עע"מ 852-23 עע"מ 852-23

בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (כבוד השופטת י' רז) בת"צ 11206-09-22 מיום 04.01.2023, בגדרה הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד משיבות 4-2, והותרתה נגד משיבה 1 בלבד – זאת, מבלי למנוע הגשתן של בקשות אישור נפרדות, כנגד כל אחת מן המשיבות.

הרקע לבקשה

1.לבית משפט קמא הוגשה על-ידי המבקשים בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד משיבות 4-1, שהן כולן מועצות דתיות וחברות לענייני קבורה בהתאם לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 (להלן: חוק שירותי קבורה). המבקשים הם קרובי משפחה של נפטרים, אשר טיפלו בהבאת יקיריהם לקבורה – ובמסגרת כך פנו למשיבות על מנת שתבצענה עבורם את שירותי הקבורה.

במוקד הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, טענת המבקשים לפיה המשיבות גובות, דורשות או מקבלות כספים מבני משפחות נפטרים בקשר לקבורה או להקמת המצבה, בין במישרין ובין בעקיפין, מקרוביו של כל נפטר שהן מביאות לקבורה; כאשר תשלומים אלה מיועדים עבור הקמת 'יסודות למצבה' או אלמנטים אחרים הקשורים לקברו של הנפטר. גביית תשלומים אלה, נטען, אסורה בהתאם לחוק, לתקנות, להסכמים ולהוראות נוהל. משכך, עתרו המבקשים במסגרת בקשת האישור להשבת אותם כספים שנגבו, כאמור, ביתר.

2.בהתאם להחלטת בית משפט קמא מיום 02.10.2022, התבקשו המבקשים להבהיר "מכוח מה הוגשה הבקשה יחד כנגד 4 מועצות דתיות בארבע רשויות מקומיות שונות, כאשר שתיים מהן אף מאזור הצפון". במסגרת הבהרת המבקשים מיום 25.10.2022, פורטו נימוקיהם מדוע, מלכתחילה, אין מניעה להגשת התובענה הייצוגית באופן בו הוגשה – וזאת, שעה שהתובענה כאמור מעוררת שאלות משותפות של עובדה או משפט, הרלבנטיות למשיבות כולן.

3.בהמשך להבהרת המבקשים הוגשה התייחסותן של המשיבות. משיבה 1 הביעה התנגדותה לאופן ניהול הליך התובענה הייצוגית תחת מטרייתו של בית משפט קמא, תוך הפניה לכך שאין למבקשים זכות קנויה לעשות כן. זאת, בין היתר, נוכח שונותם המובהקת של המקרים והנסיבות בין המשיבות השונות. לעמדה זו הצטרפה גם משיבה 4. בהמשך, הוגשה תגובה קצרה מטעם המבקשים – ולאחריה ניתנה ביום 04.01.2023 החלטת בית משפט קמא, היא ההחלטה מושא הערעור דנא (להלן: ההחלטה).

4.כאמור, במסגרת ההחלטה הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד משיבות 4-2, והותרתה נגד משיבה 1 בלבד – וזאת, מבלי למנוע הגשתן של בקשות אישור נפרדות על-ידי המבקשים כנגד כל אחת מן המשיבות. בתוך כך נומק, כי סעיף 7(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) קובע, כי בית המשפט רשאי להעביר בקשה לאישור תובענה ייצוגיות לבית משפט אחר אם מצא שהדבר מוצדק; ומקום בו מצא כי מתעוררות שאלות משותפות של משפט ועובדה. משמע, המדובר בסמכות איחוד המוקנית לבית המשפט ולא למבקשים – והדברים נכונים מקל וחומר כאשר מדובר במחוזות שיפוט שונים.

עוד נומק בהחלטה, כי גם הטעמים שפורטו בתשובת משיבה 1, לרבות הטענה כי קיים שוני רלבנטי בין עילות התביעה נגד המשיבות השונות; והטענה כי הוגשו בקשות דומות בבתי משפט אחרים אשר עשויות להצדיק איחוד הדיון דווקא שם, מצדיקים הגשת בקשות נפרדות. וכך, ככל שתוגשנה בהמשך בקשות איחוד, תיבחנה גם הטענות במישור זה לגופן. לעניין זה הודגש, כי העובדה שישנה סמכות לאחד בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, אין משמעותה שהמבקשים יכולים להניח, מראש, כי אילו היו מוגשות בקשות אישור נפרדות הן היו מאוחדות – ועל יסוד הנחה זו להגיש בקשת אישור אחת. אלא, שהיה על המבקשים להגיש בקשות נפרדות בגין העילות הנפרדות נגד המשיבות הרלבנטיות, בפני בתי המשפט המתאימים, ולפי כללי הסמכות המקומית.

