ע"א 9263/20 אחים שרבט יוזמים ובונים (1989) בע"מ נ. א.מ. תורג'מן בע"מ (בפ

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הנשיא א' פרקש ) בת"א 21324-06-15 מיום 13.12.2020, אשר קיבל בחלקו את תביעת המשיבה שהוגשה באמצעות המפרק אשר מוּנה לה, וחייב את המבקשת בתשלום סך כולל של 4,482,093 ש"ח, לצד הוצאות משפט בסך של 120,000 ש"ח.

2.

בשנת 1995 התקשרו המבקשת והמשיבה בהסכם לבניית מספר יחידות דיור בעיר מודיעין (להלן: הפרויקט ). המשיבה החלה בביצוע הפרויקט, אך בשלבי הבניה הסופיים נקלעה לקשיים כלכליים, אשר הובילו לפירוקה ביום 9.7.2001 (פש"ר 118/01), ובהמשך לכך, למינויו של עו"ד בביאן כמפרק החברה (להלן: המפרק ).

3.

במסגרת בחינת חובותיה וזכויותיה של המשיבה, הגיש המפרק לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות שונות למבקשת (בש"א 2737/05). בהחלטתו מיום 6.12.2006 הורה בית המשפט המחוזי (השופטת ח' בן עמי ) למבקשת בין היתר, להעביר לידי המפרק את כל המסמכים והחשבונות הקשורים לעבודות שביצעה המשיבה במסגרת הפרויקט (יצוין כי חלק זה של ההחלטה נותר על כנו בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה בערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. ראו ע"א 616/07 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' א.מ. תורג'מן בע"מ (בפירוק) (24.2.2010)).

חרף האמור, רק בשנת 2012 העבירה המבקשת לידי המפרק את המסמכים והחשבונות האמורים. לאחר בחינת המסמכים והחשבונות על ידי המפרק, בסיועו של חשבונאי שמוּנה לכך על ידי בית המשפט, הגיש המפרק ביום 10.6.2015 תביעה נגד המבקשת על סך של כ-33 מיליון ש"ח. היא התביעה שעליה נסובה הבקשה דנן.

בכתב ההגנה מטעמה, הציגה המבקשת לראשונה "כתב קבלה וויתור" מיום 15.7.1998 (להלן: כתב הויתור ), הכולל לשיטתה, את הסכמת המשיבה לסיום ההתחשבנות בין הצדדים, וטענה להיעדר עילת תביעה כלפיה, להתיישנות, ולשיהוי כבד שחל בהגשת התביעה.

4.

בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו את טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת, וקבע כי בשים לב לכך שהמפרק ניסה לקבל את מסמכי ההתחשבנות מאז מינויו בשנת 2001, ולנוכח העברת המסמכים אליו על ידי המבקשת רק בשנת 2012, הרי שיש לראות את מועד העברת המסמכים כמועד שבו נולדה עילת התביעה.

לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי קבע על בסיס מכלול הראיות שהובאו בפניו, כי כתב הויתור נועד לסיים את כלל ההתחשבנויות הכספיות שבין הצדדים בגין התחייבויותיהם ההדדיות במסגרת הפרויקט.

עם זאת, נקבע כי המבקשת לא פרעה חלק מן ההתחייבויות הכספיות שהתחייבה לשלם למשיבה בכתב הויתור; וכי המבקשת מימשה ערבות בנקאית שהועמדה לטובתה על ידי המשיבה בשנת 2005, ללא שהוכיחה קיומו של חוב אשר עמד בבסיס מימוש הערבות.

לאור כל האמור, חויבה המבקשת בתשלום הסך המפורט בפסקה 1, הכולל בין היתר, את "יישומו של כתב הוויתור", ואת שווי הערבות הבנקאית.

5.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולצידה את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע פסק הדין.

לטענת המבקשת סיכויי ערעורה גבוהים, שכן טענותיה מבוססות בעיקרן על קביעות משפטיות שנקבעו בפסק הדין, להבדיל מקביעות עובדה ומהימנות.

בתמצית נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, כתב הוויתור אינו מכיל התחייבויות מצד המבקשת כלפי המשיבה; כי המשיבה עצמה טענה בדיוני ההוכחות בבית המשפט המחוזי כי כתב הוויתור מזויף, ובוודאי שלא הסתמכה עליו בתביעתה; וכי מכל מקום, ככל שעילת התביעה מבוססת על כתב הויתור שנחתם בשנת 1998, הרי שזו התיישנה כבר בשנת 2005, בעוד שהתביעה דנן הוגשה רק בשנת 2015.

עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשת, שכן המפרק הודיע כי בכוונתו לחלק את הכספים שבקופת הפירוק כדיווידנד לנושי החברה באופן מיידי ובלי להמתין לתוצאות הערעור. בנסיבות אלו, נטען כי העברת הכספים לקופת הפירוק תכביד על המבקשת באופן בלתי סביר ככל שיתקבל ערעורה.

6.

מנגד, המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות.

אשר לסיכויי הערעור, נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות שבהם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב.

לעניין מאזן הנוחות נטען כי "החובות בדין הקדימה שלטובת רשויות המס עולים לאין ערוך על סכום פסק הדין", וממילא, הסכומים שיועברו לקופת הפירוק אינם מיועדים לחלוקה לנושים "רגילים" אלא רק לרשויות המס ולתשלום שכר טרחת שני בעלי התפקיד בפירוק החברה, קרי, המפרק והחשבונאי שמוּנה כדי לסייע לו בבדיקת חשבונות החברה.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובתגובת המשיבה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין ולמנוע מהזוכה ליהנות מפירות זכייתו (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. וראו גם תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 אשר נכנסו לתוקף ביום 1.1.2021).

על המבקש את עיכוב ביצועו של פסק דין מוטל להראות כי סיכויי ערעורו להתקבל גבוהים, וכי ללא העיכוב יקשה עליו ליהנות מפירות זכייתו ככל שיזכה בערעור. כן נקבע, כי בין השיקולים הללו מתקיים יחס של מעין "מקבילית כוחות", כאשר הבכורה נתונה לשיקול שעניינו במאזן הנוחות (ע"א 7037/20 י.ב שיא משאבים בע"מ נ' רשות שדות התעופה , בפסקה 6 להחלטתי (28.10.2020)).

בפרט, כאשר הבקשה לעיכוב ביצוע נסובה על חיוב תשלום כספי, נדרשת תשתית ראייתית ממשית כדי לתמוך בטענה כי מימוש פסק הדין יגרום למבקש לנזק בלתי הפיך, שכן ההנחה היא כי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שיזכה המבקש בערעור (ע"א 3893/18 אינבנקום טכנולוגיות בע"מ נ' מפרק ריט טכנולוגיה בע"מ (בפירוק) וריט וויירלס בע"מ , בפסקאות 13–14 להחלטתי (2.6.2019)).

8.

בנסיבות דנן, איני סבור כי יש צורך לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, שכן שוכנעתי כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת.

כאמור, המבקשת סבורה כי ככל שתזכה בערעורה, יקשה עליה לגבות את הכספים שיועברו לקופת הפירוק, שכן "סכום פסק הדין יחולק וישוחרר לנושים רבים לא ידועים של המשיבה, המפוזרים ברחבי הארץ", כלשונה.

ואולם, משהצהיר המפרק בתגובתו לבקשה כי "אין בדעת[ו], כמפרק המשיבה, ולמעשה גם אין אפשרות, לשלם כל סכום שהוא כדיווידנד לנושים הרגילים", אלא רק לרשויות המדינה ולשני בעלי התפקיד אשר מוּנו על ידי בית המשפט במסגרת פירוק המשיבה, הרי שנשמט הבסיס לטענה שלפיה המבקשת תתקשה להשיב את המצב לקדמותו ככל שתזכה בערעורה.

המפרק לא פירט אמנם מה תהא חלוקת הכספים בין רשויות המס לבין בעלי התפקידים, ואף עיון בתיק הפירוק (פש"ר 118/01) אינו מספק תשובה לכך (כך למשל ב"הודעה מטעם המפרק" מיום 15.12.2020 נכתב כי "סכום פסק הדין ישולם לקופת הכינוס"). עם זאת, משהמבקשת לא העלתה כל טענה בענין יכולתה להיפרע מבעלי התפקידים, לו יתקבל ערעורה בסופו של דבר (וכאשר ברור כי ניתן יהיה לתבוע השבת הכספים מרשויות המס במקרה זה), וטענותיה התמקדו רק בקושי לאתר את נושי המשיבה ולגבות מהם את הכספים – נשמט כאמור הבסיס לטענתה בענין מאזן הנוחות, על אף שיעורו הגבוה של הסכום שנפסק כי עליה לשלם למשיבה.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המפרק בסך של 3,000 ש"ח.