עע"מ 3518/02 רמזי יוסף רג'בי נ. יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים

מבוא

1.במסגרת הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהלים בירושלים (כב' השופט עזרא קמא) מיום 31.3.02, הוגשה הבקשה הנוכחית להורות על עיכוב ביצועו של צו הריסה מנהלי שהוציא יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים (להלן: "המשיב"), על ביתו של המבקש הידוע כחלקה 68 בגוש 30607 מאדמות בית חנינה בירושלים.

הרקע

2.ביום 21.10.99, הוציא המשיב צו להריסת ביתו של המבקש, בהתאם לסמכותו לפי סע' 238 א' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה 1965-. ביצועו של הצו נדחה פעמיים בהתאם לבקשת המשיב, וזאת בשל המצב הביטחוני ששרר אותה עת. ביני לביני, הגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה לביטול הצו, או להשהיית ביצועו עד לאישור השינוי בתוכנית המתאר שהוא יזם והגיש לרשויות התכנון, בניסיון להכשיר את הבניה. במסגרת בקשתו טען המבקש, בין היתר, על הפלייתו לעומת תושבים אחרים של בית חנינה, וכן על יחסה של העירייה כלפי כלל תושבי האזור. בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את טענותיו של המערער, תוך שהוא קובע כי אינו מוצא עילה להתלות או לדחות את ביצוע צו ההריסה המנהלי. באשר לטענת המערער כי הוצאת צו ההריסה המנהלי לוקה באי-סבירות, הפנה בית המשפט את המערער לבית המשפט לעניינים מנהליים.

בעקבות האמור, הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, לפיה נתבקש בית המשפט להצהיר על בטלות צו ההריסה. העותר סמך את עתירתו על הטענה, כי המשיב הפלה אותו ואת שכניו לרעה, משהוציא את הגוש בו נבנה הבנין שלו מתחום תוכנית הבניין החלה על האזור. עוד טען המבקש כי סמכותו של המשיב להוציא צווי הריסה כפופה לחובתו ולחובת הוועדה שהוא עומד בראשה לספק תכנון הולם לצורכי האוכלוסייה, ומשלא מילא המשיב אחר חובתו במשך שנים רבות, נגועה החלטתו להוציא צו-הריסה, באי-סבירות קיצונית, ומשכך דינה להתבטל.

פסק דינו של בית המשפט קמא

3.בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי עניינה של העתירה הוא בטלותו של צו ההריסה המנהלי, וכי טענת האפליה לא באה אלא כדי "לפאר" את עתירת העותר ולהכניסה לגדר הסמכות של בית המשפט לעניינים מנהליים. ברוח זו, קבע בית המשפט, כי הטענות בכל הנוגע לעילות המנהליות, אין בהן ממש ועל כן דינן להידחות. עוד קבע בית המשפט, כי העתירה היא בבחינת ניסיון נוסף של העותר לעכב את ביצוע צו ההריסה המנהלי, בתקווה שהתוכנית שהגיש תזכה לאישור רשויות התכנון ובכך תוכשר הבניה.

על פסק דינו של בית משפט קמא, הוגש ערעור, ועיקר הטענות שבו מתמקדות בהימנעותו של בית משפט קמא מלדון באופן מעמיק, בטענות העותר לעניין האפליה ולעניין הזנחת האזור על ידי רשויות התכנון, ומשכך אף נמנע מלדון בטענה הלגיטימית בדבר חוסר הסבירות בהוצאת צו-ההריסה המנהלי. את בקשתו לעיכוב הביצוע סומך המבקש על שתיים: ראשית , המבקש טוען כי סיכוייו להצליח בערעור טובים. שנית , לטענת המבקש אם בקשתו לעיכוב הביצוע תידחה, ייהרס ביתו ובכך ייגרם לו נזק בלתי הפיך ויתייתר הצורך בשמיעת הערעור.

המשיב מתנגד לבקשה.

דיון

4.לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא בנקל תושיט סעד זמני מקום שעתירה נדחתה על ידי הערכאה הראשונה. על המבקש סעד זמני בערעור רובץ נטל כבד להראות כי סיכויי הצלחתו בערעור גבוהים, וכי במידה ותידחה בקשתו לסעד זמני ייגרם לו נזק רב, שקשה יהיה לתקנו. באשר לעניינו של העותר - תכליתו של סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה1965-, היא להפסיק בנייה בלתי חוקית בעודה באיבה. מכאן נובע הצורך לבצע את צו ההריסה המנהלי בהקדם, על מנת שלא יצא חוטא נשכר, וכדי שלא יגרם נזק לאינטרס הציבור על ידי אכיפת הבנייה הבלתי-חוקית על גורמי התכנון. כזהו המקרה הנוכחי, בו אין המבקש חולק על כך שהוא בנה ללא קבלת היתר, אך טוען כי נהג כך עקב כורח הנסיבות ומשלא מילא המשיב את המוטל עליו. ספק בעיני אם טענה מסוג זה היא נימוק ערעור ראוי, אך גם אם הסיכוי אינו רב, נדמה שהכל מסכימים כי ביצועו של צו-ההריסה עלול ליצור מצב בלתי הפיך וייתר את שמיעת הערעור, וזו תוצאה שאינה רצויה.

מכאן החלטתי להיעתר לבקשה ולדחות את ביצועו של צו-ההריסה עד למתן פסק הדין בערעור, ומזכירות בית המשפט תקבע ערעור זה לשמיעה תוך 3 חודשים מהיום.