תמצית טענות הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע

5.לטענת המבקשים, החלטת בית משפט קמא קובעת, למעשה, כי סמכות איחודן של תובענות ייצוגיות בהתאם להוראות סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות, מאיין את האפשרות להגישן מלכתחילה יחד. קביעה זו מנוגדת לטענתן להוראות תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), לפסיקה ולנוהג – והיא פוגעת בזכות הגישה לערכאות של חברי קבוצה רבים שנפגעו ממעשיהן של כל אחת מארבע המשיבות. במובן זה נטען, כי להחלטה כאמור עשויות להיות השלכות רוחב על תובענות ייצוגיות בכלל – ומשכך, גם, חשיבות הדיון וההכרעה בסוגיה.

6.בכל הנוגע לעיכוב ההחלטה מושא ההליך דנן נטען – כי הן סיכויי הערעור והן שיקולי מאזן הנוחות, מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה.

אשר לסיכויי הערעור נטען, כי שגה בית משפט קמא בהחלת סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות, בהיותו הסדר החל בדיעבד – מקום בו כבר הוגשו מספר תובענות ייצוגיות מקבילות, באותו עניין. זאת, חלף החלתה של תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת, מלכתחילה, לצרף לכתב תביעה אחד "כל אדם הדרוש לצורך הכרעה ביעילות ובשלמות בתובענה, ובלבד שהתובענה מעוררת שאלה עובדתית או משפטית משותפת לכל בעלי הדין". במובן זה נטען, כי שגה בית המשפט מקום בו לא נדרש לתחולת תקנה 26 ובשיקולים השונים הרלבנטיים אליה, ואף לא בקשר שבין שתי הוראות דין אלה. כן נטען, כי בית משפט קמא שגה בהתעלמו מההלכה הפסוקה המאפשרת הגשת תובענה ייצוגית נגד מספר משיבים; עת התעלם מהעובדה שמדובר בפרקטיקה נהוגה מקדמת דנא; ושעה שהתעלם מכך שדווקא פיצול תובענות ייצוגיות על-ידי עורך דין אחד הוא מעשה חסר תום לב דיוני שיש להימנע ממנו. נוסף על כל אלה נטען, כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט מבוססות על טענות של אחד הצדדים בלבד, וזאת מבלי שאלו נבדקו, ומבלי שיש לקביעות אלה כל בסיס במציאות.

אשר למאזן הנוחות נטען, כי הנזק שייגרם למבקשים ככל שלא תעוכב ההחלטה הוא נזק רב. ראשית, מטעמים של יעילות דיוניות וחסכון במשאבים – לרבות זמנו של בית המשפט; כמו גם החשש שיהא בכך כדי להוות כר פורה למחלוקות ולפסיקות סותרות. שנית, כי ייגרם נזק עצום וממשי לחברי הקבוצה, נוכח כללי ההתיישנות החלים בתובענות ייצוגיות נגד רשויות – ולפי הוראות סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו תקופת ההשבה לרשות היא 24 חודשים מהמועד שקדם למועד בו הוגשה הבקשה לאישור, בלבד. במובן זה נטען, כי הגשת בקשות אישור חדשות יביא לכך שסעד ההשבה יינתן רק לבני משפחות הנפטרים מהם נגבה התשלום החל ממועד הגשת הבקשה החדשה. ולבסוף נטען, כי עילת התביעה של מבקשת 2 נוצרה לפני למעלה מ-24 חודשים, כך שבנסיבות אלה היא תאבד את זכותה להגיש את התובענה הייצוגית.

7.משיבה 1 סבורה, כי החלטת בית משפט קמא ממילא אינה סותמת את הגולל על טענות המבקשים, אלא היא אך מצביעה על הדרך המשפטית הנכונה להעלותן – עניין טכני במהותו. למעשה, כל תכלית איחודן של הבקשות היא לחסוך באגרה ולחסוך בזמן דיון בשאלת האיחוד. אשר למאזן הנוחות נטען, כי ממילא לא יגרם נזק בלתי הפיך לו המבקשים ימלאו אחר החלטת בית משפט קמא, ואף לו יתקבל ערעורם בסופו של יום – ממילא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בנוסף סבורה משיבה 1, כי היה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור, כפי שהוגש.

