ע"א 7281/04 נאות דברת פיתוח ובנין בע"מ נ. שלמה טיסונה

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט צ' כספי) שלא לפסול עצמו מלדון בת"א 62559/03.

1.בין הצדדים מתנהלת תביעה שעניינה סכסוך בין המערערת, חברה קבלנית, לבין המשיבים, בעלי הקרקע, עמם התקשרה המערערת בעסקת קומבינציה. המשיבים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר, והמערערת הגישה בקשת רשות להתגונן. בית המשפט קיבל (ביום 10.2.04) את בקשת המערערת באופן חלקי, תוך דחיית בקשתה להגשת כתב הגנה כתחליף לתצהיר, שכן לא מצא מקום להתיר לה להתגונן בטענות קיזוז, שיועלו על-ידה במסגרת תביעה שכנגד. על החלטה זו הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 1451/04). במהלך הדיון בבקשת הרשות לערער הורה בית המשפט המחוזי למשיבים להשיב האם בדעתם להסכים להגשת כתב הגנה. במקביל, ובטרם הסתיים הליך הערעור, התקיים בבית משפט השלום (ביום 29.3.04) קדם משפט. בישיבת קדם המשפט נקבע מועד להוכחות ונקבעו סדרי הדיון להגשת תצהירים וחוות דעת מומחים. משהועלה בישיבה עניין בקשת הרשות לערער, שאל בית המשפט את בא-כוח המשיבים האם בדעתו להסכים לקבלת בקשת הרשות לערער. עניין אחרון זה לא מצא ביטוי בפרוטוקול הדיון.

2.למחרת הדיון (ביום 30.3.04) הגישה המערערת בקשה לפסילת בית המשפט. בבקשת הפסלות נטען כי, בית המשפט איים על המשיבים והזהיר אותם שלא להסכים בבית המשפט המחוזי למה שלא הסכימו בפניו, ובמידה והם כן מסכימים, הרי שאין לפנות אליו בבקשות נוספות. לטענת המערערת, ביקשו הצדדים הבהרה מבית המשפט, ונענו על-ידו, כי אין בית המשפט אוהב לתת החלטות, אשר הצדדים מסכימים, מאוחר יותר, להופכן בבית המשפט המחוזי, ולכן ובטרם יגיעו להסכמות כלשהן, ראוי כי ייקחו דבריו אלה לתשומת ליבם, כך לטענת המערערת. עוד טוענת המערערת כי בקשתה שהדברים ירשמו בפרוטוקול נדחתה. המערערת טענה כי בית המשפט איים על הצדדים שלא לערער על החלטותיו וכי נוצר חשש ממשי שבית המשפט יבוא חשבון עם המערערת עקב הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע (ביום 4.4.04), כי הבקשה תידון בהתאם לתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על יסוד החלטה זו, שהמערערת ראתה בה הכרעה בבקשת הפסלות גופה, הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 3683/04). הערעור נמחק (ביום 30.6.04), ונקבע שאין לראות בהחלטות בעניין סדרי הדין לשמיעת בקשת פסלות משום הכרעה בבקשת הפסלות. לאחר מחיקת הערעור נתן בית המשפט (ביום 15.7.04) את החלטתו בבקשת הפסלות.

3.בית המשפט דחה את בקשת הפסלות, בקובעו כי המדובר בבקשת סרק, שבאה להכתיב לבית המשפט את דרכי ניהול הדיון. בנימוקי הדחייה מציין בית המשפט כי האירוע עליו מתבססת המערערת אינו זכור לו במדויק, אך הוא מוכן לקבל כנכונים, במהותם, את הדברים שמיוחסים לו על-ידי המערערת. לדברי בית המשפט, כל שנאמר בישיבת קדם המשפט, בכל האמור לבקשת הרשות לערער, הופנה למשיבים, ולא למערערת. בית המשפט התעניין אם בכוונתם לסגת מעמדתם המקורית ולהסכים להגשת כתב הגנה. בית המשפט ציין, כי אם בכוונת המשיבים להסכים לקבלת הערעור, הרי שעדיף היה לציין זאת עתה, בשלב קדם המשפט, שכן אין טעם להמשיך בדיון על בסיס ההחלטה הקודמת שנתן, אם ממילא קיימת הסכמה כעת בין הצדדים על הגשת כתב הגנה. באשר להחלטתו שלא לרשום את הדברים בפרוטוקול, מציין בית המשפט כי כאשר מדובר בהצעת פשרה, הרי שמדובר בדברים ש"אינם לפרוטוקול" על-מנת שלא ייראה כאילו בית המשפט נוקט עמדה בתיק שלפניו.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעור שבה המערערת וטוענת את שטענה בבקשת הפסילה. המשיבים, בתגובתם לערעור, עומדים על כך שבית המשפט לא איים עליהם, וכי דווקא בית המשפט היה זה שהתיר למערערת להתגונן, למעט הטענות הקשורות בקיזוז. התעניינות בית המשפט בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי נבעה מהרצון לייעל את הדיון, על מנת להגיע להסכמות דיוניות בשלב זה, ולא בוטאה על דרך האיום.

