ע"א 8937/09 אריה בר-לב (ארקדי גאידמאק) נ. Balram Chainrai

עניינה של הבקשה שבפניי בהחלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בתיק א 2039/08 מיום 21.9.2009, בה ניתן כנגד המבקש פסק דין בהעדר הגנה לטובת המשיבים.

אציין כי ראשית הפרשה מתוארת בהחלטתי ברע"א 1206/09 מיום 21.6.2009. כפי שציינתי שם, ביום 3.7.2007 נחתם בין המבקש והמשיבים הסכם לרכישת מניות המשיבים בחברת אמריס אחזקות בע"מ (להלן: החברה ) על ידי המבקש (להלן: הסכם הרכישה ). במסגרת ההסכם רכש המבקש מהמשיבים 65% ממניותיהם בחברה, וכן ניתנה למשיבים אופציה למכירת יתר מניותיהם בחברה למבקש, דהיינו התחייבותו של המבקש לרכוש מהם מניות אלו, בעבור מחיר של 22,750,000 דולר. כן נקבעה בהסכם תניית בוררות, לפיה כל מחלוקת הנוגעת להוראות ההסכם או להפרתן, תוכרע בבוררות.

במקביל לחתימת הסכם הרכישה העביר המבקש למשיבים שטר חוב, בו התחייב, באופן בלתי חוזר, לשלם למשיבים סכום של 22,750,000 דולר בתוך 14 ימי עסקים מהיום שבו יעבירו הודעה מתאימה בכתב, בתמורה למסירת שטרי העברת מניות החברה (להלן:

שטר החוב ). בשטר החוב נכללה תניית שיפוט המקנה את סמכות השיפוט הבלעדית בסכסוכים הקשורים לשטר ל בית המשפט המוסמך בתל-אביב.

ביום 7.7.2008 נחתם בין הצדדים מסמך שכותרתו " Addendum to a Share Purchase Agreement dated July 3 rd , 2007 " (להלן: התוספת להסכם ). בתוספת להסכם הודיעו המשיבים על רצונם במימוש האופציה למכירת מניותיהם. בתמורה להעברת המניות התחייב המבקש בתוספת להסכם להעביר למשיבים מסמכים סחירים בתוך 14 ימים ממועד החתימה על התוספת להסכם, ואם לא יעשה כן ישלם להם את הסך של 22,750,000 דולר. בתוספת להסכם נכללה תניית שיפוט בה נקבע כי חרף האמור בהסכם הרכישה, תהא הסמכות הבלעדית לדון בכל סכסוך הנובע מן התוספת להסכם ל בית המשפט המוסמך בתל-אביב.

ביום חתימת התוספת להסכם הפקידו המשיבים שטרי העברת מניות חתומים לידי עו"ד בנאמנות. על אף האמור בהסכמים, לא העביר המבקש למשיבים את תמורתן. בעקבות זאת הגישו המשיבים ביום 24.9.2008 תביעה בסדר דין מקוצר ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (א 2039/08), לקבלת הסכום שנקבע בהסכמים. בתגובה הגיש המבקש ביום 30.10.2008 בקשה לעיכוב הליכים, מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, לאור קיומה של תניית הבוררות בהסכם הרכישה. בשולי הבקשה הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות להגן כנגד התביעה.

ביום 7.1.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר ע' בנימיני) את הבקשה, בקבלו את טענת המשיבים לפיה בכל הנוגע לחילוקי דעות הנוגעים למימוש האופציה למכירת המניות, גוברת תניית השיפוט המאוחרת והספציפית שבתוספת להסכם על תניית הבוררות שבהסכם הרכישה. אף את הבקשה לדחיית המועד להגשת בקשת הרשות להגן דחה בית המשפט , בהתבססו על ההלכה שנקבעה ברע"א 10227/06 בובליל נ' עו"ד אינדיג (טרם פורסם, 5.2.2007) (להלן: הלכת בובליל ).

ביום 8.1.2009 הגישו המשיבים בקשה לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד המבקש (בש"א 1590/09). בו ביום הורה רשם בית המשפט המחוזי (כבודה רשם א' זמיר) כי המבקש ישיב לבקשה בתוך 14 ימים.