8.משיבה 2 סבורה אף היא כי ההחלטה אינה חוסמת את זכותם של המבקשים ואינה פוגעת בזכויותיהם, ולו באופן הקל ביותר – ומשכך, הם אינם עומדים בנטל הדרוש למאזן הנוחות. בתוך כך נטען, כי טענה ל"טרטור מיותר" או "בזבוז זמן" הן טענות סתמיות שאינן מהוות פרמטר בשיקולי מאזן הנוחות. בכל הנוגע לטענה בדבר התיישנות עילות התביעה, הרי שממילא אין כל מניעה שהמבקשים יגישו בקשות אישור חדשות, כפי שהורה בית המשפט – וזאת, תוך שמירת זכויותיהם בהגשת ערעור מקביל. כן נטען, כי הגשת התובענות במאוחד, כפי שנעשה, הינו הליך חסר תום לב וחסר תוחלת – והניסיון לקשור בין רשות אחת לרעותה, כאשר העובדות והנסיבות בין כל רשות לרשות שונות ונפרדות, מהוות ניסיון להשיג יתרון שלא כדין. גם ביחס לסיכויי הערעור נטען, כי אלו נמוכים ממילא. זאת, שעה שכל פעילותה של משיבה 2 חוסה תחת הדין והוראות המאסדרים – ומשכך מדובר בתובענה חסרת כל סיכוי, על פניה. בנוסף, גם משיבה 2 סבורה כי היה מקום להגיש בקשת רשות ערעור בנסיבות דנן.

9.משיבה 4 סבורה כי סיכויי הערעור קלושים עד אפסיים, שכן לא הונחה על-ידי המבקשים כל תשתית, ובתוך כך גם התצהיר שצורף לבקשה אינו חתום ואינו מאומת – והדחייה מוצדקת אף מטעם זה בלבד. כן נטען, כי דחיית הבקשה לסעד זמני לא תמנע פתיחת הליך וניהול הליכים ככל שיחפצו המבקשים, ובאופן בו עלול להיגרם להם נזק בלתי הפיך. זאת, להבדיל מהנזק שעלול להיגרם מקום בו ינהלו הצדדים הליך לפני בית משפט קמא – כאשר העובדות והנסיבות שונות לחלוטין. במובן זה, דווקא ניהול ההליך באופן זה יביא לבזבוז משאבים, שכן בסופם של דברים תידרש הפרדת ההליכים. משכך, גם בראי סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות וגם בראי תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי – אין מקום לאחד את הדיון בבקשות. יתרה מכך נטען, כי הגשת הבקשה באופן זה היא מלאכותית, חסרת תום לב ואף מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט – ואין לה כל תועלת ממשית מלבד חסכון המבקשים בתשלום אגרת בית משפט. כך או אחרת, נטען, כי אף לו מדובר היה בשאלות משותפות בעובדה או במשפט – ממילא שאלת איחודם של הליכים במקרים אלו, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט.

דיון והכרעה

10.לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

11.כידוע, הנחת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע החלטה שעליה נסב הערעור (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; וראו, מבין רבים: ע"א 9302/12 שלמה נ' כהן, פסקה 10 (20.10.2013); ע"א 6616/13 נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק), פסקה 13 (17.10.2013); ע"א 2962/13 חברת רהיטי פורת בע"מ נ' מסיקה, פסקה 9 (16.05.2013)). משכך, על בעל דין המבקש לחרוג מכלל זה, להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים – סיכויים טובים לזכייתו בערעור, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי של מאזן הנוחות, על בעל הדין להוכיח כי אם פסק הדין יבוצע, ובסופו של דבר יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 370/21 אגסי אחזקות נדל"ן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 12 (01.12.2021)). בין שני תנאים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר לא אחת נקבע, כי הבכורה מוקנית לשיקול בדבר "מאזן הנוחות" (ע"א 3269/22 יורם כהן נ' כונס הנכסים, פסקה 6 (13.06.2022); ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר, פסקה 16 (28.05.2018); ע"א 6988/16 מייליק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 5 (31.10.2016)).

ולנסיבות העניין כאן.

12.ראשית, לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, עיון בהחלטת בית משפט קמא מעלה כי מדובר בהחלטה דיונית מובהקת, הנסמכת על התרשמותו בנוגע ליעילות ונכונות אופן ניהול ההליך שלפניו. ובפרט, האם ניהול הדיון בין המשיבות השונות, במאוחד, יוביל לתוצאה נכונה וצודקת יותר עבור כלל הצדדים הנוגעים בדבר. החלטה זו ניתנה בתוך מתחם שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בהחלטות מעין אלה – וכלל נקוט הוא, כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן (וראו: ע"א 7626/18 חורב נ' ורדניקוב, פסקה 10 (25.8.2020); רע"א 9878/17 גולדברג נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ, פסקה 10 (14.2.2019); רע"א 6208/15 באייר ישראל בע"מ נ' טייטלר, פסקה 5 (26.11.2015)).

