עע"מ 2215/08 שייך' ח'ליל איברהים עלמי נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה - יר

1.

בפניי בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור שעניינו עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי נשוא הערעור עד להכרעה בערעור ובכלל זה מניעת פינוי המבקשים מבתיהם.

2.

הערעור מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדחות על הסף עתירה שהגישו המבקשים בעניין צו הריסה מינהלי שמתייחס לבניין בו הם מתגוררים (להלן: הבניין ), בנימוק של חוסר סמכות עניינית.

3.

ביום 17.3.2008 ניתנה על ידי החלטה בבקשה קודמת לצו מניעה זמני שהגישו המבקשים בגדר אותו ערעור. בהחלטה זו פורטו באריכות העובדות שביסוד הבקשה, ואין בדעתי לחזור עליהן שנית.

4.

בהחלטתי הקודמת ציינתי, כי על אף ניסיונם של המבקשים "לעטוף" את טענותיהם בכסות של טענות נגד מדיניותן הכללית של רשויות התכנון, הרי שלמעשה תכלית העתירה העיקרית היא הכרזה על בטלות צו ההריסה הקונקרטי בנוגע לבניין, ועל כן, לפחות לכאורה, הסיכוי שייקבע במסגרת הערעור כי הסמכות העניינית נתונה, בנסיבות העניין, לבית המשפט לעניינים מנהליים, אינו גבוה, ועל כן על פני הדברים סיכויי הערעור להצליח אינם גבוהים.

5.

עוד ציינתי, בהקשר של מאזן הנוחות, כי היעתרות לבקשה במקרה דנן משמעה סיכולה של מטרת צו ההריסה המנהלי, קרי, התמודדות עם תופעת הבנייה הבלתי חוקית בצורה יעילה ומהירה. זה שנים מתנהלים הליכים בנוגע לחריגות הבנייה בבניין נשוא הבקשה, ופעם אחר פעם פועל מי מבעלי הזכויות בבניין לסכל את ביצוע הצו המינהלי. בנסיבות אלה, סברתי כי אינטרס הציבור בביצוע הצו גובר על אינטרס המבקשים לעכבו.

6.

לאור האמור, קבעתי בהחלטתי הקודמת כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה להידחות. יחד עם זאת, קבעתי כי צו ההריסה המנהלי יעוכב עד להכרעה בעתירתם של המבקשים שנותרה תלויה ועומדת בפני בית המשפט קמא, בכל הנוגע לסעד שעניינו דאגה לדיור חלוף עבור המבקשים במידה ואכן יבוצע צו ההריסה.

7.

כפי שמציינים המבקשים בבקשה הנוכחית, ביום 17.6.2008 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את העתירה ככל שהיא נוגעת לסעד של דיור חלוף, ובכך פקע עיכוב הביצוע הזמני שניתן על ידי. כעת מבקשים הם, פעם נוספת, סעד זמני לתקופת הערעור שיימנע את ביצוע צו ההריסה.

8.

הנימוק העיקרי העומד בבסיס בקשתם הינו פסק דין שיצא לאחרונה תחת ידו של בית משפט זה [בג"צ 10140/07 וואווי נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם, 1.7.2008)], בו נקבע כי "ככל שמופנית העתירה כלפי הפעלת שיקול דעתה של הוועדה המקומית בביצוע צווי ההריסה, הרי ששאלה זו צריכה להתברר בפני בית המשפט לעניינים מינהליים". לטענת המבקשים, פסק דין זה הבהיר את המצב המשפטי בכל הנוגע לערכאה המוסמכת לדון בטענות כנגד אופן הפעלת שיקול דעת הרשויות בביצוע צווי הריסה, ותוצאת הדברים, לטענתם, הינה כי סיכויי ערעורם להתקבל גבוהים.

9.

עוד טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן ביצוע צו ההריסה יגרום למבקשים נזק חמור ובלתי הפיך ואף יְיַתר את ערעורם.

10.

לאחר שבקשתם הקודמת לצו מניעה זמני נדחתה על ידי (בכפוף להכרעה בעתירה בעניין הסעד של דיור חלוף), היה על המבקשים להצביע על שינוי נסיבות אשר יצדיק עיון מחדש בהחלטתי הקודמת. כעולה מן הבקשה שבפניי, לדידם של המבקשים, פסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 10140/07 הנ"ל מהווה נסיבה חדשה אשר מצדיקה היעתרות לבקשתם.

11.

סבורני כי אין להיעתר לבקשה זו. בכל הנוגע לשיקולי מאזן הנוחות, אלו לא השתנו מאז מתן החלטתי הקודמת. נהפוך הוא, חלף פרק זמן נוסף של מספר חודשים שבהם סוכל האינטרס הציבורי ולא בוצע צו ההריסה המינהלי.

12.

בכל הנוגע לסיכויי הערעור, אכן, פסק הדין בבג"צ 10140/07 הנ"ל קבע כי "ככל שמופנית העתירה כלפי הפעלת שיקול דעתה של הוועדה המקומית בביצוע צווי ההריסה, הרי ששאלה זו צריכה להתברר בפני בית המשפט לעניינים מינהליים". אלא שבכך אין כדי לשנות מקביעתי בהחלטתי הקודמת כי הטענות נגד מדיניותן הכללית של רשויות התכנון הינן בבחינת כסות בלבד לתכלית העיקרית של המבקשים והיא הכרזה על בטלות צו ההריסה הקונקרטי בנוגע לבניין, סעד הנתון לסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים.

13.

לאור האמור לעיל, הבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור (שהינה, למעשה, בקשה לעיון מחדש בהחלטתי הקודמת לעניין זה) נדחית, בלא צורך בתגובה. אין צו להוצאות.