עע"מ 10549/02 מדינת ישראל מחלקת עבודות ציבוריות נ. יוסף כהן

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בחיפה (השופטת ר' חופרי-וינוגרדוב), אשר קיבל את ערעור המשיבים 2-1 על החלטת ועדת הערר המחוזית והורה על החזרת הערר לועדת הערר כדי שתדון בתביעת הפיצויים של המשיבים 2-1 לגופה.

בטרם אדון בבקשה לגופה, רואה אני להתייחס לשאלה מקדמית בנוגע לסמכותו של בית משפט זה להורות על עיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט לענינים מינהליים. המבקשת נמנעה מלפנות לבית המשפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע ובקשתה הוגשה לראשונה לבית משפט זה. עובדה זו מעוררת את השאלה האם יש בסמכותו של בית משפט זה לצוות על העיכוב, אף בהעדר החלטה של בית המשפט קמא לדחות בקשת עיכוב ביצוע.

בתקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, נקבע בזו הלשון:

" הוראות משלימות

34.הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה [פרק ו'- ערעור לבית המשפט העליון, ד.ב.], בשינויים המחויבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון, ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה".

כידוע, על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות הסד"א ) רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על עיכוב ביצוע רק לאחר שבקשה לעיכוב סורבה על-ידי בית המשפט שנתן את ההחלטה נשוא הערעור (תקנה 468 לתקנות הסד"א וכן ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, תשנ"ה) 863-862). השאלה היא, אם כן, האם יש להחיל כלל זה גם על בקשות עיכוב ביצוע המוגשות במסגרת ערעורים ובקשות רשות ערעור לפי חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000.

בעע"ם 1545/02 יערי נ' מדינת ישראל -משרד האוצר (לא פורסם)

החיל

בית משפט זה, מפי השופט אנגלרד, את תקנה 468 לתקנות הסד"א על בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור מנהלי, תוך שהוא מסתמך על תקנה 34 רישא לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, אשר קובעת כי על הערעור יחולו הוראות פרק ל' לתקנות הסד"א. דא עקא, שתקנה 34 האמורה קובעת כי הוראות פרק ל' לתקנות הסד"א יחולו, "אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון", ובענייננו קיימת בתקנות הוראה אחרת. יתרה מזאת, בעוד שתקנה 468 לתקנות הסד"א מתנה במפורש את סמכותו של בית המשפט שלערעור לצוות על העיכוב בכך שבית המשפט שנתן את ההחלטה סירב לעכב את ביצועה, בחר מחוקק המשנה של תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין) שלא ללכת בדרך זו. תקנה 468 לתקנות הסד"א קובעת בזו הלשון:

" עיכוב ביצוע על פי בית המשפט שלערעור

468 . סירב בית המשפט או הרשם שנתן החלטה לעכב את ביצועה, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על העיכוב".

לעומת זאת, בתקנה 43 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין) נאמר:

" עיכוב ביצוע וסעד זמני

43.(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן...

(ב) בית המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער לפי החוק שהוגשו לו, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו".

הנה כי כן, בניגוד להסדר הקבוע בתקנות הסד"א, תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין) מסתפקת במילה "רשאי" מבלי להתנותה בס ירובו של בית המשפט שנתן ההחלטה לעכב את ביצועה. עולה מכך שמתקין תקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין) בחר שלא להגביל את סמכותו של בית המשפט העליון להורות על עיכוב ביצוע אך למקרים שבהם בית המשפט שנתן ההחלטה סירב לעכב את ביצועה.

עם זאת, ראוי להדגיש שככלל אין באמור כדי לפטור את המבקשים עיכוב ביצוע מלפנות תחילה בבקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט שנתן את ההחלטה. דרך המלך בדין המנהלי תהיה דומה לדרך הקבועה בדין האזרחי: פנייה לבית המשפט שנתן את ההחלטה ורק לאחר שזה סרב לעכב את החלטתו, פנייה לבית המשפט שלערעור. ההבדל בין הדין המנהלי לבין הדין האזרחי בסוגיה זו הוא בכך שאי פנייה לבית המשפט שנתן את ההחלטה אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצוע, אלא מהווה שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. על פי רוב ידחה בית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע אם המבקש לא פנה תחילה לבית המשפט קמא בבקשה לעכב את החלטתו. אולם, לבית המשפט שלערעור נתון שיקול דעת להורות במקרים חריגים על עיכוב ביצוע גם כאשר לא הוגשה בקשת עיכוב לבית המשפט שנתן את ההחלטה.

במקרה דנן, נוכח טיבה המיוחד של ההחלטה אותה מבקשת המערערת לעכב, מן הראוי לעכב את ביצוע ההחלטה, אף על פי שהמערערת לא פנתה תחילה בבקשת עיכוב ביצוע לבית המשפט קמא. במקרה דנן, פסק הדין נשוא הערעור ניתן על ידי בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור וההחלטה האופרטיבית אותה מבקשת המערערת לעכב היא ההחלטה המורה לערכאה הראשונה, ועדת הערר, לשוב ולדון בתביעת המשיבים לגופה. המערערת הגישה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וביום 19.12.03 ניתנה רשות ערעור כמבוקש. ועדת הערר, בהחלטתה מיום 3.4.03, דחתה בקשה להשהות את ההליך בפניה עד להכרעה בערעור בבית משפט העליון מן הטעם שבהעדר צו לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין בסמכותה לעכב את יישום פסק הדין. התוצאה של דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי תהא, אפוא, ניהול של שני הליכים סותרים במקביל: האחד, בפני הערכאה הראשונה, ועדת הערר; והשני, בפני הערכאה השלישית, אשר דנה בעצם ההחלטה להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה. ברי, כי אין טעם שועדת הערר תדון בתביעה עד שלא יוחלט אם בדין הוחזר התיק לועדת הערר לשם דיון בתביעה לגופה.

אשר על כן, ניתן בזה צו לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא, וזאת עד למתן החלטה אחרת.