פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
ע"א
6449/97
בפני:
כבוד הרשמת א' אפעל-גבאי
המערערים
:
1.
עמיר טמשה
2.
עדה טמשה
נגד
המשיבים
:
1.
אורי עדן
2.
א. עדן מוצרי כוורת בע"מ
בקשה
למחיקת ערעור על הסף
תאריך
הישיבה: ח' בשבט תשנ"ח (5.2.97)
בשם
המערערים: עו"ד יעקב נתנאל
בשם
המשיבים: עו"ד ד. קוגן
החלטה
המשיבים מבקשים למחוק את הערעור על הסף מן הטעם שהוגש באיחור.
פסק דינה של הערכאה הראשונה ניתן בתאריך 15.1.97, ופסיקתא נחתמה בתאריך 26.1.97. הערעור הוגש בתאריך 2.11.97 על יסוד הטענה, כי הפסיקתא נמסרה למערערים בתאריך 15.9.97.
בעת הדיון בפני טען בא כוח המערערים, כי המועד ממנו יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור על פי תקנות 397 ו402- לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: תקנות) הוא מועד המצאת הפסיקתא לידי בעל הדין או בא כוחו. בא כוח המערערים מבסס טענה זו על נוסחה של תקנה 198 לתקנות, הקובעת לאמור:
"198 (א). על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה.
(ב). הומצאה פסיקתה לבעל דין, רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה".
לחלופין טוען עו"ד נתנאל, כי יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור על יסוד טעותו בהבנת הוראות הדין.
טענתו של בא כוח המערערים בנוגע למניין המועדים אין לה על מה שתסמוך. בתקנה 198(א) סיפא לתקנות נקבע באופן בהיר ומפורש, כי הפסיקתא תישא את תאריך שימוע ההחלטה (או פסק הדין). הטעם לכך הוא ברור. הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם. "פסיקתא אינה אלא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית 1995, בעמ' 523). לעריכת פסיקתא תכלית מעשית, ואין בה כדי לשנות את תאריך ההחלטה או פסק הדין שעל יסודם ניתנה (השווה: סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-).
בענייננו ניתן פסק הדין בתאריך 15.1.97, שלא במעמד הצדדים. בא כוח המערערים הודה בהגינותו כי "פסק הדין הוא מיום 15.1, וזה נמסר לנו באיזשהו שלב במהלך חודש ינואר או פברואר". כאמור, הערעור הוגש בתאריך 2.11.97, הרבה לאחר המועד, ולכן דינו להימחק.
אשר לבקשתו החלופית של עו"ד נתנאל, כי המועד להגשת הערעור יוארך על יסוד טעותו הנ"ל, איני סבורה כי יש הצדקה לקבלתה. הארכת מועד שנקבע בחיקוק טעונה "טעם מיוחד", ובענייננו המדובר באיחור ממושך ביותר בן למעלה מחצי שנה. כלל ידוע הוא, כי טעות של עורך דין שגרמה לאיחור אינה מהווה צידוק להארכת המועד. איני סבורה כי קיימת עילה לסטות מן הכלל במקרה זה (ראה: בש"א 2541/94 עירית ירושלים נ' מריו גרלוי, תק-על 94(2), בעמ' 1385).
אשר על כן אני מורה על מחיקתו מן הרישום של ע"א 6449/97. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים ובשכר טירחה בסכום כולל של 1,000 ש"ח.
ניתנה היום, ט' בשבט תשנ"ח (5.2.98).
אורית אפעל-גבאי, שופטת
ר ש מ ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97064490.
O02