ע"פ 2037/05 ידין מכנס נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע לאחר משפט הוכחות בעבירה של גניבה על ידי מורשה בניגוד לסעיף 393 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הרקע להרשעה נעוץ בעובדות הבאות כפי שנקבעו בידי הערכאה קמא: המתלוננת היתה בת 8 שנים כאשר נותרה ב-1982 יתומה מאביה ומאימה. אביה הותיר לה בצוואתו את כל רכושו, בשווי של כ-4.5 מליוני דולרים. הוא מינה בצוואתו את המערער, עורך דין, לשמש מנהל עזבונו כדי שינהל את כספי העזבון לטובת המתלוננת עד הגיעה לבגירות. עד 1995 שימש המערער מנהל עזבון. מ-1995 עד 2002 המשיך להחזיק ברכוש המתלוננת בנאמנות מכח צו בית המשפט. החל בשנת 1995 שלח המערער ידו בכספי הנאמנות, ומאז ועד שנת 2002 משך מחשבון הנאמנות של המתלוננת סכום כולל של כ-11.5 מליון ₪ (בערכי קרן).

2.בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ג. קרא) הרשיע את המערער וגזר את עונשו ל-7 שנות מאסר לריצוי בפועל. בגזר הדין הוא עמד על הנסיבות הקשות שברקע ההרשעה הנעוצות בהפרת חובות אימון מיוחדות שחב המערער כלפי המתלוננת שהיתה ילדה קטנה כאשר התייתמה מהוריה, ונוכח החובה המיוחדת שהוטלה עליו כמנהל עזבון וכנאמן להגן ולשמור על ענייניה הכספיים ולדאוג לרווחתה. מעבר להיבט הפרת הנאמנות והפגיעה הקשה בענייניה של המתלוננת, נתן בית המשפט משקל גם לפגיעה העמוקה שנגרמה ממעשי המערער לייחודו ולרמתו של מקצוע עריכת הדין ולאימון הציבור בציבור עורכי הדין. הוא עמד על סכום המעילה הגדול הכרוך במעשי העבירה שביצע המערער. מנגד, התחשב גם בגורמים שונים הפועלים לקולא בעניינו של המערער. הוא ראה להטיל על המערער 7 שנות מאסר על שום הנסיבות הקשות והחמורות המאפיינות פרשה זו, תוך ששיקלל את הנתונים לקולא ולחומרה שנימנו אחד לאחד.

3.לאחר מתן גזר הדין, ביום 23.2.05, ביקש המערער לעכב את תחילת מאסרו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה תוך מתן נימוקים מפורטים לדחייה, נתן למערער שהות קצרה לצורך התארגנות, והורה לו להתייצב לתחילת מאסרו ביום 6.3.05.

4.המערער משיג על החלטה זו ומבקש בשלב זה לעכב את תחילת מאסרו עד ליום 9.4.05. הטעם שהובא לכך הוא כי, לדבריו, פסק זמן זה נחוץ לו לצורך הכנת הערעור. הוא הסביר כי בשל מצוקתו הכלכלית הוא מתקשה במציאת עורך דין שימשיך לייצגו לצורך הערעור, ואם לא ימצא כזה, הוא יגיש את הערעור בכוחות עצמו. בכל מקרה, לשם הכנת הערעור, בין בעצמו ובין באמצעות עורך דין, זקוק הוא, כדבריו, לפסק הזמן האמור. הוא הבהיר עוד כי לכשיגיש את נימוקי הערעור המפורטים, בתוך תקופת הערעור, בדעתו לצרף לכך בקשה נוספת לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור גופו, ונכון לאותה עת יהיו בפני בית משפט זה מלוא נימוקי הערעור והוא יוכל להתרשם מסיכויי הערעור הטובים שהנימוקים יעלו.

5.דין הערעור לענין עיכוב ביצוע עונש המאסר להידחות.

מושכלות יסוד הם כי נאשם שנגזר עליו עונש מאסר בפועל חייב בריצוי עונש זה עם מתן גזר הדין ( סעיף 43 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ). כלל זה יסודו בתפיסה כי אכיפה ראויה ואפקטיבית של החוק והמשפט מצריכה סמיכות זמן סבירה בין שלב גזירת הדין לשלב תחילת ריצוי העונש. קיום פער של זמן בין מתן גזר הדין לתחילת ריצוי העונש מקהה מן האפקטיביות של אמצעי אכיפת החוק, ועלול לגרור גם לסכנת הימלטות ולפגוע בתקינות מערכת הענישה. עיכוב ביצועו של עונש מאסר נועד למצבים בהם מתקיימים תנאים מיוחדים הגוברים, במקרה נתון, בחשיבותם ובמשקלם על האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של הענישה. על טיבן של אותן נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מן הכלל עמד בית משפט זה בהרחבה בהילכת שוורץ ( ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, במיוחד פסקה 20).