ודוק, ערכאת הערעור אינה שמה עצמה בנעלי הערכאה הדיונית, וככלל, ההתערבות בהחלטות הנוגעות לאופן ניהול ההליך מוגבלת למקרים חריגים בלבד שבהם ההחלטה מנוגדת לדין או גורמת עיוות דין למי מהצדדים. דברים אלה נכונים ביתר שאת שעה שמדובר בהליך ייצוגי, שאז מוטל על הערכאה הדיונית תפקיד ניהולי משמעותי ביותר, ובכלל זה גם בהחלטות הנוגעות לסעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות, ובהתייחס לרציונאליים העומדים ביסודו (ע"א 7413/21 חפץ נ' Facebook Ireland Limited, פסקה 6 (17.5.2022) (להלן: עניין חפץ); רע"א 3920/21 המועצה הישראלית לצרכנות נ' לוטוקרד בע"מ, פסקה 5 (29.8.2021); רע"א 9878/17 גולדברג נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ, פסקה 10 (14.2.2019)).

למקרא החלטתו של בית משפט קמא, איני סבור כי המקרה שלפניי הוא ממין המקרים החריגים המצדיקים התערבות. בית המשפט שקל ובחן את נסיבותיו של המקרה דנא – ומצא, כי הדרך הדיונית הראויה והיעילה, בשלב זה, היא פיצול בקשות האישור, וניהול הליכים נפרדים נגד כל אחת מן המשיבות לבדה. זאת, מבלי לאיין את אפשרות איחודן בהמשך, ככל שתוגש בקשה בנדון – וככל שלאחר בחינת נימוקי האיחוד גופא, ישתכנע בית המשפט כי יש מקום לעשות כן.

וכך גם לגופם של דברים. איני בא לטעת מסמרות בעניין בעת זו, אך הדעת נותנת כי כל אחת מן המשיבות תהיה מיוצגת במסגרת ההליך, ולכל אחת מהן תהיה הזכות להעלות טענות מטענות שונות, הרלבנטיות לעניינן של כל אחת מהן. דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בגופים ציבוריים, שיאלצו להחליט במהלך הדרך אם לנהל הליכים עד תומם, אם לאו – בהתבסס, בין היתר, על שיקול ציבורי של עמידה על ערכים וקיום הדין. זאת, בשונה משיקולים טהורים של יעילות וחיסכון משאבים בניהול התביעה, או טעמים בלבדיים של עלות תועלת. לגישתי, טעמים אלו, מחזקים אף הם את החלטתו של בית משפט קמא, גם לגופה.

13.שנית, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה. בכל הנוגע לנימוקם הראשון של המבקשים – יעילות דיוניות וחסכון במשאבים – הרי שאין מדובר בשיקול ראשון במעלה, ובוודאי לא כזה המצדיק, כשלעצמו, חריגה מן הכלל בדבר אי-עיכובה של ההחלטה עליה נסב הערעור שהוגש. זאת, בעיקר ובפרט, שעה שבית המשפט לא סתם את הגולל על אפשרות האיחוד בהמשך הדרך. היינו, ממילא אין בפיצול הבקשה לאישור תובענה כייצוגית לבקשות נפרדות, בשלב זה, כדי למנוע איחודן או שינוי מתווה בירורן בהמשך הדרך – וזאת, בין היתר, בהתייחס למתווים דומים שהוצעו בפסיקותיו הקודמות של בית משפט זה, אליהן אתייחס בהמשך (ראו למשל: בש"מ 6141/12 פסיפיסק מערכות מחשב נ' עיריית הרצליה, פסקה 4 (25.11.2012), שם נקבע המתווה בהתייחס לתקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אך עקרונותיו יפים גם בהתייחס לסעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות; עניין בש"א 8226/12 דיפלומט מפיצים (1968) בע"מ נ' בשתאוי (30.01.2013) (להלן: עניין דיפלומט)).

14.ושלישית, בכל הנוגע לטענות המבקשים ביחס להוראות סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, ולתקופת ההשבה הקבועה בו – הרי שגם בכך אין כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי. לאחר שתתבררנה טענות המבקשים, וככל שיימצא כי על המשיבות להשיב כספים לחברי הקבוצה הנפגעת – או אז יקבע גם היקפה וטיבה של הקבוצה הזכאית להשבה כאמור. לעניין זה, אין לאופן בו מצאו המבקשים לנכון להגיש את בקשתם המאוחדת, מלכתחילה, כדי לשנות מאופן הדיון הראוי והצודק בנסיבות העניין, כפי שקבע, בשלב זה, על-ידי בית משפט קמא. דברים אלו יפים גם ביחס לטענת ההתיישנות הנוגעת למבקשת 2 בלבד – והכל, בכפוף לדיני ההתיישנות, ותחולתם בנסיבות העניין.

