ע"א 8218/16 החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה בע"מ נ. חברת הכשרת הי

1.המשיבה עותרת בשתי בקשות שהגישה להוצאת שלושה מוצגים מתיק מוצגי המערערת (מוצגים ח'-י') וכן למחיקת סעיפים מסיכומיה - סעיפים הכוללים הפניות למוצגים שהוצאתם מתבקשת ולסיכומיה בערכאה קמא, וכן סעיפים הכוללים לפי הנטען טענות שלא נטענו בערכאה קמא.

עיינתי בבקשות, בתגובות, בתשובות ובתגובת המערערת מיום 9.3.2017 ובכל החומר שבתיק, ולבסוף החלטתי, בנסיבות הייחודיות של העניין, שלא להיעתר לבקשות (הגם שלגבי חלק מן המבוקש עניין לנו במקרה גבולי). אפרט נימוקיי בקצרה.

2.תחילה לבקשה למחיקת הפניות לסיכומיה של המערערת בערכאה קמא.

בעניין זה יש להזכיר כי הגישה לפיה נבחנת השאלה האם יש למחוק הפניות לכתבי בי-דין קודמים היא גישה פרגמטית, כך שהמבחן המנחה אינו עצם קיומה של ההפניה אלא השאלה האם גם ללא אותה הפניה עומד הטיעון הרלבנטי בפני עצמו, או שמא על מנת להבינו יש לקרוא אותו "בדילוגים" ולפנות בפועל לכתב בי-הדין אליו הוא מפנה (ראו ע"א 3954/09 שווקים חדשים הוצאה לאור בע"מ נ' המועצה להסדר הימורים בספורט , פסקה 5 (22.11.2010)). עוד יש להזכיר כי הנטיה היא להמנע מלהתערב בתכנם של כתבי טענות. לטענת המערערת כל ההפניות הכלולות בסיכומיה נועדו להוכחת טענתה כי בית המשפט קמא התעלם מטענות שכללה בסיכומיה. המשיבה טוענת כי יש לדחות טענה זו, אולם כך או כך, בחנתי את כל ההפניות אליהן הפנתה המשיבה בבקשתה בהתאם לאבני הבוחן האמורות, והגעתי לכלל מסקנה כי הטענות הרלבנטיות עומדות על רגליהן, וכי ניתן לקרוא אותן בשלמות מבלי לפנות בפועל לכתבי בי-הדין אליהם הפנתה המערערת. לא למותר להוסיף ולהזכיר בהקשר זה

כי בעלי הדין עשויים לשאת במחיר הדיוני הנובע מאי הצגתה של טענה מסוימת באופן מלא בסיכומים המוגשים לערכאת הערעור (ראו ע"א 6506/11 מר ברוט י. מאיר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

(14.10.2012)), הכל בהתאם לשיקול דעתו של ההרכב אשר יישב בדין.

כן איני מוצאת להורות על מחיקת סעיפים על יסוד הטענה כי המערערת העלתה טענות שלא הועלו בערכאה הדיונית. איני נדרשת להכריע בהקשר זה במחלוקת בין הצדדים לעניין היקף ואופי הטענות שהועלו, שכן על פי סדרי הדין הנוהגים בבית משפט זה טענות בדבר הרחבת חזית יש להעלות בפני המותב אשר יישב בדין, לו מסור שיקול הדעת לקבוע האם אכן יש בטענות מי מבעלי הדין משום הרחבת חזית וטענות חדשות, ובאם כן - האם יש מקום להתיר העלאה של אותן טענות. איני מוצאת טעם לסטות ממדיניות זו במקרה דנן.

3.נותרה להכרעה הבקשה הנוגעת למוצגים ח'-י'. בעניין זה סבורני כי מדובר במקרה גבולי, אך לבסוף החלטתי כאמור שלא להורות על הוצאת המוצגים.

הצדדים חלוקים האם המוצגים האמורים - שני פרוטוקולים של ועדת המשנה של ועדת חוקה חוק ומשפט מיום 19.7.2005 ומיום 5.12.2005 ועמוד מתוך כתב תשובה שהוגש בהליך אחר - הם בבחינת ראיות (כעמדת המשיבה) או שמא אין מדובר בראיות אלא ב"אסמכתאות משפטיות" כיוון שהמסמכים נועדו לתמוך בטענה נורמטיבית (כטענת המערערת). בעניין זה סבורה אני כמשיבה כי מדובר בראיות, ולכן במקרה הרגיל, מקום בו מסמכים כאמור לא הוצגו בערכאה הדיונית, הצגתם בערכאת הערעור מותנית בקבלת בקשה להוספת ראיות (השוו: עע"ם 3512/06 הרשקו נ' עירית אשדוד

(1.2.2007); עע"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון

(14.2.2007)).