ביום 25.1.2009 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן (בש"א 2747/09). הגם שהמבקש אינו מצרף את בקשתו זו, הרי שנטען כי במסגרתה פירט טענות הגנה ראויות ביותר כנגד התובענה וכן את הנסיבות בעטיין לא הוגשה בקשת הרשות להגן במועדה. עוד נטען כי ביום 2.2.209 הגיש המבקש את תשובתו לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה.

ביום 8.2.2009 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.1.2009, בנוגע לדחיית הטענה בדבר תניית הבוררות ודחיית הבקשה לדחיית המועד להגשת בקשת הרשות להגן (בר"ע 1206/09).

ביום 27.2.2009 דחה רשם בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבים למתן פסק דין בהיעדר הגנה וקיבל את בקשת המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות להגן. בהחלטתו התייחס הרשם לפסק דינו של בית משפט זה בענין ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (טרם פורסם, 6.4.2009) (להלן: ענין סולל

בונה ), בקבעו כי אין בהתנהלותו של המבקש להצדיק מתן פסק דין בהיעדר הגנה.

ביום 29.3.2009 הגיש המבקש בקשת רשות להגן, בה פרטו את טענותיהם כנגד התובענה.

ביום 17.3.2009 ערערו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כנגד החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי מיום 27.2.2009 (ע"א 1368/09). ביום 2.4.2009 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק ) להשהות את ההחלטה בערעור עד למתן ההחלטה ברע"א 1206/09.

ביום 21.6.2009 ניתנה החלטתי ברע"א 1206/09, בה דחיתי את הבקשה בהיעדר טעם ליתן רשות ערעור. לגופו של ענין אף ציינתי כי לא היה מקום לעכב את ההליכים, וכי על פי הלכת בובליל לא היה מקום להיענות לבקשת המבקש להארכת המועד להגשת בקשת הרשות להגן, שכן טענתו בנוגע לתניית הבוררות, בה נכרכה בקשת ההארכה, לא היה לה, אף על פניה, על מה להיסמך, וכי מנגד המבקש לא הראה מדוע הגשת בקשת הרשות להגן הייתה דורשת ממנו השקעת משאבים בלתי פרופורציונאלית. כן ציינתי כי המצב בו מצא עצמו המבקש בעקבות דחיית בקשתו להארכת המועד להגשת בקשת רשות להגן נעוץ כל כולו בהחלטתו לעשות דין לעצמו ולהימנע מהגשת הבקשה הגם שלא קיבל אישור לכך מבית המשפט.

ביום 1.7.2009 קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את ערעור המשיבים כנגד החלטת הרשם. בית המשפט קבע כי בקשת המבקש להארכת מועד נוספת להגשת בקשת הרשות להגן, לאחר שבקשתו זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, מהווה ניסיון לעקוף ולערער על החלטה זו, ולא ניתן לקבלה. עוד התייחס בית המשפט להחלטתי מיום 21.6.2009, וקבע כי אין היא מאפשרת את קיומה של החלטת הרשם. משכך ביטל בית המשפט את החלטת הרשם שלא ליתן פסק דין ואת החלטתו להאריך את המועד להגשת בקשת רשות להגן, והורה לרשם לדון בבקשה למתן פסק דין על פי החומר שעמד בפני בטרם הוגשה בקשת הרשות להגן והבקשה להארכת מועד.

ביום 21.9.2009 נתן רשם בית המשפט המחוזי את החלטתו, בה קיבל את הבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה.

