ע"א 6388/98 DENIZTAS NAKLIYAT VE נ. CREDIT LYONNAIS S. A.

בפניי בקשה להגדלת ערבון בתיק שבכותרת.

1.הערעור שבכותרת הוגש ביום 14.10.98. ביום 19.10.98 נקבע בו ערבון בסך 20,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים בהליך. ערבון זה הופקד ביום 18.11.98. לאחר שהוגשו סיכומים על ידי הצדדים, נקבע התיק לדיון בפני הרכב. כעת, קבוע התיק לדיון ביום 29.11.01. הבקשה שבפניי להגדלת ערבון הוגשה מטעם המשיב 1, ביום 11.10.01.

2.המערערות מתנגדות לבקשה. הן מעלות טענה טרומית, שעניינה מועד הגשתה של הבקשה שבפניי להגדלת הערבון. לטענתן, דין הבקשה להידחות מחמת השיהוי בהגשתה, אף בלא להידרש לעצומם של הנתונים העולים מן הבקשה. אדון עתה בטענה זו של המערערות. תחילה, אתייחס למסגרת המשפטית לדיון בטענה זו. אחרי כן, אדרש לעובדות המקרה, על רקע המסגרת הנורמטיבית האמורה.

3.המסגרת המשפטית . בדין לא נקבע מועד מוגדר להגשת בקשה להגדלת ערבון. תקנה 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מסמיכה את הרשם להגדיל את סכום הערבון שנקבע, בכל שלב משלבי הדיון. תקנה זו קובעת משטר גמיש בכל הנוגע לעיתוי הפנייה לבית משפט בבקשה להגדלת ערבון. בכך ניתנת הגנה רחבה באינטרס של המשיב, שלא להימצא במצב שבו הערבון שהופקד לא יכסה באופן הולם את מלוא החיוב הצפוי בהוצאות לטובתו. עם זאת, אין במשטר גמיש זה כדי לקבוע כי שאלת העיתוי של הגשת הבקשה לבית המשפט היא חסרת כל חשיבות. אכן, הליכי הערבון אינם עומדים לעצמם. הם באים במסגרת דיונית רחבה יותר, היא מסגרת בירורו של הערעור. מסיבה זו, מקום בו נגועה בקשה להגדלת ערבון בשיהוי בלתי מוצדק, אשר יש בו כדי לשבש את בירורו התקין של הליך הערעור, יכול הדבר להביא לדחיית בקשה כאמור, בלא שתידון לעיצומה.

שיהוי כזה יכול לפגוע הן באינטרס של בעל הדין שכנגד, הוא המערער, והן באינטרס של בית המשפט. אשר למערער, ברי כי בדרך כלל יש לו אינטרס מובהק בבירור מהיר ככל האפשר של הערעור שהגיש. שיבוש בבירור הערעור בשל שיהוי בלתי מוסבר בנקיטת הליך בינים, כמו הליך של הגדלת ערבון, עלול לפגוע פגיעה ממשית ובלתי מוצדקת באינטרס זה, ולכך יש ליתן משקל.

לא רק לאינטרס המערער ישנה חשיבות בהקשר זה. הגשת הבקשה בסמוך למועד הדיון פוגעת גם באינטרס בית המשפט בתקינות פעולותיו, ובכלל זה בכך שמועדים שנקבעו לדיון יכובדו. ברוח זו פסק הנשיא שמגר בב"ש 535/85 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפיון , פ"ד לט(2), 529. באותה פרשה, פנה המשיב בערעור שם בבקשה להגדלת ערובה יותר משלושה חודשים אחרי שנמסרה לו ההודעה על שיעור הערובה. כב' הרשם ברטוב דחה את הבקשה, נוכח העובדה שמועד הדיון בערעור היה קבוע למועד שחל בתוך פחות מחודש מיום הגשת הבקשה. ערעור שהוגש על החלטת הרשם נדחה על ידי הנשיא שמגר. הנשיא שמגר ציין, כי בהתחשב "בכלל נסיבותיו של המקרה שלפנינו, היה זה אכן מועד מאוחר מאוד." הוא ציין, כי "דיון חוזר בעניין הערובה בשלב זה יש בו כדי להפריע למהלך הרגיל של הטיפול בתיק, באשר אין ספק, כי שינוי מהותי בסכום הערובה יחייב פעולות, אשר אין ודאות לגביהן שתסתיימנה עד מועד שמיעת הערעור."

