת גגם. לעומת זאת, לא השתכנעתי כי למשיבים ייגרם נזק משמעותי אם יעוכב ביצוע הפינוי עד להכרעה בערעור. במצב דברים זה, נראה כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת. לבסוף, בשים לב למצבה הכלכלי של המבקשת הנלמד מהתצהיר שצורף לבקשתה ומהמסמכים הנלווים לו, לא ראיתי להורות על התניית הענקת הסעד הזמני בהפקדת ערבות.

הבקשה מתקבלת אפוא. הסעד הארעי המונע את פינוי המבקשת ויתר בני המשפחה המתגוררים בדירה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק דין בערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.