על החלטתו זו של רשם בית המשפט המחוזי, ערער המבקש בפני בית משפט זה, ובגדרו של ערעור זה הבקשה שבפניי לעיכוב ביצוע. יצוין כי לאור השתלשלות העניינים המפורטת לעיל, מכוונות טענותיו של המבקש בערעורו כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.7.2009, אשר החלטת הרשם הייתה אך יישומה. במסגרת ערעורו טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי הבקשה להארכת מועד היוותה ניסיון לעקוף את ההחלטה הראשונה בנושא. לטענתו, מדובר בשתי נקודות כרונולוגיות נפרדות בהליך, אשר האחת נשלטת על ידי ההלכה שנקבעה בענין בובליל, והשנייה על ידי ההלכה שנקבעה בענין סולל בונה, ולפיכך אין דחיית בקשתו הראשונה לדחיית המועד להגשת בקשת רשות להגן, במקביל להעלאת טענותיו בענין תניית הבוררות, מונעת הגשת בקשה מחודשת בענין במועד ההכרעה בבקשה למתן פסד דין בהיעדר הגנה. לטענתו, הבחנה זו אף שוללת את תחולתה של החלטתי מיום 21.6.2009 על הענין, שכן זו נדונה על פי הלכת בובליל , ואילו החלטת הרשם נדונה על פי הלכת סולל בונה . לפיכך טוען המבקש כי סיכויי ערעורו טובים, שכן החלטת בית המשפט המחוזי כלל לא קבעה כי החלטת הרשם שגויה, אלא אך קבע שהיא סותרת את החלטתי, בהוסיפו כי בבקשת רשות הערעור לא צרף מידע אודות החלטת הרשם. לטענת המבקש, ביצועו של פסק הדין יגרום לו לנזק כבד וחסר תקנה, לאור העובדה שמדובר בסכום עתק של כמאה מיליון ש"ח. מנגד טוען הוא כי המשיבה 2 מצויה בקשיים כלכליים הנלמדים מהחלטות שניתנו בעניינו של מי שלטענתו הינו בעל השליטה בה. לאור זאת, ולאור היותו של המשיב 1 תושב בזר, טוען המבקש כי יהיה זה בלתי אפשרי, או למצער קשה ביותר, להשיב את המצב לקדמותו באם יזכה בערעורו.

מנגד טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת ביצועו המיידי של פסק הדין, בהיותו חיוב כספי גרידא, אשר ביצועו לא יגרום למבקש נזק בלתי הפיך, ומנגד אין כל חשש כי אי מתן עיכוב ביצוע יביא למצב בלתי הפיך. לטענתם, אין למבקש כל טענה כנגד מצבו הכלכלי של המשיב 1, למעט היותו אזרח זר, ומציינים בענין זה כי מדובר באדם רב נכסים, וכי אף המבקש עצמו אינו חי בישראל. עוד מוסיפים המשיבים כי אין להסיק ממצבו של בעל השליטה בחברה על מצבה של המשיבה 2.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מן המפורסמות הוא, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96

חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). על כך יש להוסיף, כי ככלל, החלטה שביצועה משמעותו תשלום של סכום כספי ותו לא, אינה מסווגת בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו (4) 178, 181 (2002)). על כן, כדי לזכות בעיכוב ביצועה של החלטה לתשלום סכום כסף, מוטל על המבקש הנטל להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן המשיב את כספו (ראו ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק , פ"ד לח (4) 5 (1984)).

בנסיבות הענין שבפניי, לא שוכנעתי כי עניינו של המבקש נכנס לגדרי אותם מקרים חריגים שבחריגים בהם יעוכב ביצוע פסק דין שמשמעותו הינה תשלום סכום כסף.

בכל הנוגע לסוגיית סיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בענין, הרי שעל פניו נדמה שצדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי בקשתו השנייה של המבקש לדחות את המועד להגשת בקשת הרשות להגן מהווה ניסיון לעקוף את החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.1.2009. אף אם נקבל את טענת המבקש, לפיה מדובר בשני נדבכים נפרדים בהליך, הנשלטים על ידי כללים שונים, בנסיבות הענין אין בכך כדי לאפשר לו לשוב ולהגיש בקשה הזהה לבקשה שזה אך נדחתה. אכן, ניתן לכאורה לומר כי שני המועדים השונים בזמן משקפים שתי שאלות משפטיות שונות. במועד הראשון, בו נבחנת השאלה האם יש להיענות לבקשה לדחיית המועד להגשת בקשת רשות להגן, כחלק מכריכתה בשאלה מקדמית אחרת – לענייננו תוקפה של תניית הבוררות, יש לבחון את הסוגיה על פי ההלכה שנקבעה בענין בובליל , לפיה יש לבחון את סיכויי קבלתה של הטענה המקדמית ואת קיומו של קושי בלתי פרופורציונלי להתגונן לגופם של דברים. במועד השני, בו נבחנת השאלה האם יש מקום להיענות לבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, אף אם הוגשו כתב הגנה או בקשת רשות להגן מאוחר מכן, נבחנת הסוגיה על פי ההלכה שנקבעה בענין סולל בונה . אולם מכאן אין כדי להביא למסקנה, כי באם נדחתה "במועד הראשון" בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות להגן, ניתן לשוב ולהעלותה "במועד נוסף" בהתעלם מההכרעה הראשונה. מהותו של מועד שני זה עניינו כאמור בשאלה בדבר מתן פסק דין בהיעדר הגנה חרף קיומו של כתב הגנה ומשכך משתכללת סוגיה זו רק באשר אכן קיים בפועל כתב הגנה או שהוגשה בקשת רשות להגן, או אם עודנה עומדת לנתבע אפשרות תיאורטית להגיש בקשת רשות להארכת המועד להגשת הגנתו או בקשתו להגן. באם עובר להגשת הבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה נדחתה בקשה להארכת המועד, או למצער בסמוך למועד זה, אין עוד בידי הנתבע לשוב ולבקש את הארכת המועד, ואין מנוס מפני דיון בבקשה למתן פסק דין לגופה - כבענייננו.

