ע"א 7937/15 ריקי שחם-רביצקי נ. פנינה שפיגל

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 2114/08, כב' השופט א' בכר ), אשר קיבל באופן חלקי את תביעת המשיבה והורה למערערים להשיב לידיה סך כולל של 1,283,468 ₪, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור 400,000 ₪.

רקע וטענות הצדדים

2.

בפסק דינו המפורט, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה הייתה חברה בקבוצה "בעלת מאפיינים כיתתיים" אותה הנחתה והובילה מערערת 1 (להלן: הקבוצה ), וכי בין השתיים התקיימה מערכת יחסים המבוססת על "אמון מוחלט". בנסיבות אלה, נקבע כי קמה חזקה לפיה מתנות המשיבה – בסכום מצטבר יוצא דופן, כאמור – ניתנו בעקבות הפעלת השפעה בלתי הוגנת מצד מערערת 1. משלא עלה בידי המערערים לסתור חזקה זו, פסק בית המשפט המחוזי כי עליהם להשיב למשיבה את מתנותיה, או את שווין. עוד נקבע כי מערערת 1 הפרה את חובת הזהירות בה חבה כלפי המשיבה לנוכח "מערכת יחסי תלמיד-מורה" שהתקיימה ביניהן, וכי התנהלותה באה בגדרי עוולת הרשלנות.

כנגד פסק דין זה הוגש ערעור (7937/15), ועמו הבקשה הנוכחית לעיכוב הביצוע. לטענת המערערים סיכויי ערעורם גבוהים, שכן קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר למהות הקבוצה – וכפועל יוצא, באשר למערכת היחסים שבין המשיבה ומערערת 1 – מבוססות על "דו"ח משרד הרווחה והשירותים החברתיים לבחינת תופעת הכתות בישראל" (להלן: הדו"ח ). דא עקא, מדגישים המערערים, לא זו בלבד שהדו"ח שנוי במחלוקת מקצועית, אלא שהוא מעולם לא התקבל כראיה בהליך. מכל מקום, בהעדר חוות דעת פסיכיאטרית לא ניתן היה לקבוע כי שיקול הדעת העצמאי של המשיבה נפגע כתוצאה מהפעלת השפעה בלתי הוגנת. ככל שניתנו מתנות כלשהן למערערת 1, הדבר נעשה על ידי החברים ב"קבוצת הלימוד" – כולם, לרבות המשיבה, בוגרים, משכילים ועצמאיים – באופן וולונטרי. אשר למאזן הנוחות, המערערים טוענים כי מוטלים על נכסיהם עיקולים בשיעור העולה על סך החוב שפסק בית המשפט קמא, כך שעיכוב הביצוע אינו כרוך בפגיעה במשיבה. מנגד, מצבה הכלכלי של המשיבה עלול למנוע את השבת הגלגל לאחור, ככל שיתקבל ערעורם. זאת ועוד, מימוש עיקול שהוטל על דירה שבבעלות מערערים 1-2, ובה מתגוררת כעת בתם היחידה, עלול להסב נזק בלתי הפיך ולהותירה ללא קורת גג.

לגישת המשיבה, סיכויי הערעור נמוכים. מדובר בערעור המופנה כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי – קביעות שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. לדבריה, הדו"ח הוגש כבר בשלב הגשת הראיות, ומכל מקום חשיבותו מוגבלת שכן פסק הדין נשען על הקביעה העצמאית בדבר טיב היחסים שבין המשיבה למערערת 1 – קביעה המעוגנת בחומר הראיות. אשר למאזן הנוחות, המשיבה הצהירה כי ברשותה רכוש "בשווי העולה על סכום פסק הדין" וכי לא יהיה "כל קושי" להשיב את הסכום שנפסק לזכותה, ככל שיתעורר בכך הצורך. המשיבה מוסיפה כי לאור ההיקף הממשי של רכוש המערערים, שהוסתר בחלקו, ניתן יהיה למלא אחר הוראות פסק הדין מבלי להידרש כלל למכירת הדירה בה מתגוררת, כביכול, בתם.

הכרעה

3.