אשר לטענת המשיב שם, כי אין "קדושה" במועדי משפטים, ציין הנשיא שמגר כי

"לא ניתן להתייחס לנושא זה כלאחר יד, כי סדרי העבודה של ערכאה שיפוטית זו ושל כל ערכאה שיפוטית אחרת בנויים על כך, שפעולות משפטיות ומינהליות יינקטו תוך הזמן שנקצב להן, או, בהעדר קציבה, תוך זמן סביר, וכי לא יועלו בקשות פתע ברגע האחרון, כאשר אינה קיימת הצדקה עניינית לכך. התמרון הדיוני אינו יכול לשלוט בסדרי העבודה של בית המשפט אלא חייב להתאים את עצמו לדרישות, לחובות ולתחומים, אשר נקבעו לצורך מהלך הפעולה התקין של מערכת המשפט."

לפיכך, החליט הנשיא שלא להתערב בהחלטת הרשם, על רקע העדר שינוי מהותי בנסיבות בתקופה שקדמה להגשת הבקשה להגדלת הערבון, ובשים לב לקרבתו היתרה של מועד הדיון בערעור שם.

4.יישום – קיומו של שיהוי בלתי מוצדק . בחינה של נתוני המקרה מעלה, כי הבקשה שבפניי להגדלת ערבון נגועה בשיהוי כבד, אשר לא ניתן לא כל הסבר, קל וחומר הסבר סביר. הערעור שבכותרת הוגש לפני כשלוש שנים, בשנת 1998. בסמוך לכך, הופקד הערבון על ידי המערערות. הצדדים, ובהם המשיב 1, הגישו סיכומים בכתב. הסיכומים הוגשו במהלך התקופה שבין דצמבר 1999 לבין אוגוסט 2000. עובר להגשת הסיכומים מטעם המשיב 1 או במהלך הגשתם לא הועלתה כל טענה בדבר צורך בהגדלת הערבון. לאחר שביום 29.8.01 הומצאה למשיב 1 הזמנה לדיון, הוגשה הבקשה שבפניי ביום 11.10.01, כאשר התיק קבוע לדיון בפני הרכב ביום 29.11.01.

5.בבקשה שבפניי אין כל הסבר להשתהות ארוכה זו בהגשתה. חומרתו של השיהוי בו נגועה הבקשה שבפניי אף מתעצמת, נוכח משקלם המצטבר של הנתונים הבאים.

(א) המשיב 1 טוען בבקשתו כי המדובר בתיק מורכב, רחב היקף, המעלה שאלות משפטיות לא קלות. ברי, כי עובדות אלה היו ידועות למשיב 1 כבר בעת שהוגש הערעור והופקד הערבון. על רקע זה עולה השאלה, מדוע הוגשה הבקשה שבפניי רק עתה?

(ב) זאת ועוד, המשיב 1 הגיש זה מכבר את סיכומיו בתיק. בעת הגשת הסיכומים, נתקל המשיב 1 אל נכון במורכבות ובהיקף הכרוכים בתיק. אכן, מאפיינים אלה של התיק עמדו ביסוד בקשות ארכה שהגיש משיב 1 לצורך הגשת סיכומיו, ואף צויינו בבקשות אלה באופן מפורש (ראו הבקשות מטעם המשיב 1 מן התאריכים 19.1.00, 1.3.00, 24.4.00). המשיב 1 היה בהכרח מודע, ומזה זמן רב, להיקף העבודה שנגזר, במסגרת הערעור, כתוצאה ממאפיינים אלה של התיק. מתיאור זה מתבקשת מאליה השאלה, מדוע לא הוגשה הבקשה שבפניי, לכל המאוחר, בעת הכנת הסיכומים בכתב, עת התחוור למשיב 1 היקף העבודה בערעור. מדוע מוגשת הבקשה רק עובר להשלמת הטיעון בעל פה, לאחר שחלק נכבד (אם לא חלק הארי) של העבודה בערעור הושקע על ידי באי כוח המשיבים? אין לשאלה זו כל מענה בבקשה שבפניי.

(ג) לכל אלה יש להוסיף, כי לא אירע בתקופה מאז הופקד הערבון כל שינוי בנסיבות, אשר עשוי היה להצדיק העלאת הבקשה רק בעיתוי הנוכחי. הנסיבות לעניין זה היו ונותרו ללא שינוי לכל אורך התקופה מאז הוגש הערעור בתיק.

