ע"א 5796/97 פניציה מפעלי זכוכית ישראליים בע"מ נ. ניסים רונן

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 5796/97

ע"א 7025/97

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המערער ת:

פניציה מפעלי זכוכית ישראליים בע"מ

נגד

המשיבים : 1. ניסים רונן

2. תבורי בע"מ

ערעור פסלות שופט על החלטותיו של בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו, בת.א. 1586/89, מיום

23.9.97 ומיום 13.11.97, שניתנו על ידי

כבוד השופטת אסתר קובו

בשם המערערת: עו"ד אילן ירון

בשם משיב מס' 1: עו"ד יובל ראובינוף

פסק-דין

1.ערעורים על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת א' קובו) מיום 23.9.97 ומיום 13.11.97, בהן נדחתה בקשת המערערים לפסילת בית המשפט מלישב בדין בעניינם.

2.המערערת נתבעה (יחד עם משיבה מס' 2) על ידי משיב מס' 1, עקב נזק שנגרם למשיב מס' 1, לטענתו, שעה שהתפוצץ בידיו סיפון מי סודה שיוצר על ידי המערערת ושווק על ידי משיבה מס' 2. התאונה אירעה עוד בשנת 1979, אולם התיק עצמו הגיע, מסיבות שונות, לבירור ודיון רק בשנת 1997. במהלך הדיון בתביעה הוצעו על ידי בית המשפט הצעות לסיום התובענה בפשרה, לפיה יפוצה התובע (משיב מס' 1) בסכום מסויים. בישיבה מיום 18.5.97, משלא הושג הסדר פשרה, נקבע הדיון לישיבת הוכחות, בה הוצעה על ידי בית המשפט שוב פשרה בדבר סיום התיק בתשלום פיצויים על ידי המערערת. המערערת סירבה להצעת הפשרה, לטענתה, בשל מצב הראיות שבתיק ומשך הזמן שחלף מאז התאונה - השוללים מדעיקרא, לטענתה, את חבותה.

3.המערערת הגישה בקשה לפסילת בית המשפט מלישב בדין. טענתה היתה, כי משלא הסכימה להצעת הפשרה מטעם בית המשפט, הפך היחס כלפיה ליחס עויין. עויינות זו מצאה ביטויה, אליבא דמערערת, בהערות של בית המשפט על הסיכון שנוטלת המערערת באי קבלת הצעת הפשרה; בהחלטה דיונית לפיה יתנהלו הדיונים מיום ליום בשעות הערב המאוחרות, עד לסיום שלב הראיות ללא התחשבות בהתנגדות המערערת עקב התחייבויות קודמות של באי כוחה והקושי בזימון עדים בהתראה קצרה; בהתערבות בית המשפט בחקירה הנגדית של עדי המשיב מס' 1, תוך נסיון להוביל לתוצאה עובדתית שעיקרה ביסוס חבותה של המערערת בתיק ובהחלטת בית המשפט לקבל כראיה קלטת וידאו מתוכנית טלביזיה בניגוד לטענת המערערת בדבר ההכרח בחקירת עורכי אותה תוכנית טלביזיה ומשתתפיה וכן למרות אי הצגת הקלטת לבא כוח המערערת, לטענתו, קודם הדיון.

4.בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.9.97 נדחתה בקשת הפסילה. בית המשפט ציין, כי לא היה כל מקום להגשת הבקשה. מקורם של הנסיונות להשגת פשרה היה בהתמשכות ההליכים ובמועד בו אירעה התאונה נשוא ההליך. על כן ניסה בית המשפט לקדם השגתה של פשרה ומשלא צלחה יוזמה זו, קבע את התיק לדיון הוכחות רצוף. בית המשפט ציין, כי הוא היה ער להכבדה שבהחלטה דיונית זו על באי כוחה של המערערת (בין היתר), אולם כך נתבקש מסדרי הדין ומנסיבות העניין. לגופו של עניין, ציין בית המשפט, כי לא היתה בהצעת הפשרה כל הבעה או קביעה של עמדה לגופו של ההליך ותוצאותיו ועל כן אין כל עילה לפסלותו. על כן נדחתה הבקשה.