15.לעניין זה יצוין, גם, כי היה, ועוד נכון וראוי, שהמבקשים יפעלו בהתאם להחלטה, ויגישו בקשות אישור מתוקנות נגד כל אחת מן המשיבות ללא דיחוי, מיד עם מתן ההחלטה – ובמקביל לתקופה בה יהיה ערעורם תלוי ועומד. זאת, על מנת למזער את פערי הזמנים לגביהם חוששים המבקשים – הן לעניין תקופת ההשבה, הן לעניין מניינה של תקופת ההתיישנות. וזאת, בכפוף לזכות הערעור שהוגש במקביל לבית משפט זה, ועד להכרעה בו. כאמור, סבורני כי דברים אלו נכונים גם בעת זו, ועד להכרעה בערעור דנא.

הערה לפני סיום – על שאלת איחודן או הפרדתן של תובענות מרובות משיבים בראי סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות

16.לפני סיום אעיר, כי המקרה שלפניי מעורר שאלות חשובות הנוגעות לאופן ניהולן של תובענות ייצוגיות מרובות משיבים – וזאת, בין היתר, בהתייחס להוראות סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות והתכליות הניצבות בבסיסו. מנקודת מבטם של המבקשים, סוגיות אלה נוגעות, גם, ליחס שבין תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי לבין סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות (וראו לעניין זה תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010) – וזאת, בשים לב ללשון ההחלטה מושא הערעור, לפיה בכל מקרה, היה על המבקשים להגיש תובענות נפרדות נגד כל אחת מן המשיבות, כנקודת מוצא.

17.נכון לעת זו, טרם הונחו אבני הדרך להתוויית שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בתביעות מעין אלה. זאת, הן בהתייחס לתובענות מן הסוג שלפניי – בהן מלכתחילה, מוגשת בקשת האישור במאוחד נגד מספר משיבות; והן בהתייחס לתובענות בהן מוגשות מספר רב של בקשות אישור, במפוצל, נגד כל אחת מן המשיבות. כשלעצמי אני סבור, כי גם מקרים אלו נבדלים זה מזה – ובפרט, עלולים הם להיבדל בבחינת תום ליבם של מי הגישו את הבקשה לאישור תובענה כייצוגית, בכל אחד ממסלולים מאלה (וראו לעניין זה סעיף 5(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות). בהתאם, גם האופן בו ראוי לבחון ולהתוות את דרך הדיון היעילה והראויה תחת כל אחד מהם – שונה הוא.

עניין זה שלפניי, הניח, למעשה, את הדיון בסוגיה זו לפתחו של בית משפט זה – במסגרת הדיון העיקרי בתיק. לצד זאת, מצאתי אני, כבר עתה, להוסיף במסגרת החלטתי זו מספר מילים בנוגע לסוגיה דנן.

18.כידוע, מנגנון התובענה הייצוגית, ככלל, נועד לממש תכליות חשובות כגון זכות הגישה לערכאות והבטחת ניהול יעיל והוגן של תביעות – אך לפני כל אלה, הוא משמש כלי לאכיפה פרטית, ותכליתו היא לקדם הרתעה יעילה, תוך הנגשת סעד הולם לנפגעים. אף שככלל מדובר בכלי אפקטיבי, במקרים מסוימים נעשה במנגנון התובענה הייצוגית שימוש שחוטא לתכליתו המקורית, ואף מוביל לעיוות תמריצי המתדיינים ולפגיעה בהרתעה וביעילות המצרפית.

19.תובענות מרובות משיבים, אשר הפכו נפוצות יותר במרוצת השנים – הן בעלות פוטנציאל לא מבוטל להוביל לעיוותים כאמור. בתוך תביעות אלה, נמנות גם ה"תובענות המשוכפלות" (Copycat Class Actions) – תובענות המוגשות על-ידי עורכי דין (ולעיתים תובעים מייצגים) זהים תחת אותו הנושא ובגין עילות דומות נגד נתבעים שונים, לעיתים תוך הפרדתן למותבים שונים (מה שעלול להיתפס לעיתים כ- Forum Shopping או "ציד ערכאות"; על ההבחנה בין שני סוגים של "תובענות משוכפלות" ראה רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ, פסקה כ"ד (6.9.2017) (להלן: עניין שלמה תחבורה)). העניין שלפניי אינו נמנה על סוגיהן של תביעות אלה. אולם, הדיון ברציונאליים ובקווים המנחים להכרעה בשאלת איחוד או פיצול דיון בתובענות בהן קיים מסד – עובדתי או משפטי – משותף, רלבנטי, וחסר, גם כאן וגם שם.