6.ענין זה נופל לגידרו של הכלל ולא לגדרו של החריג. קרי: לגדר הכלל המחייב תחילת ריצוי מיידי של העונש, להבדיל מן היוצא מן הכלל, המאפשר עיכוב תחילת המאסר עד למתן הכרעה בערעור, או עד להתקיים ארוע אחר. הטעם לכך הוא כי לא מתקיים בעניינו של המערער תנאי המצדיק חריגה מן הכלל, והוא לא שכנע כי בנסיבות מקרה זה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של עונש המאסר מפני אינטרסים לגיטימיים אחרים המעורבים בסוגיה. בית המשפט המחוזי עמד בפירוט על העדרן של נסיבות חריגות לעיכוב ביצוע עונש המאסר, ואין לי אלא לאמץ את גישתו: חומרתן של העבירות אותן ביצע המערער היא חומרה מופלגת על פי כל אמת מידה; מעשיו כרוכים בהפרת אימון של אדם הנושא בתפקיד נאמנות כאשר קרבן המעילה היא מתלוננת צעירה בשנים שהתייתמה בילדותה מאב ואם, ושמה בו את מלוא מבטחה. העבירות נשוא ההרשעה משקפות הפרה של דין ומוסר ברמה עליונה; פסק הדין נשען בעיקרו על קביעות שבעובדה, ולכן טיבו של הערעור הצפוי אינו מנבא סיכויים טובים לקבלתו, כדין ערעור על ממצאי עובדה. היקף עונש המאסר – 7 שנים, הוא היקף ניכר, ולכן תחילת ריצוי המאסר לא תייתר את הערעור על חומרת העונש, באם יוגש; העובדה שהמערער היה משוחרר בערובה במהלך המשפט אינה, כשלעצמה, עילה להמשיך ולעכב את ביצוע מאסרו, שהרי כלל הוא כי מעמדו של נאשם שהורשע שונה מזה של נאשם שטרם הורשע, מקום שעומדת לזכותו חזקת החפות.

7.ואחרון – המערער מתמקד בערעורו בטענה כי נחוץ לו מירווח זמן לצורך הכנת הערעור, והוא מצהיר על כוונתו כי, עם הגשת ערעור מפורט, בדעתו להגיש בקשה נוספת להמשך עיכוב מאסרו עד להכרעה בערעורו.

טעם זה לעיכוב ביצוע מאסר אינו נראה לי כלל ועיקר, במיוחד בנסיבות הרשעה חמורות וקשות כאלה שאנו עוסקים בהם כאן. אמת הדבר, השיקול בדבר סיכויי הערעור הוא שיקול חשוב שיש להעריכו בין שיקולים אחרים לצורך בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר. יחד עם זאת, הערכת סיכויי הערעור אינה מצריכה בהכרח הצגת נימוקי ערעור מפורטים במסגרת הודעת ערעור הערוכה לצורך הגשה לבית המשפט. אילו כך היה, התוצאה המתבקשת היתה כי, כדרך שיגרה, היה מקום לעכב ביצוע מאסר של נאשם לפחות למשך תקופת הערעור עד להגשת הודעת ערעור מנומקת, ורק לאחר הגשתה היה בית המשפט בוחן את סיכויי הערעור על פי נימוקי ערעור הערוכים בהודעת ערעור. אולם מצב הדברים הוא אחר. ההיערכות להגשת הודעת ערעור אינה, ככלל, עילה עצמאית לעיכוב ביצוע עונש מאסר למשך תקופת הערעור. בית המשפט, בדונו בבקשת עיכוב ביצוע מאסר, אומד את סיכויי הערעור מיד עם מתן גזר הדין בערכאה הדיונית, וזאת, על יסוד אופיו וטיבו של פסק הדין ובשים לב, בין היתר, לטיב השאלות שהוא מעלה, מידת מורכבותן וקשיותן, האם הן, ביסודן, עובדתיות או משפטיות, וכיוצא באלה. העקרון כי יש להתחיל בריצוי מאסר עם מתן גזר הדין מניח באורח מובנה כי הדבר מתרחש בטרם היה סיפק בידי הנאשם להגיש את הודעת ערעורו, וכי לצורך בקשת עיכוב ביצוע המאסר, סיכויי הערעור נדונים לרוב בטרם הוגשה הודעת ערעור כתובה ובלא נימוקים ערוכים. בכלל זה מובנית גם ההנחה כי נאשם המתחיל בריצוי מאסרו עם מתן גזר הדין יוכל לעשות את הנדרש לצורך הכנת ערעורו גם מבין כתלי הכלא, בין אם הוא מכין את הערעור בכוחות עצמו ובין אם הוא מיוצג על ידי עורך דין, וכי רשויות בית הסוהר יספקו את התנאים הנדרשים לצורך כך. צרכי הכנת הערעור אינם מהווים, איפוא, ככלל, עילה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, ודינו של המערער אינו שונה מזה של נאשמים אחרים בהיבט זה.

8.סיכויי הערעור של המערער הוערכו בידי הערכאה קמא בהקשר לבקשתו לעכב את תחילת ריצוי עונשו. סיכויים אלה אינם טובים כעולה מטיבו של נושא פסק הדין והעובדה כי יסודו בקביעות שבעובדה. אינני רואה מקום לחלוק על מסקנה זו. המתנה לנימוקי ערעור מפורטים שיוגשו במהלך תקופת הערעור אינה עילה לעכב את תחילת ריצוי המאסר, וחזקה על רשויות בית הסוהר כי יעמידו לרשות המערער את האמצעים הנדרשים כדי לאפשר לו לממש את זכותו הדיונית להעמיד במבחן הביקורת הערעורית את פסק הדין שניתן בעניינו.

9.לאור הדברים האמורים, הערעור על ההחלטה שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל המערער נדחה.

על המערער להתייצב לריצוי עונשו ביום 13.3.05 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב עד השעה 12:00.