דין הבקשה לעיכוב הביצוע להתקבל באופן חלקי. כידוע, בעל דין שזכה בדינו זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ואין בעצם הגשת ערעור כדי לעמוד בדרכו. אולם, יש מקום לחרוג מכלל זה אם עלה בידי המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בהתאם למודל "מקבילית הכוחות", ככל שסיכויי הערעור מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהפך – אם כי, נטיית המאזן הינה "אבן הבוחן המרכזית" להכרעה (ע"א

1276/15 בירי בראשי עבודות עפר פיתוח ותשתית וכבישים (1987) בע"מ נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקאות 17-19 (23.6.2015)). לפיכך, ביצוע פסק דין המטיל חיוב כספי יעוכב אם ישנו "חשש של ממש" שלא ניתן יהיה לגבות את הכסף בחזרה במידה והמבקש יזכה בערעורו. זאת, בין היתר, בהתחשב בהיקף החיוב, ובמצבו הכלכלי של הזוכה (רע"א 7250/14 בן דור נ' צדוק , פסקה ה' (24.11.2014); עניין בירי , פסקאות 20-21) – וכמובן, בכפוף לכך שמבקש העיכוב עבר את המשוכה של הוכחת סיכויי הערעור.

עיון בהודעת הערעור מלמד כי חלק מרכזי מהשגות המערערים מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט קמא באשר לטיב מערכת היחסים שבין המשיבה למערערת 1. זאת, תוך העלאת שורת טענות כנגד הקביעה העומדת, לטענתם, ביסוד פסק הדין, ועל פיה הקבוצה שהנחתה מבקשת 1 נושאת "מאפיינים כיתתיים". מבלי לקבוע מסמרות בעניין, סבורני כי סיכויי הערעור אינם גבוהים דיים כדי להטות את הכף, כשלעצמם, לזכות המערערים – אף שהערעור מעלה מספר סוגיות הראויות לבירור.

משכך, יש לבחון את מאזן הנוחות, אשר לגביו התמונה מורכבת יותר. מחד גיסא, המשיבה הצהירה – במסגרת תשובתה לבקשת העיכוב – כי היא מחזיקה יחד עם בן זוגה ברכוש "בשווי העולה על סכום פסק הדין", וכי היא "מאמינה" שלא יהיה לה קושי להשיב למבקשים את כספם, אם תידרש לכך. אולם, מאידך גיסא, דברים שאמרה המשיבה בבית המשפט קמא בשנת 2012 מלמדים כי באותה עת מצבה הכלכלי לא היה מן המשופרים, ובכך יש כדי לעורר ספק מסוים באשר ליכולת ההחזר שלה. לכך יש להוסיף את גובה הסכום שבו מדובר, כ- 1.7 מיליון ₪, המהווה כשלעצמו אינדיקציה לקשיי השבה פוטנציאליים.

קושי נוסף מעוררת, לכאורה, האפשרות של מימוש העיקול המוטל על הדירה בה מתגוררת בתם של מערערים 1-2 – צעד הכרוך בנזק משמעותי ובלתי הפיך. ברם, שיקול זה אינו מכריע, שכן בקשת העיכוב אינה מכילה התייחסות ממשית להיקף משאביהם הכולל של מערערים אלה, ואינה מוכיחה כי הם נעדרים מקורות כספיים אחרים – מלבד הדירה – לתשלום החוב הפסוק. במילים אחרות, לא הוכח כדבעי כי ביצוע פסק הדין יוביל בהכרח למימוש העיקול, על הנזק הכרוך בו (ראו ע"א 2968/08 נצר נ' זהבי כימיקלים בע"מ , פס' 9 (20.7.2008)).

בנסיבות אלה, סבורני כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי, ולעכב את תשלום מחצית הסכום הכולל שהשית בית המשפט המחוזי על כל אחד מן המערערים, ביחד או לחוד, עד להכרעה בערעור. העיכוב מותנה בהפקדת ערבות בקופת בית משפט זה במתכונת הבאה –

מערערים 1-2 יפקידו, בתוך 15 יום ממועד מתן החלטה זו, ערבות בנקאית בסך 100,000 ₪ כתנאי לעיכוב חיוביהם, ואילו מערערת 3 תפקיד, בתנאים דומים, ערבות בסך 10,000 ₪.

4.

סוף דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתקבלת בחלקה, כמפורט בפסקה הקודמת. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי להיעתר לבקשת המערערים להגיב לתשובת המשיבה. אין צו להוצאות.

5.

נוכח הזיקה המהותית בין שני הערעורים שבכותרת, ולבקשת הצדדים, אני מורה על איחוד הדיון בהם.