20.בשונה מתובענות מרובות משיבים 'רגילות', התובענות המשוכפלות מוסיפות אלמנט נוסף של קושי – המצריך התייחסות שונה בעת הכרעה על אודות אופן הדיון הראוי בהן. ראשית לכל, הן מייצרות עומס רב על בתי המשפט – ובהיעדר רישום ויידוע כנדרש בחוק, הן אף עשויות להוביל להכרעות סותרות ולפגיעה באינטרס הציבורי. במקרים אלו, דומה, כי קיימים תמריצים חזקים לאיחוד הדיון – וחשיבותם נתמכת בהוראות הדין הסטטוטוריות בדמות חובת רישום התובענה הייצוגית בפנקס התובענות הייצוגיות, ויידוע בית המשפט על קיומן של תובענות תלויות ועומדות בעניינים דומים. הוראות אלה אף מקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב בקשר עם איחוד הדיון בעניינן של מספר תובענות או פיצולו, לרבות העברת תובענה דומה לבית משפט אחר במידת הצורך (סעיפים 5(א)(2), 6(א) ו-7 לחוק תובענות ייצוגיות).

21.ואכן, לא אחת קבעו הערכאות השונות כי איחוד הליכים עשוי להוביל דווקא לסרבול ההליך, ומשכך הוא אינו בגדר פתרון יעיל באופן קטגורי (עניין פסיפיק; עניין דיפלומט; ת"צ (ת"א) 65644-12-19 כרמי נ' עיריית בני ברק (23.01.2020) (להלן: עניין כרמי)). הדיון בסוגיה זו נעשה על-פי רוב בפריזמת סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות – שהוא אחד הכלים הנתונים בידי בית המשפט למניעת עיוותים מעין אלה. הנחת המוצא הגלומה בו, היא שאין מקום לניהול הליכים ייצוגיים דומים לפני מותבים שונים – שכן כפל ההתדיינות אינו יעיל, ואף עלול להוביל לפסיקות סותרות (רע"א 3124/22 יינות ביתן בע"מ נ' גנסין, פסקה 4 (03.06.2022)).

22.לצורך כך, כאמור, נתון לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, ובאפשרותה להורות על איחוד הדיון בהליכים, מחיקה של אחד מהם או עיכוב ההליכים בו, וכיוצא באלה. בעת הכרעה בבקשות איחוד או העברה לפי סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות, נדרש בית המשפט ליתן דעתו ולשקול את טובת הקבוצה, יעילות הדיון ושיקולי מדיניות נוספים כגון הכוונת התנהגותם של צדדים להליך ייצוגי (ע"א 8935/21 דהן נ' שופרסל, פסקה 8 (15.11.2022); עניין חפץ, בפסקה 7; ע"א 5503/11 דבח נ' דינרי, פסקאות י"ז-י"ח (18.01.2012)).

ודוק, הפעלת שיקול הדעת על-ידי בית המשפט, יפה כל אימת שהוא סבור כי יהא בכך כדי לתרום לניהול עניינה של הקבוצה בדרך הטובה והיעילה ביותר – שכן, קידומה של יעילות כאמור תורמת להשאת התועלת הציבורית, ובכך מגנה היא, כשלעצמה, על האינטרס הציבורי (ראו: עניין שלמה תחבורה, פסקה כ"ג; רע"א 6208/15 באייר ישראל בע"מ נ' טייטלר (26.11.2015); עמ' 32 לפרוטוקול הדיון של ועדת משנה לעניין הצעת חוק תובענות ייצוגיות, מפי חבר הכנסת ר' חן (30.11.05); ראו גם תזכיר חוק תובענות יצוגיות, התשס"ה-2005, תחת סעיף 25)).

23.ומדוע הדברים חשובים? מעבר לחשש הברור מפני כך שדיון מפוצל בתובענות דומות רבות, יוביל להכרעות סותרות של בתי המשפט; כמו גם חוסר היעילות הכרוכה בניהול התדיינויות מקבילות (הן מבחינת הקצאת משאביה של המערכת הציבורית, בהתייחס למדרג חשיבותן היחסית של התובענות השונות; הן מבחינת השקעת משאביהם של הצדדים עצמם) – אי-קיומן של אמות מידה ברורות לקביעת מתווה הדיון בהן, עלול לעודד התנהלות אסטרטגית של תובעים ייצוגיים. התנהלות זו פוגמת במערך התמריצים היעיל עבור בעלי הדין, והיא עלולה לכונן תמריצים שליליים אשר יש בהם כדי לפגוע ביעילותו ותכליתו של מוסד התובענה הייצוגית (להרחבה על הבעייתיות בהכרעות סותרות, ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 363-343 (1991); על התנהגות אסטרטגית של בעלי דין ראו אלון קלמנט "פשרה והסתלקות" משפטים מא 5, בעמ' 68-66 (2011)).