ואולם, חרף האמור השיקולים הבאים מטים בענייננו אף הכף אל המסקנה כי אין מקום להורות על הוצאת המוצגים:

בבקשה המקורית אותה הגישה המשיבה ציינה היא כי המערערת צירפה "מוצגים שכלל לא הוגשו לכב' ביהמ"ש קמא ולא היו בפניו". בניגוד לרושם ראשוני זה שיצרה הבקשה, בכתבי הטענות שהוגשו לאחר מכן הובהר כי המוצגים צורפו לסיכומי התשובה שהגישה המערערת. אמנם לטענת המשיבה בכך אין כדי להכשיר את הגשתם (ולכך אתייחס להלן), אך דומני כי ראוי היה לפרוש את התשתית העובדתית המדויקת והמלאה בעניין זה כבר בבקשה הראשונה. כן הצדק עם המערערת כי בכך שהמשיבה ציינה בבקשתה כי "לא התבקשה תגובת המערערת מכיוון שהיא וודאי תתנגד לבקשה" אין כדי לקיים את הוראת סעיף 8(א) להנחיות נשיאת בית המשפט העליון מיום 1.11.2010, והיה על המשיבה לפנות למערערת לקבלת תגובתה העניינית לבקשה טרם הגשתה לבית המשפט. יצוין כי החסר בתשתית העובדתית ובתגובת המערערת הוביל לריבוי התגובות ולעיכוב במתן ההחלטה (מה שמעורר קושי בפרט נוכח המועד הקבוע לדיון).

4.מכל מקום, השאלה הממוקדת היא אפוא האם יש לאפשר הגשתם של אותם מסמכים אשר הוגשו בפועל בערכאה הדיונית עם סיכומי התשובה של המערערת. בהחלטה מיום 7.3.2017 הפניתי לשתי החלטות (ע"א 4361/14 סמוחה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

(5.2.2015); ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פת (7.4.2010)), בהן הוצאו מתיק המוצגים מסמכים אשר הוגשו בערכאה הדיונית לראשונה בד בבד עם הסיכומים, וזאת על יסוד ההנחה שעל דרך הכלל "אין באפשרותו של בעל-דין להגיש ראיות חדשות בשלב הסכומים, בוודאי כאשר לא ניתן לכך היתר מפורש של הערכאה הדיונית" ( שם , פסקה 3).

ואולם בענייננו מצב הדברים מורכב יותר. בהליך שהתנהל בערכאה הדיונית פוצל הדיון לשאלת החבות ולשאלת סכום החיוב. לטענת המערערת בנסיבות אלו התנהל ההליך לא כהליך "רגיל", שכן "מרבית המסמכים הוגשו לבית המשפט קמא לאחר שלב הגשת הראיות וחקירות העדים ... כך שההזדמנות להגיב למכלול המסמכים ניתנה רק בשלב הסיכומים". עוד הצביעה המערערת על כך שהמשיבה לא התנגדה בהליך קמא לצירוף אותם מסמכים לסיכומי התשובה (וזאת בשונה מפסקי הדין האמורים לעיל).

בנסיבות אלו, כאשר קיימת מחלוקת בין הצדדים האם נוכח האופן הייחודי בו התנהל ההליך בערכאה קמא רשאית היתה המערערת לצרף לסיכומי התשובה שהגישה באותו הליך נספחים - מחלוקת בה אין מקום להכריע לטעמי במסגרת הדיונית הנוכחית - וכאשר לא הוגשה כל בקשה בעניין על ידי המשיבה "בזמן אמת", וממילא בית המשפט המחוזי לא הורה על הוצאת המסמכים והם עמדו בפניו עת נתן את פסק הדין (ויוער כי בתשובה לתגובה שהגישה המשיבה הודתה היא כי בניגוד לאמור בבקשתה המקורית המערערת התייחסה למוצגים בסיכומיה בבית המשפט קמא), דומני כי הכף נוטה אל המסקנה כי אין להורות על הוצאת המוצגים.

אוסיף כי נוכח סד הזמנים שנוצר - התיק הושב לטיפולי אתמול, 14.3.2017, והדיון קבוע לעוד כשבוע ימים - שיקולי יעילות תומכים אף הם, במצב דברים גבולי זה, בהותרת הסיכומים והמוצגים בתיק כפי שהם.

מטעמים אלו איני מוצאת כאמור להורות על הוצאת מוצגים או מחיקה של סעיפים מהסיכומים.

בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.

ההחלטה תתויק בתיקי השופטים.