5.ביני לביני, התקבלה (ביום 22.8.04) החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת ה' גרסטל), שקיבל את הערעור והחזיר את הדיון לבית משפט השלום על-מנת שייתן החלטה מנומקת בנוגע לטענות הקיזוז שהועלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן, ובנוגע לבקשת המערערת להגיש כתב הגנה. בעקבות ההחלטה, הגישה המערערת בקשה לטעון טענות נוספות. בהתאם לתקנה 471ג(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש להיעתר לבקשה שכזו רק מטעמים מיוחדים שיירשמו. בענייננו לא נתקיימו טעמים מיוחדים שכאלה, וממילא אין בטענות הנוספות שהעלתה המערערת כדי לשנות את התוצאה בערעור זה.

6.לאחר עיון בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כידוע, המבחן לפסילת בית המשפט הוא האם התקיימו נסיבות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). חשש ממשי זה יבוא לידי ביטוי אם יסתבר מהחלטת בית המשפט כי אין כל טעם בניהול המשפט (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח(3) 573, 607) או כי מדובר ב"משחק מכור" (ע"א 2861/04 טוויל נ' סולל בונה (טרם פורסם)). דבריו של בית המשפט לא מבססים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. בית המשפט לא הביע דעה כלשהי על ההליך גופו ועל סיכוייו. עצם העובדה כי בית המשפט ניסה להגיע להסכמה דיונית בעניין כתב ההגנה על-מנת לייעל את הדיון, אינה מצביעה על גיבוש דעה כלשהי על המחלוקות בין בעלי הדין (ע"א 7265/98 חליחלד נ' ברסקי , פ"ד נב(5) 477, 479). הדברים המיוחסים לבית המשפט נאמרו עוד בשלב קדם המשפט, כאשר ביקש בית המשפט להתוות את המסגרת הדיונית לקראת שלב ההוכחות. טרם נשמעו ראיות בתיק, ואין בהחלטה דיונית גרידא של בית המשפט כדי להעיד כי "ננעל" ליבו של בית המשפט (ע"א 15/02 קוזטשי נ' א.ש. פסיפס (טרם פורסם)). אמנם, הצדדים חלוקים ביניהם על ההתבטאות המדויקת של בית המשפט, אך גם אם אניח, מבלי להכריע בעניין, כי הציטוט של המערערת הנו מדויק, הרי שאין בדברים, שטוב היה להם שלא נאמרו, כדי לפסול את בית המשפט. אכן, "על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך עלולה הביקורת לשמה, בנקודה הספציפית שלגביה היא מושמעת, להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית המשפט" (ע"פ 732/86 חליווה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 412, 415). יחד עם זאת, אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו (ע"א 5089/01 תאופיק נ' מנהיים (טרם פורסם)).

7.באשר לטענה בדבר אי-ניהול פרוטוקול, הלכה היא כי אין באי רישום פרוטוקול מדויק משום עילה לפסלות בית המשפט (ע"א 405/02

אדריס נ' פאהד (טרם פורסם)). גם בנסיבות המקרה, אין באי הרישום כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט או כי בית המשפט גיבש דעה מוגמרת וסופית בעניינה של המערערת, כך שאין עוד טעם בניהול המשפט. אם סבורה המערערת כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את שהתרחש, הרי שרשאית היא לפנות בבקשה לתיקון פרוטוקול (ע"א 9546/01 שלי נ' מנורה חברה לביטוח (טרם פורסם)). באשר ליתר טענותיה של המערערת, בדבר חיובה בהוצאות והעדפת גרסת המשיבים, הרי שטענות אלה מכוונות כנגד החלטות שקיבל בית המשפט בדיון בעניינה. המקום לתקיפת החלטות אלה הוא בהליכי ערעור ולא במסגרת ערעור פסלות. כבר נפסק כי אי-שביעות רצונו של צד להליך מהחלטות שנתקבלו בעניינו אינה מקימה עילת פסלות וכי הדרך לתקיפת החלטות אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין (ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (טרם פורסם)).

אשר על כן, הערעור נדחה.