(ד) מדוע, אם כן, הוגשה רק עתה בקשה להגדלת ערבון? עיון בחומר שבפניי מעלה, כי עובר להגשת הבקשה, ובסמוך למועד בו נתקבלה אצל המשיב 1 ההזמנה לדיון בערעור שבכותרת (2.9.01), חידש המשיב 1 את פנייתו משנת 1998 למערערות בדרישה כי ישלמו לאלתר את החוב שפסק לטובתו בית משפט קמא. זאת, לאחר שפנייתו האחרונה הקודמת בעניין זה היתה בשנת 1998, אחרי מתן פסק הדין. אחרי שפניות אחדות שלו בתחילת חודש ספטמבר 2001 לא נשאו פרי, הוגשה הבקשה שבפניי. יש להעיר, כי הימנעות המערערות מלשלם למשיב 1 את חובן הפסוק עד עתה, וההתכתבות העניפה בנושא זה, מהווים טעם עיקרי בבקשה שבפניי. דא עקא, גם עניין זה אינו בגדר נסיבה חדשה, והיה ידוע למשיב 1 לכל אורך התקופה מאז הוגש הערעור ועד עתה. אין בו, על כן, כדי להוות הסבר מתקבל על הדעת לשיהוי המופלג בו נגועה הבקשה שבפניי.

(ה) לכל אלה יש להוסיף עניין נוסף. מן האמור בתגובה שהגיש משיב 1 לתגובת המערערות בפניי עולה, כי אם ישלמו המשיבות את חובן הפסוק על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מוכן המשיב 1 "ברצון" להסיר את בקשתו שבפניי. על פני הדברים, הקשר בין שני העניינים נראה רופף, אם קשר כזה קיים כלל. אי תשלום חובן הפסוק של המערערות הוא עניין להוצאה לפועל. הוא גם עשוי להשליך על עצם הצורך בחיוב המערערות בהפקדת ערבון בבית משפט זה, לצורך הבטחת הוצאות אפשריות שייפסקו לטובת המשיב 1. ברם, קשה לראות כיצד משליך מחדלן של המערערות על גובה

הערבון בבית משפט זה, הוא העניין נשוא הבקשה שבפניי. גובה הערבון נגזר משיעור ההוצאות הצפוי בבית משפט זה, ואמור לשקף את שיעור ההוצאות האמור (ראו ע"א 5910/99 אקו סר שרותים כלכלייים בע"מ נ' לוי דינים עליון נ"ז 638). המשיב 1 אינו מבהיר מה הקשר שהוא מוצא בין גובה ההוצאות האמור לבין תשלום החוב הפסוק על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כריכתם של שני עניינים אלה מחדדת ביתר שאת את סימן השאלה מעל העיתוי בו הוגשה הבקשה שבפניי, ונוטה להבליט, עוד יותר, את העדרו של הסבר סביר כלשהו לשיהוי בו נגועה בקשה זו.

6.התוצאה של בחינת העובדות מלמדת, כי הבקשה שבפניי נגועה בשיהוי כבד ביותר, ונעדר כל הסבר, מצידו של המשיב 1. עם זאת, בכך אין בהכרח כדי להביא לדחיית הבקשה, אם אין ההיענות לה עלולה להביא לשיבוש בירורו התקין של הערעור שבכותרת. מה עולה מן העובדות לעניין זה?

7.יישום – השפעת הבקשה שבפניי על מועד הדיון . (א) בחינת העובדות הצריכות לעניין מעלה, כי העתרות לבקשה שבפנייי עלולה להוביל, במידה רבה של סבירות, להתמשכות ההליכים ולביטול מועד הדיון שנקבע ליום 29.11.01. מסקנה זו מבוססת ראשית על סמיכות המועדים בין הבשלת הבקשה שבפניי להכרעה, ובין מועד הדיון האמור. היא מבוססת גם על כך שהמערערות הן חברות זרות, אשר מן החומר שבפניי עולה כי הקשר עימן, והשגת שיתוף פעולתן, עשויים להצריך זמן.

(ב) בכל הנוגע לאינטרס המערערות בבירור מהיר ככל האפשר של הערעור, עולה במצב המתואר כי הפגיעה באינטרס זה, בנסיבות העניין, אינה קלה. אמנם, המערערות ביקשו (בהסכמה) וקיבלו ארכה מצטברת של כשלושה חודשים לצורך הגשת סיכומיהן (הראשיים ותשובה) בתיק. בנוסף לכך הסכימו המערערות לבקשות ארכה דומות של המשיב, לתקופת ארכה מצטברת של כחמישה חודשים. עם זאת, התיק היה בשל לדיון, עם תום הגשת הסיכומים, עוד ביום 28.8.00. מאז חלפה יותר משנה. דיון שהיה קבוע ביום 10.7.01 בוטל, באי התייצבות המשיב 1 בשל טעות במשרדו. פירושה הסביר של העתרות לבקשה שבפניי הוא כי מועד הדיון בתיק יידחה בכחצי שנה ויותר מעבר למועד האמור, וקרוב לשנה וחצי אחרי שהתיק היה בשל לשמיעה. איני סבור כי ניתן להקל ראש במשמעות הדבר מנקודת מבטן של זכות המערערות למיצוי מהיר ככל האפשר של הליכי הערעור בעניינן. איני מתעלם מכך, שהמערערות עצמן הן שפנו ביום 23.10.01 בבקשת ארכה (מוסכמת) של שבועיים לצורך הגשת תגובתן לבקשה שבפניי. בעקבות בקשה זו, לה נעתרתי ביום 24.10.01, הוגשה תגובת המערערות בבקשה שבפניי ביום 5.11.01. ברם, גם בלא בקשה זו, ספק רב בעיני אם בלוח הזמנים שנוצר בעקבות מועד הגשתה של בקשת המשיב 1 ניתן היה להגשים את המבוקש בה תוך פרק הזמן שנותר עד למועד הדיון שנקבע לערעור העיקרי. לכן, איני מייחס משקל רב לבקשה זו.