5.טרם הוגש לבית משפט זה ערעור על החלטתה זו של כב' השופטת, נמשך הדיון בבית המשפט המחוזי. לטענת המערערת (כפי שהיא מובאת בע"א 5796/97) ראה בית המשפט בהמשך נוכחותו של בא כוח המערערת באולם משום פגיעה אישית בבית המשפט. כן נטען, כי בסיום הישיבה פנתה כב' השופטת בנוכחות הצדדים ובאי כוחם ואמרה, כי נפגעה באופן אישי מבקשת הפסילה. אליבא דמערערת, לוותה פניה זו בפרץ רגשות, בכי והתייפחות. אליבא דמערערת, ניסו באי כוחה, כעבור מספר דקות של בכי והתייפחות מצד כב' השופטת, להתנצל, אולם כב' השופטת סירבה לקבל התנצלותם זו. לא זו אף זו: טוענת המערערת, כי בהמשך לנסיבות אלה הודיעה כב' השופטת לאחד מבאי כוח המערערת, כי לא יוכל עוד להופיע בפניה. טענות אלו של בא כוח המערערת עוגנו בתצהיר שהומצא על ידו.

6.על יסוד נסיבות אלה, הוגש לבית משפט זה ע"א 5796/97, בו נטען כי היה על בית המשפט לפסול עצמו עוד מן הטעמים שביסוד החלטתו בדבר בקשת הפסלות מיום 23.9.97, ומכל מקום, וודאי שכך היה נכון להיעשות לאור השתלשלות העניינים לאחר מתן החלטתו של בית המשפט בעניין הפסלות וטרם הגשת ערעור הפסלות לבית משפט זה. כריכת הנסיבות שטרם הגשת בקשת הפסילה לבית המשפט המחוזי, עם התפתחות הדיון לאחר מכן, הוסברה על ידי המערערת, בטעמי "זהירות" בהגשת הערעור במועד האמור בדין.

7.ביום 27.11.97 הוגש בפני בית משפט זה ערעור נוסף (ע"א 7025/97). נסיבות הגשתו של ערעור זה הינן, כפי האמור בטענות המערערת, בהתפתחויות נוספות שאירעו לאחר הגשת ע"א 5796/97. טוענת המערערת, כי באי כוחה עשו נסיון להשקיט את הרוחות ועל כן פנו לכב' השופטת, בכדי לאחל לה שנה טובה ובכדי לסיים את הפרשה. לטענת המערערת, ננזפו באי כוחה על ידי כב' השופטת תוך ציון אי הטעם שבהגשת בקשת הפסילה הראשונה, וציון התנהגותו השונה של בית המשפט, לעומת התנהגותם של באי הכוח מטעם המערערת. כן נטען, כי בית המשפט הדגיש את היעדר נכונותו להעברת הדיון בפני שופט אחר. בית המשפט חזר וציין, כאמור בערעור, כי אין הוא מקבל את התנצלותם של באי כוח המערערת וכי אחד מבאי הכוח אינו רשאי עוד להופיע בפני כב' השופטת. על רקע זה, ביקשה המערערת בשנית את פסילתה של כב' השופטת קובו.

8.בהחלטה מיום 13.11.97 נדחתה בקשת הפסילה השניה שהוגשה על ידי המערערת. בפתח החלטתו התייחס בית המשפט לטעמי הפסלות שביסוד הבקשה הראשונה לפסילתו, תוך שהוא חוזר ומדגיש את היעדר עילת הפסילה על רקע של נסיונות מקובלים בכגון דא, להשגת פשרה ללא כל חריצת עמדה לגופו של עניין. אשר להתפתחויות שבאו לאחר ההחלטה הראשונה בדבר דחיית טענת הפסלות, הוסיף בית המשפט, כי אולם הדיונים בו נערך המשפט שימש ומשמש גם כלשכתה של כב' השופטת, כך, ששעה שהצדדים המתינו להדפסת הפרוטוקול, הם נכחו עדיין, למעשה, בלשכתה של כב' השופטת. בית המשפט הוסיף, כי:

"בשלב בו המתינו הצדדים להדפסת הפרוטוקול סברה עו"ד וולפילר, ב"כ המשיבה 1 [משיבה מס' 2 בערעור דנן], ושלא לפרוטוקול, להקהות את בקשת הפסילה. דבריה, עוררו בי התרגשות ואודה, גם דמעות, אם כי לא התייפחתי בלשונו הנמלצת של עו"ד זוכוביצקי. הבהרתי לצדדים כי אני רואה את עצמי וכך נהגתי, כשופטת מקצועית, נקיה מפניות, שפסקיה מנומקים לגופו של ענין. לא הבעתי דעתי באשר לתוצאות הדיון בין לכאן ובין לכאן וראיתי בבקשה לפסילה שבאה לאחר שדחיתי התנגדות מטעמו של עו"ד זוכוביצקי [בא כוח המערערת] טעם לפגם. בגלל עצם הבקשה שלא היה לה מקום. עו"ד זוכוביצקי אכן התנצל באותו מעמד. לא דחיתי את התנצלותו ולא פסלתי אותו מלהופיע בפני. היה זה הוא שסבר ואמר כי בנסיבות הענין יהיה לו קשה לעשות כן".