24.עיוותים נוספים עלולים להיגרם גם בקשר עם מערך התמריצים של הנתבעים – שכן דיון מפוצל עלול להוביל, בחלק מן המקרים, להרתעת יתר. ודוק, הצורך להתגונן בכמה חזיתות נפרדות, תוך ניהולו של הליך משפטי יקר – מייצר, בהכרח, מערך תמריצים בלתי יעיל, והוא עלול להוביל לגיבושן של הסתלקויות מהירות רק לצורך סילוק תובעים ייצוגיים. במונחים של עלות תועלת, המשוואה היא פשוטה – כל אימת שעלות סילוק התובענה נמוכה מעלות ניהולה, מוטב לו לבעל הדין לבחור בחלופה הראשונה. זאת, גם מקום בו מדובר בתובענה ייצוגית בלתי מוצדקת, שראוי לבררה עד תום – ולדחותה.

25.ואכן, הערכאות השונות לא נותרו אדישות למציאות זו, ובמספר החלטות עמדו הן לא אחת על הקשיים שפורטו לעיל (ראו, מיני רבים: ת"צ (מרכז) 7660-10-08 מזור נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ (05.07.2010) – שם נקבע כי אישור גמול ושכר טרחה גבוה עלול להמריץ תובעים להגיש תובענות משוכפלות, תוך עידודם של הסדרי הסתלקות בלתי יעילים; בת"צ (מרכז) 36086-07-11 חרסט נ' ידיעות אינטרנט (19.09.2012) נקבע, כי תנאי מקדמי לכך שתינתן לגיטימציה להגשת הליכים נפרדים נגד משיבים שונים הוא שקיפות לכל אורך ההליך – ובהעדר שקיפות כאמור, נוהג מגיש הבקשות בחוסר תום לב דיוני הן כלפי בית המשפט והן כלפי המשיבים ; בת"צ (מחוזי ת"א) 60176-01-15 מכללת א.ר. פסגות בע"מ נ' אר. בי. אס ובסייטס בע"מ (21.01.2016( נקבע, כי הגשת תובענה למטרת "ציד ערכאות", מהווה חוסר תום לב; בת"צ (מחוזי חי') 11756-12-17 תלחמי נ' ויקטורי רשת סופרמרקטים בע"מ (13.12.2017) נקבע, כי עצם הגשת תובענות ייצוגיות משוכפלות בפער זמנים קצר מאוד חלף הגשת תובענה אחת הינה בגדר "חוסר תום לב קיצוני", והיא חותרת תחת החובה לניהול הליך יעיל, הוגן וממצה של תובענות ייצוגיות; בת"צ (כ"ס) 39618-09-17 לוי נ' פיקרש (09.04.2018) נקבע, כי ביזור בקשות לאישור כמעט זהות, מבלי לציין את דבר קיומם של יתר ההליכים, היא התנהלות בעייתית, שנפל בה פגם דיוני; ובת"צ (נצ' מחוזי) 45924-11-18 רזק נ' עירית כפר סבא (06.08.2020) (להלן: עניין רזק), נקבע כי פיזורן של 48 בקשות לאישור תובענה ייצוגית, שנוסחן זהה ואחיד, על פני שמונה בתי משפט שלום במקומות שונים ברחבי הארץ – היא התנהגות העולה עד כדי חוסר תום לב; ועוד).

26.כאמור, חרף רתיעתן של הערכאות הדיוניות מטיבן של תובענות אלה – נכון לעת זו, טרם גובשו בפסיקה כלים אופרטיביים מספקים להתמודדות עם התופעה; וטרם הותוו אמות המידה על-פיהן ראוי להכריע בין ניהול תובענות במאוחד או בנפרד. בתוך כך, לא ניתנה גם הדעת לשאלה המתעוררת בעניינו כאן – והיא האם הגשה מאוחדת, מלכתחילה, מגשימה במובן זה את תכליותיה של התובענה הייצוגית – או דווקא שומטת את הקרקע תחתיהן. בתוך כך, מתעוררת גם השאלה עליה הצביעו המבקשים כאן – והיא שאלת היחס שבין סעיף 7 לחוק תובענות ייצוגיות לבין תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי. כל אלו, כאמור, טרם הותוו באופן סדור בפסיקה – ויכול כי הגיעה העת לעשות כן.

