החלטה3 עמודיםנכלל בחיפוש

ע"א 6449/97 עמיר טמשה נ. אורי עדן

ניתן ביום

בקצרה

סדר דין אזרחי · מחיקת ערעור על הסף בשל איחורבקשה למחיקת ערעור על הסף מחמת הגשה באיחור, ובקשה חלופית להארכת מועד להגשת ערעור אזרחי

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט קבע כי המועד להגשת ערעור נמנה מיום מתן פסק הדין ולא ממועד המצאת הפסיקתא, שכן הפסיקתא נערכת על פי ההחלטה ואינה משנה את תאריכה. טעות של עורך דין בהבנת הדין אינה טעם מיוחד להארכת מועד, במיוחד באיחור ממושך. הערעור נמחק והמערערים חויבו בהוצאות.

העובדות

פסק דין של הערכאה הראשונה ניתן שלא במעמד הצדדים, ופסיקתא נחתמה לאחר מכן. הערעור הוגש באיחור ניכר של למעלה מחצי שנה, על יסוד הטענה כי הפסיקתא נמסרה למערערים במועד מאוחר.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם המועד להגשת ערעור נמנה ממועד המצאת הפסיקתא לבעל הדין או בא כוחו, לפי תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי?
  2. 2.האם טעות של עורך דין בהבנת הוראות הדין מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור?

הלכות

  1. 1

    תאריך הפסיקתא הוא תאריך שימוע ההחלטה, והפסיקתא אינה משנה את תאריך ההחלטה או פסק הדין שעל יסודם ניתנה, ולכן המועד להגשת הערעור נמנה מיום מתן פסק הדין.

    ״הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם.״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    טעות של עורך דין שגרמה לאיחור אינה מהווה צידוק להארכת מועד שנקבע בחיקוק, וכלל זה לא נסטה ממנו במקרה של איחור ממושך.

    ״כלל ידוע הוא, כי טעות של עורך דין שגרמה לאיחור אינה מהווה צידוק להארכת המועד.״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • איחור
  • הארכת מועד
  • טעם מיוחד
  • פסיקתא
  • טעות של עורך דין
  • תאריך שימוע ההחלטה

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

ב

בית המשפט העליון

ע"א

6449/97

בפני:

כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי

המערערים

:

1.

עמיר טמשה

2.

עדה טמשה

נגד

המשיבים

:

1.

אורי עדן

2.

א. עדן מוצרי כוורת בע"מ

בקשה

למחיקת ערעור על הסף

תאריך

הישיבה: ח' בשבט תשנ"ח (5.2.97)

בשם

המערערים: עו"ד יעקב נתנאל

בשם

המשיבים: עו"ד ד. קוגן

החלטה

המשיבים מבקשים למחוק את הערעור על הסף מן הטעם שהוגש באיחור.

פסק דינה של הערכאה הראשונה ניתן בתאריך 15.1.97, ופסיקתא נחתמה בתאריך 26.1.97. הערעור הוגש בתאריך 2.11.97 על יסוד הטענה, כי הפסיקתא נמסרה למערערים בתאריך 15.9.97.

בעת הדיון בפני טען בא כוח המערערים, כי המועד ממנו יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור על פי תקנות 397 ו402- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: תקנות) הוא מועד המצאת הפסיקתא לידי בעל הדין או בא כוחו. בא כוח המערערים מבסס טענה זו על נוסחה של תקנה 198 לתקנות, הקובעת לאמור:

"198 (א). על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה.

(ב). הומצאה פסיקתה לבעל דין, רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה".

לחלופין טוען עו"ד נתנאל, כי יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור על יסוד טעותו בהבנת הוראות הדין.

טענתו של בא כוח המערערים בנוגע למניין המועדים אין לה על מה שתסמוך. בתקנה 198(א) סיפא לתקנות נקבע באופן בהיר ומפורש, כי הפסיקתא תישא את תאריך שימוע ההחלטה (או פסק הדין). הטעם לכך הוא ברור. הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם. "פסיקתא אינה אלא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית 1995, בעמ' 523). לעריכת פסיקתא תכלית מעשית, ואין בה כדי לשנות את תאריך ההחלטה או פסק הדין שעל יסודם ניתנה (השווה: סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-).

בענייננו ניתן פסק הדין בתאריך 15.1.97, שלא במעמד הצדדים. בא כוח המערערים הודה בהגינותו כי "פסק הדין הוא מיום 15.1, וזה נמסר לנו באיזשהו שלב במהלך חודש ינואר או פברואר". כאמור, הערעור הוגש בתאריך 2.11.97, הרבה לאחר המועד, ולכן דינו להימחק.

אשר לבקשתו החלופית של עו"ד נתנאל, כי המועד להגשת הערעור יוארך על יסוד טעותו הנ"ל, איני סבורה כי יש הצדקה לקבלתה. הארכת מועד שנקבע בחיקוק טעונה "טעם מיוחד", ובענייננו המדובר באיחור ממושך ביותר בן למעלה מחצי שנה. כלל ידוע הוא, כי טעות של עורך דין שגרמה לאיחור אינה מהווה צידוק להארכת המועד. איני סבורה כי קיימת עילה לסטות מן הכלל במקרה זה (ראה: בש"א 2541/94 עירית ירושלים נ' מריו גרלוי, תק-על 94(2), בעמ' 1385).

אשר על כן אני מורה על מחיקתו מן הרישום של ע"א 6449/97. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טירחה בסכום כולל של 1,000 ש"ח.

ניתנה היום, ט' בשבט תשנ"ח (5.2.98).

אורית אפעל-גבאי, שופטת

ר ש מ ת

העתק

מתאים למקור

שמריהו

כהן - מזכיר ראשי

97064490.

O02

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (1 תיקים)

  • בשא 2541/94

מצוטט על ידי (9 מסמכים)

  • רע"א 3417/12יובל תמיר נ. נובה ארנההחלטה
  • ע"א 3832/10אריאל מיטרני נ. קלמן מחלוףהחלטה
  • ע"א 3783/96אהרון צוריאנו נ. אביבה יניבהחלטה
  • ע"א 4395/06עמותת ז.פ נ. לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מהחלטה
  • ע"א 9138/05אברהים בולוס נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מהחלטה
  • ע"א 5671/91שאבי יעקב נ. לוי ציוןהחלטה
  • ע"א 7503/97המרכז הרפואי שערי צדק נ. אהרון כהןהחלטה
  • בש"א 679/00יורשי המנוח אברהם מרקוביץ ז"ל נ. אהובה פילוהחלטה
  • ע"א 3355/97בית-און ישי נ. יוסף קמינסקי בע"מהחלטה

הלכות

  1. 1תאריך הפסיקתא הוא תאריך שימוע ההחלטה, והפסיקתא אינה משנה את תאריך ההחלטה או פסק הדין שעל יסודם ניתנה, ולכן המועד להגשת הערעור נמנה מיום מתן פסק הדין.
  2. 2טעות של עורך דין שגרמה לאיחור אינה מהווה צידוק להארכת מועד שנקבע בחיקוק, וכלל זה לא נסטה ממנו במקרה של איחור ממושך.