בית המשפט הוסיף כי:

"לא היו כל התבטאויות מטעמי לנושאים הנתונים להכרעה לא לגופה של המחלוקת ולא לגופו של מי מבעלי הדין או באי כוחם. לא קיים במקרה זה חשש ממשי כי אהיה משוללת יכולת לקיים דיון באובייקטיביות ללא פניות ובלא להיות כפותה על ידי דעה קדומה שלא היתה ואיננה קיימת כלל".

על יסוד זה, נדחתה בקשת המערערת לפסילתו של בית המשפט מלישב בדין. עקב דחיית הבקשה כאמור, הוגש ערעור נוסף בפני בית משפט, הוא ע"א 7025/97.

9.טענות המערערת הינן, לאור האמור בערעורים השונים, כי קמו ונתגבשו במקרה דנן אותן נסיבות שיש בהן כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. כך הדבר, הן באשר לנסיבות שקדמו להגשת בקשת הפסלות הראשונה לכשעצמן, הן באשר לנסיבות שבאו לאחר דחיית בקשת הפסילה האמורה והן בשל צירוף כל הנסיבות הללו לכדי התגבשותו של חשש ממשי למשוא פנים. המערערת מדגישה, כי אותן התפתחויות שבאו לאחר הגשת בקשת הפסלות הראשונה מעידות כאלף מונים, כי בית המשפט אכן הושפע מבקשת הפסילה הראשונה וכי עכירות היחסים בין באי כוחה לבין כב' השופטת, כפי שבאו לידי ביטוי בדחיית בקשת ההתנצלות ובאמירה בדבר אי ההופעה בפני כב' השופטת בעתיד, שוללים שיפוט אובייקטיבי ונטול פניות בעניינה של המערערת ועל כן מקימים עילה לפסילתו של בית המשפט תוך קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.

10.משיב מס' 1, שלא הגיב לע"א 5796/97, הגיש תגובתו לע"א 7025/97. בתגובתו הוא מדגיש, כי ככל שהדברים אמורים בנסיבות שקדמו להחלטת הפסילה הראשונה, הרי שלא נתקיים כל חשש ממשי למשוא פנים, שכן עניין לנו בהצעת פשרה לגיטימית ומקובלת, בייחוד לאור נסיבות ההליך שבפנינו. כך הדבר גם לגבי ההחלטות הדיוניות האחרות של בית המשפט, בדבר מועדי הדיון, קבילותה של הקלטת וההתערבות בחקירתם הנגדית של עדיו של משיב מס' 1. אשר להתבטאויותיה של כב' השופטת, הוסיף משיב מס' 1, הרי שאין בהן כל חשש ממשי למשוא פנים, בייחוד לאור עמדתה המפורשת של כב' השופטת לעניין זה, כפי שזו מצאה ביטויה בהחלטותיה השונות לעניין בקשות הפסילה. בתצהיר שצירף משיב מס' 1, נטען, כי בסיום ישיבת ההוכחות מיום 23.9.97, לאחר דחיית בקשת הפסילה הראשונה, לא נאמר על ידי כב' השופטת לבא כוח המערערת, כי התנצלותו אינה מתקבלת על ידי בית המשפט ולא נאמר לו כי לא יוכל עוד להופיע בפני כב' השופטת. על יסוד טעמים אלה, טוען משיב מס' 1, כי מן הדין לדחות את ערעוריה של המערערת.

11.על יסוד נסיבותיו של מקרה זה, נתבקשה תגובתה של כב' השופטת א' קובו, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כאמור בתקנה 475(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). בתגובתה ציינה כב' השופטת, כי לאור התמשכות ההליכים בתיק ומועד התאונה, ניתנה ההחלטה בדבר שמיעת התיק מיום ליום ללא קשר לאי הגעת הצדדים לידי פשרה. אי הנוחות שבשמיעת התיק כאמור נגעה לכל הצדדים, ולא רק לבאי כוחה של המערערת. בתגובה נשללת טענת המערערת בדבר התערבות בחקירה הנגדית או גילוי יחס עויין. כן נטען, כי אין כל ממש ב"פרץ ההתייפחות" המיוחס לשופטת. מודגש, כי האירועים עליהם הלין בא כוח המערערת אירעו לאחר סיום הדיון, בעת ההמתנה לפרוטוקול ולא בדיון עצמו. בתגובה אף צויין, כי בא כוחה של המערערת לא נפסל כלל ועיקר מלהופיע בפני בית המשפט, וכי אין נקמנות או נטרנות כלפי הצדדים. התיק יוכרע לגופו של עניין באובייקטיביות הדרושה. כב' השופטת הדגישה בבקשתה כי לכאורה לא היה קל מלהיעתר לבקשת הפסילה לאור "עולו" של התיק האמור, אולם בהיעדר כל עילת פסלות לגופו של עניין, בייחוד לאור נסיונו של בית המשפט לסייע לצדדים לסיים במהירות האפשרית את ההליך, הרי שאין מקום להיעתר לבקשת המערערת ולפסול עצמה מלישב בדין בעניינה.