יתר על כן, אף באם חרף האמור לעיל נקבע כי ניתן לדון בבקשתו של המבקש "במועד השני", על פי ההלכה שנקבעה בענין סולל בונה, נדמה כי לא יהיה בכך כדי לסייע למבקש. כפי שנקבע בענין סולל בונה "אין זה מן הנמנע כי במקרים המתאימים לא ניתן יהיה להתעלם מכתב הגנה שהוגש לאחר שניתנה החלטה לאפשר לנתבע להגיב על בקשה למתן פסק דין בשל אי הגשת כתב הגנה במועד, אף מבלי שבית המשפט קיבל את נימוקי האיחור. כך, למשל, מקום בו מדובר באיחור קצר, אשר ברור על פניו כי אינו נגוע בזלזול בהליך השיפוטי". בענייננו, תביעתם של המשיבים כנגד המבקש הוגשה ביום 24.9.2008. ביום 30.10.2008 הגיש המבקש בקשה לעיכוב הליכים, בה כרך בקשה לדחיית המועד להגשת בקשת הרשות להגן.

בית המשפט לא נתן החלטה בבקשה זו, וחרף זאת נמנע המבקש מלהגיש את בקשת הרשות להגן במועדה, בעשותו דין לעצמו, ורק ביום 29.3.2009, בעקבות דחיית הבקשה להארכת המועד ביום 7.1.2009, ולאחר שביום 25.1.2009 הגיש כאמור בקשה נוספת להארכת מועד, הגיש לבסוף את בקשת הרשות להגן. על פניו, טענות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הדרישה כי מדובר יהיה באיחור קצר, שאינו חוצה את "קו הגבול שבין איחור הנובע מתקלה שנעשתה בתום לב לבין זלזול של ממש בהליך השיפוטי", כמילותיו של בית המשפט בענין

סולל בונה .

לבסוף אציין כי איני מוצא כי יש בטענת המבקש בדבר נזק בלתי הפיך שייגרם לו באם תידחה הבקשה לעיכוב ביצוע, או בטענותיו כי יקשה עליו להשיב את המצב לקדמותו באם יזכה בערעור, כדי להטות את הכף לטובתו. מבלי להידרש לטענות המבקש בדבר מצבה של המשיבה 2, הרי שעצם היותו של המשיב 1 אזרח זר אין בה כדי להביא למסקנה כי לא ניתן יהיה להיפדות ממנו במידת הצורך. אמנם לא ניתן להתעלם מכך כי מדובר בחיוב כספי בהיקף ניכר, ואכן, בענין זה כבר נקבע כי "גובה הסכום שנפסק לטובת המשיב הינו שיקול בהערכת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין יהפך בערעור" (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד (לא פורסם, 1.12.2005)). עם זאת, בנסיבות הענין, עת מדובר בחיוב שנולד על רקע עסקה שנרקמה בין גורמים רבי הון ועתירי נכסים, לא ניתן לומר שיש בגובה החיוב, לכשעצמו, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו.

אשר על כן, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.

החלטתי מיום 9.11.2009, בענין עיכוב הביצוע, מבוטלת בזאת.

המבקש ישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך 10,000 ש"ח.