(ג) אשר לאינטרס בית המשפט, הרי שדחיית הדיון הבלתי נמנעת הכרוכה בהעתרות לבקשה מצביעה על פגיעה ממשית באינטרס זה, בדומה לפרשת פלאטו שרון הנזכרת. יש בבקשה שבפניי, בעיתוי בו הוגשה, כדי להביא לדחיית המועד לבירור ההליך, ובכך לשבש את סדר שמיעתו של הערעור שבכותרת, וכדי לפגוע ביכולתו של בית המשפט לנהל את בירור ההליכים שבפניו באורח תקין ויעיל.

8.משקלם המצטבר של שיקולים אלה פועל, אפוא, בכיוון של דחיית הבקשה שבפניי. שקלתי, האם לא יהיה זה נכון להעמיד מול שיקולים אלה את אינטרס המשיב 1 בכך שגובה הערבון בהליך הערעור יהא תואם את שיעור ההוצאות הצפוי בהליך זה. על כן, שקלתי את האפשרות לבחון לגופן את טענות המשיב 1 לעניין זה, בהביאי בחשבון את האפשרות כי אם בחינה כזו תלמד על צורך בהגדלת הערבון, ניתן יהיה להביא לביטוי את המשמעות של ביטול מועד הדיון שנקבע בדרך של פסיקת הוצאות הולמות. דרך פעולה דומה מקובלת לא פעם כאשר מדובר במחדלים דיוניים של בעלי דין, ונקוטה גם בהליכים שעניינם הפקדת ערבון, ובמיוחד בכל הנוגע למתן ארכות להגשת ערבון.

ברם, איני סבור כי יש מקום ללכת בדרך זו במקרה שבפניי. דרך הפעולה האמורה נועדה להשיג תוצאה מידתית בנסיבותיו של עניין נתון, ולמנוע תוצאה דראסטית מדי של קיפוח זכויותיו של בעל דין, גם אם בעל הדין לא קיים את כל חובותיו על פי הדין או לא נקט בשקידה סבירה להגנה על זכויותיו. ברם, איני סבור כי דחיית הבקשה שבפניי היא, בנסיבות העניין, תוצאה בלתי מידתית של מחדלי המשיב 1. השיהוי בו מדובר הוא כבד ביותר. העדרו של הסבר מתקבל על הדעת לשיהוי בולט במידה חריגה. הוא מתבלט שבעתיים על רקע הודעתו של בא כוח המשיב 1 בדבר נכונותו לסגת "ברצון" מן ההליך שבפניי אם ישולם החוב שנפסק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. נראה לי, כי במכלול הנסיבות הבקשה שבפניי מצביעה על מידה נמוכה ביותר של עניין אמיתי בגובה הערבון בתיק, ועל העדר שקידה סבירה מיזערית להגנה של המשיב 1 על עניינו בכל הנוגע לסוגייה זו. למצער, נראה לי כי בנסיבות העניין קרובה התנהגותו של משיב 1 לכלל זלזול בבית המשפט ובבעל הדין שכנגד. לא מצאתי להתנהגות זו כל הצדקה, לרבות בטענותיו של המשיב 1 לגבי אי תשלום החוב הפסוק בבית משפט קמא על ידי המערערות. המשיב 1 מיוצג ואף היה מיוצג לכל אורך ההליך. זאת ועוד, העתרות לבקשה פירושה המעשי הוא דחיית מועד הדיון, תוך פגיעה במערערות ובציבור. במצב דברים זה, לא סברתי כי זהו מקרה מתאים לכך שאבחן את הבקשה לגופה, תוך חיוב אפשרי של המשיב 1 בהוצאות גם במקרה של העתרות לבקשה שבפניי.

סוף דבר. הבקשה נדחית. המשיב 1 ישא בהוצאות המערערות בבקשה זו בסך 3,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין והפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.