12.יאמר מיד, כי בנסיבות המובאות ביסוד החלטת בית המשפט קמא מיום 23.9.97, ושהיו ביסוד ע"א 5796/97, אין כל עילת פסלות. לשון אחר: אין בטענות המערערת לעניין זה בכדי לבסס קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. כך הדבר, משעה שעילת הפסלות שנטענה טרם מתן ההחלטה מיום 23.9.97, היתה דיונית בעיקרה. אדניה היו החלטותיה של כב' השופטת קובו להציע פשרה במספר הזדמנויות; לקיים דיון מיום ליום; להתערב בחקירה נגדית ולקבל כראיה קלטת וידאו. מבלי להביע כל עמדה באשר לגופן של החלטות אלה, נחה דעתי, כי אין בהן כשלעצמן כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. אכן, כבר נפסק בעבר, כי עצם העלאתה של הצעת פשרה ואפילו נסיון לשכנוע הצדדים למשפט להסכים להצעת הפשרה, אינה מבססת עילה לפסילתו של השופט היושב בדין (ראה: רע"א 287/88 מנוף סיגנל נ' עבדל ראזק , פ"ד מד(3) 750, 761; ע"א 4237/97 קפלון נ' קרביצקי (טרם פורסם)). הוא הדין לגבי יתר הטענות הדיוניות (ראה: ע"א 3272/96 פרנקל נ' אנטין (טרם פורסם)). על כן, לכאורה, לא היתה עילת פסלות מלכתחילה ובדין החליט בית המשפט שלא לפסול עצמו מלישב בדין.

13.על רקע זה עולה השאלה, אם אותן ההתפתחויות, שבאו לאחר ההחלטה הראשונה בסוגיית הפסלות, ושעמדו ביסוד הבקשה השניה לפסלות, מקימות עילת פסלות משום קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. עיינתי בערעורים השונים, בפרוטוקול הדיון, בטיעוני הצדדים ובתגובתו של בית המשפט. נחה דעתי, כי בנסיבות העניין לא התקיים חשש ממשי למשוא פנים ובדין החליטה כב' השופטת קובו, שלא לפסול עצמה מלישב בדין. אכן, אין נסיבותיו של המקרה דנן נפוצות ורגילות. אין גם ספק, והדבר מוצא את ביטויו גם בהחלטות בית המשפט לעניין הפסלות והן בתגובתו לערעורים דנן, כי בית המשפט בערכאה הראשונה הביע מורת רוח מבקשת הפסילה עצמה. כך, משעה שסבר הוא, כי לא היה כל יסוד ועילה בבסיסה של הבקשה. דא עקא, כי לא שוכנעתי כי מורת רוח זו הקימה בנסיבות המקרה דנן חשש ממשי למשוא פנים מצידה של כב' השופטת. חיזוק למסקנתי זו מוצא אני בהחלטתה ובתגובתה של כב' השופטת, על פיה לא אמרה לבא כוח המערערת כי הוא מנוע מלהופיע בפניה ולא דחתה את התנצלותו. חיזוק אחר מצוי בעמדתה הנחרצת של כב' השופטת, לפיה אין כל מניעה או חשש למשוא פנים בהמשך טיפולה בתיק. אכן, אין המבחן בסוגיית פסלותו של שופט מלישב בדין מבחן סובייקטיבי אלא מבחן אובייקטיבי. אין הוא בוחן, במסגרת הדיון בערעור, את קיומו של החשש הממשי למשוא פנים מנקודת מבטם של הצדדים או שופט הערכאה הראשונה, אלא מנקודת מבטו של השופט הדן בערעור עצמו (ראה: ע"פ 5/82 אבו חצירה נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247). דא עקא, כי בבחינת קיומו של אותו חשש, יש גם ליתן משקל לתחושתו ומסקנתו של השופט היושב בדין (ראה: ע"א 6204/96 דרור דן עזר נ' אבי גולדבליט , פ"ד נ(2) 745). מכלול הנסיבות ומשקלן המצטבר במקרה זה, ובכלל זה האמור בתגובתה של כב' השופטת קובו, מובילים למסקנה, כי לא נתקיים חשש ממשי למשוא פנים, ועל כן, דין הערעורים להידחות.