ע"פ 2789/98 בוגדן דקל ד"ר נ. מדינת ישראל

1.ביום 5.5.98 גזר בית המשפט המחוזי בחיפה על המבקש עונש מאסר של תשע שנים בשל שתי עבירות של אינוס וכן בשל עבירה של מעשה מגונה שבהן הורשע. בקשתו של בא כוח המבקש לדחות את ביצוע גזר הדין נדחתה ובית המשפט ציוה כי ריצוי העונש יתחיל מיד.

ביום נתינתו של גזר הדין ובטרם הגיש ערעור עליו פנה בא כוח המבקש לבית משפט זה בבקשה דחופה לדחות את ביצוע העונש עד להחלטה בבקשת העיכוב שבדעתו להגיש עם הערעור. אחרי עיון בתשובת המשיבה החלטתי לדחות את בקשתו. עתה מונחת לפני בקשתו השניה של בא כוח המבקש, שהוגשה עם הגשתו של הערעור ביום 6.5.98, לדחות את ביצוע גזר הדין. באת כוח המשיבה השיבה על הבקשה. כן השיב בא כוח המבקש, לפי בקשתו, על תגובת המשיבה.

2.בבקשתו לעכב את הביצוע וכן בתשובתו לתגובתה של המשיבה עומד המבקש בעיקר על מה שהוא מכנה "מערך ראיות ומערכת עובדתית שלמים - לרבות תמיהות וסתירה רבות ובלתי מוסברות - אשר מצביעים בבירור בכיוון חפותו של המערער ואשר מגלים בעליל יסוד ושורש איתנים לקיום יחסי מין בהסכמה". לדעתו התעלם בית המשפט המחוזי מכל אלה למרות שהם "עולים מעדויות המתלוננות עצמן ומעדויות עדי התביעה".

עוד טען, בין היתר, ש"מידת האמון" (של בית המשפט המחוזי במתלוננות - י.ט.) "לא היתה 'מוחצת', מעבר לכל ספק סביר, כנדרש במשפט פלילי". זאת למד מכך שבהכרעות הדין שכתבו נקטו שופטי המותב את בלשון של "העדפת" עדויותיהן של המתלוננות על פני גירסתו של המבקש, שממנה רק "הסתייגו", ואותה לא דחו בשתי ידיים.

3.לכשיבוא בית משפט זה לדון בערעורו של המבקש ייבחנו הכרעות הדין המרשיעות שכתבו שלושת שופטי המותב שישבו בדינו ויישקלו במאזנים כל השגותיו של בא כוחו. אולם, בשלב זה ולצורך הדיון בבקשה לעכב את הביצוע, ניתן לקבוע כי עדויותיהן של המתלוננות היו נאמנות ללא סייג על שופטי המותב, שמצאו לכל אחת מהן תמיכה בראיות נוספות. מאידך גיסא, סבר בית המשפט כי גירסתו של המבקש בשקר יסודה.

לענין זה קבע כבוד השופט ש' פינקלמן, בין היתר:-

"עד שאנו באים להרחיב קמעא נאמר כאן ומיד. נאמנות עלינו המתלוננות בעדויותיהן. ולא רק מראה עינים ומשמע אזנים. עדויות שהעידו נתמכות היטב בראיות נוספות, העומדות כל אחת ברשות עצמה. קל וחומר בכוחן המצטבר".

כבוד השופט מ' נאמן, שהסכים לכל דבריו של עמיתו, הוסיף לענין האמון, בין היתר, את הדברים הבאים:-

"כנגד האמינות המוחלטת שעוררו בנו עדויות שלושת המתלוננות ו'ניכרין דברי אמת', עדותו של הנאשם, כמו גם גירסתו האחרונה במשטרה, היתה בלתי אמינה, ולעתים גם מרגיזה".

על עדותו של המבקש אמר כי:-

"הנאשם לא היסס להעיד שקר בביהמ"ש ביודעין במשפט האזרחי - - - והוא המשיך במסירת גירסאות שקריות עד שראה כי כלתה אליו הרעה ואז נסוג לקו ההגנה האחרון - - - גם גירסה זאת שיקרית היא כפי שהיו גירסאותיו הקודמות".

אב בית הדין, כבוד סגן הנשיא, השופט מ' לינדנשטראוס, סמך ידיו על דברי קודמיו והוסיף, בין היתר, ש"גם אני התרשמתי, כמותם, ממהימנותן וכנותן של המתלוננות". בהמשך דבריו בדק בעיון את עדותו של המבקש בבית המשפט ובלשון נקיה אמר עליה "כי לא התרשמתי שגירסאותיו של הנאשם ראויות לאמון". כן עמד על ההשגות שהעלה בא כוח המבקש כנגד עדויותיהן של המתלוננות ודחה את כולן, אחת לאחת. אין לומר, אפוא, כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לא היו "מעבר לכל ספק סביר כנדרש במשפט פלילי", כדברי בא כוח המבקש.

5.סוף דבר, לא מצאתי בהשגותיו של בא כוח המבקש דבר שיש בו לערער את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, או להטיל בהן ספק, עד כדי עיכוב ביצועו של גזר הדין. כמו כן נראה לי לכאורה שבית המשפט המחוזי לא החמיר כלל עם המבקש בהשיתו עליו מאסר לתקופה של תשע שנים.

לפיכך אני דוחה את הבקשה לעכב את ריצוי העונש. על המבקש לתת את הדין על מעשיו עכשיו ומיד.