עע"מ 8663/18 א.י.א. אושר בעיר בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריית

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים

(כב' השופט ד' צרפתי ) בעת"ם

4425-06-18 מיום 22.10.2018, בגדרו נדחתה עתירת המבקשת והיא חויבה בתשלום הוצאות המשיבים 4-1 בסך של 40,000 ש"ח.

2.

המבקשת, חברה השוכרת אולם אירועים בקריית שמונה, הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבות 2-1, הן הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בקריית שמונה ועיריית קריית שמונה (להלן בהתאמה: הוועדה ו העירייה ), וכן נגד המשיבים

4-3 המפעילים אולם אירועים מתחרה בעיר (להלן: אולם האירועים ). במסגרת העתירה התבקש בית המשפט המחוזי להורות לעירייה ולוועדה לנקוט בצעדי אכיפה נגד המשיבים 4-3 בגין בנייה ללא היתר ושימוש חורג במבנה בו פועל אולם האירועים. הדיון בעתירה אוחד עם הדיון בעתירה נוספת שהגישה המבקשת נגד העירייה ( עת"ם 4004-07-18), בגדרה התבקש בית המשפט המחוזי להורות לעירייה לנקוט בהליכים משפטיים נגד המשיבים 4-3, מכוח הוראות חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968.

3.

בית המשפט המחוזי דחה על הסף את שתי העתירות בשל הנימוקים הבאים:

שיהוי כבד שדבק בהן; משום שהעותרת לא צירפה את המחזיקה והמפעילה של אולם האירועים, היא המשיבה 5, כמשיבה לעתירות; בשל אי-מיצוי הליכים; וכן בהעדר עילה להתערבות שיפוטית בשיקול הדעת הנתון לעירייה ולוועדה בהפעלת סמכויות אכיפה. בהתאם לכך, הורה בית המשפט המחוזי כי המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 4-1 בסך כולל של 40,000 ש"ח.

4.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעת"ם 4425-06-18 (כמו גם בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין בעת"ם

4004-07-18), ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע רכיב ההוצאות שבפסק הדין, היא הבקשה שלפניי.

בבקשה נטען כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, שכן בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי עתירותיה של המבקשת הוגשו בשיהוי, ודחה אותן חרף הפגיעה הקשה שמסבה, כך נטען, התנהלותם של המשיבים 4-3 לשלטון החוק. עוד נטען כי המשיבה 5 אינה אחראית לחריגות הבנייה שביצעו המשיבים 4-3, ומשכך לא היה מקום לצרפה כמשיבה לעתירות; וכי קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לאי-מיצוי הליכים אינן רלוונטיות לעתירות המבקשת. כמו כן, טוענת המבקשת כי ההוצאות שהשית עליה בית המשפט המחוזי גבוהות יתר על המידה. עוד נטען כי אף שיקולי מאזן הנוחות נוטים לטובת המבקשת, שכן אם הערעור יתקבל, יתעורר קושי בגביית הוצאות המשפט חזרה מן המשיבים. לביסוס טענה זו טוענת המבקשת כי למיטב ידיעתה, מצבם הכלכלי של המשיבים 4-3 רעוע, וכי העירייה טרם שילמה לה עבור אירוע שנערך באולם האירועים שבחזקתה.

5.

דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל תשובה.

כלל נקוט הוא בידינו כי אין בהגשת ערעור, כשלעצמו, כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין מושא הערעור (ראו: תקנה 42 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; עע"ם 9581/17 מדלג' נ' ג'בארין , פסקה 7 (19.12.2017)). לפיכך, המבקש את עיכוב ביצועו של פסק דין נדרש להוכיח כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כן יצוין כי בין שיקולים אלו שורר יחס של "מקבילית כוחות", אך ככלל, יינתן מעמד בכורה לשיקולי מאזן הנוחות (ראו: ע"א 2841/18 דגמי נ' זידה אהרון , פסקה 8 (10.6.2018); עע"ם 8732/18 פפושדו פרויקט 3 בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 7 (23.12.2018)). זאת ועוד, נפסק כי בית המשפט ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין המטיל חיוב כספי רק במקרים חריגים, שכן, ככלל, הנזק אשר ייגרם מדחייתה של בקשה מעין זו אינו בלתי-הפיך (ראו: ע"א 1655/18 מנדלסון נ' מפרק חברת קילופי הזהב , פסקה 8 (30.5.2018)).

6.

יישום הלכות אלו על ענייננו מוליך כאמור למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מאחר שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המשיבים. המבקשת לא הצביעה בבקשתה על קיומו של חשש ממשי לכך שאם יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה לגבות חזרה את הוצאות המשפט מן המשיבים 4-1. חלף זאת, הסתפקה המבקשת בהעלאת טענות כלליות בדבר מצבם הכלכלי של המשיבים 4-3 ובדבר עיכוב שחל בתשלום חובה של העירייה כלפיה בגין עסקה אחרת – טענות אשר נטענו בעלמא, ללא תשתית עובדתית מספקת, ושממילא, אין בהן כדי להעיד בהכרח על מצבם הכלכלי של המשיבים 4-1. המבקשת לא עמדה, אפוא, בנטל המוטל עליה להוכיח כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תסב לה נזק בלתי-הפיך, ומשכך לא ראיתי להיעתר לבקשתה. לא למותר להוסיף ולציין כי אין בבחינת סיכויי הערעור כדי לשנות מן התוצאה האמורה.

7.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.