27.אציין כי בעניינים קודמים שהובאו לפתחי, עמדתי גם אני על הקשיים הכרוכים בניהולם של הליכים מעין אלה; ובתוך כך, אף נדרשתי למצוא פתרון יעיל ונכון עבור הליכים שונים שנדונו לפניי. אחד הפתרונות, שיסודם גובש עוד בעניין פסיפיק, ואותו יישמתי לא אחת – הוא כזה בו מוסכם על בירור מאוחד של השאלות המשותפות לתובענות המקבילות, בין אם מדובר בשאלות של עובדה ובין אם מדובר בשאלות של משפט; כאשר ההכרעה בהן, תחייב את יתר הנתבעים בהליכים כולם. מתווה זה מושתת על דוקטרינת השתק העילה או השתק הפלוגתא – שמכוחה מנועים הצדדים אשר נתנו הסכמתם למתווה שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית של בית המשפט – להעלות כל טענה כנגד הקביעות שתגובשנה במסגרת ההליך המוסכם (אסף חמדני ואלון קלמנט "הגנה ייצוגית וגבייה לא חוקית" משפטים לח(3) 445, 484-482 (2008).

28.כך למשל בת"צ 38676-07-21 סופיר נ' תיגבור (להלן: עניין סופיר), שהוגש נגד לא פחות מ-62 משיבות – המלצתי לצדדים, ראשית, לנהל את ההליך בהתאם למתווה שנקבע בפסיקותיו של בית משפט זה בעניין דיפלומט – היינו, לקיים דיון מאוחד במסגרת מצומצמת של מספר הליכים בלבד, בו תוכרענה השאלות המשותפות לבקשות האישור השונות; ובד בבד, יעוכבו הדיונים ביתר ההליכים עד למתן הכרעות כאמור.

29.חלופה נוספת אותה הצעתי היא פיצול הדיון לשני שלבים – כך, שבשלב הראשון, תוכרענה במאוחד השאלות המשפטיות הכלליות, המשותפות לבקשות האישור השונות; ובשלב השני, באם בית המשפט ידחה את טענותיהן המשפטיות של המשיבות, יכריע בית המשפט בנפרד בשאלות העובדתיות הפרטניות ביחס לכל משיבה, לרבות ביחס לסוגיית הנזק (עניין סופיר).

30.מתווים אלו דומים גם למנגנון ה- Multidistrict Litigationהאמריקאי (28 U.S.C § 1407 (2012)), המאפשר למותב ייחודי להכריע במרוכז בשאלה עובדתית משותפת למספר דיונים – ולאחריה, להחזירם להמשך בירור בערכאה הדיונית המקורית. בפועל, אך במיעוט המקרים בהם נעשה שימוש במנגנון זה שם, מתבררים ההליכים עד תום תחת הערכאה הדיונית, ולא מסתיימים בהכרעת המותב הייחודי (ראו: Elizabeth C. Burch, Remanding Multidistrict Litigation, 75 LA. L. Rev. 389, 399-401 (2014)).

31.לטעמי, מנגנונים אלה מפיגים את החשש מפני הכרעות סותרות, מחד גיסא; אך בד בבד הם גם מנטרלים את החשש מפני עיוות מערך התמריצים של השחקנים השונים במגרש התובענה הייצוגית, מאידך גיסא. לצד כל אלו – הם גם בעלי פוטנציאל לייעול המערכת וחסכון במשאבים, שכן, כאמור, לא מן הנמנע כי חלק מההליכים יסתיימו עוד במסגרת השלב הראשוני.

יתרון נוסף הגלום במנגנוני הכרעה כגון אלו הוא צמצום הוצאות המשפט המושתות ברגיל על כל נתבע בנפרד, ופיזורן באופן אחיד בין כולם. דרך כך, מתוקן העיוות שנגרם במערך התמריצים האופטימאלי, שעל-פיו הסתלקויות מתוגמלות מגובשות אך מקום בו מדובר בתובענה הראויה להתברר. איזון מנגנון הגמול ושכר הטרחה באופן זה מצמצם משמעותית את תוחלת הרווח של תובענות שאינן "איכותיות", אך בד בבד – הוא גם אינו סותם את הגולל על עצם הגשת התובענות הייצוגיות, אותן ראוי לברר.

32.סיכומו של דבר, קיימת לטעמי חשיבות בהתווייתן של אמות מידה ברורות יותר אשר לאופן בירורן הראוי של תובענות מרובות משיבים. קביעתן של אלו, יסייעו בהכוונה יעילה של השחקנים השונים במגרש התובענות הייצוגיות – הן בעת הגשת בקשת האישור (ex ante), הן בעת בירור בקשת האישור ובחינת אפשרות סיום ההליך בדרך של פשרה או הסתלקות (ex post). והכל, ככל שיסבור המותב הנכבד שידון בתיק, כי בשלה העת לעשות כן, בגדרי הליך זה.

סוף דבר

33.הבקשה נדחית אפוא.

34.לפנים משורת הדין, ובשל חשיבות הסוגיה המתעוררת בנסיבות דנא, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.