ע"פ 3052/10 ראפיק זועבי נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כפי שנקבע בהכרעת הדין, ביום 23.2.2006 שלף המבקש סכין שהיתה ברשותו ופגע באמצעותה במותנו השמאלית של אחמד עבד אל-חלים זועבי (להלן: המתלונן). בשל הדקירה נגרמו למתלונן חבלה בבסיסי הריאות, שברים בצלעות ופצע דקירה שחדר אל תוך שרירי הגב. באמצעות אותה סכין, פגע המבקש גם בחוסאם עבדל חלים זועבי בגבו, באזור מותן שמאל. דקירה זו גרמה לו לקרע בכליה השמאלית. נקבע, כי את מעשיו אלה ביצע המבקש על רקע סכסוך ירושה בין בני משפחתו למשפחה אחרת בכפר בו מתגוררות המשפחות. בגין ביצוע עבירות אלו, נגזרו על המבקש שש שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי לתקופה של 24 חודשים; קנס בסך של 5,000 ש"ח; ופיצוי המתלוננים בסך כולל של 20,000 ש"ח. לבקשת המבקש, עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע העונש למשך שבעה ימים, עד ליום 25.4.2010, ובהמשך עוכב על-ידי ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשה שלפניי.

2.

על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה, ויחד עמו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע העונש. בגדרי הבקשה נטען, כי סיכויי הערעור – הן ביחס להכרעת הדין, הן ביחס לגזר-הדין – גבוהים. כן טוען המבקש, כי במהלך התקופה בה היה משוחרר בתנאים מגבילים לא עבר כל עבירה, ובכך יש כדי לאיין את החשש מפני סיכול ביצועו של גזר הדין ככל שערעורו יידחה, והדברים אמורים ביתר שאת נוכח כך שעברו הפלילי נקי. המבקש סבור כי גם נסיבותיו האישיות – ובעיקר העובדה שמאז ניתן גזר-הדין הוא נישא ונולדה לו בת – מצדיקות אף הן את עיכוב ביצוע העונש. המדינה, מצידה, סבורה כי אין עילה להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע, הואיל ובנסיבות העניין אין חשש ממשי כי אם יחל המבקש לרצות את עונשו יסוכל הערעור. זאת, משום שאף אם יתקבל ערעורו של המבקש ועונשו יופחת, עדיין יושת עליו עונש מאסר משמעותי.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעת הערעור ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. נאשם שהוטל עליו עונש מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי העונש באופן מיידי. עיכוב ביצועו של עונש מאסר הוא, אפוא, צעד חריג אשר יינקט רק מקום בו קיימים טעמים המצדיקים את הדחייה, ומשקלם עולה על האינטרס הציבורי בדבר אכיפה מיידית של הענישה (ראו, למשל, ע"פ 9409/09 בן יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.11.2009); ע"פ 9152/09 פלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.2009)). במסגרת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, על בית המשפט לשקול, בין היתר, את חומרת העבירה ואת נסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו במהלך ההליך המשפטי שהתנהל נגדו. כן יישקלו, במסגרת זו, נסיבותיו האישיות של המבקש (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פד"י נד(2) 241, 282-277 (2000)).

4.

לא השתכנעתי כי בנסיבות המקרה שלפנינו מתקיימים הטעמים המצדיקים את עיכוב ביצועו של עונש המאסר. כאמור, ערעורו של המבקש מופנה נגד הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ונגד חומרת העונש שהושת עליו בגין הרשעתו בעבירה זו. עיון בהודעת הערעור שהגיש המבקש מעלה, כי עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת במובן זה שהמבקש איננו מכחיש עוד כי הוא היה זה שפצע את המתלוננים. יריעת המחלוקת ביחס להכרעת הדין הצטמצמה והיא נסבה על שאלת התקיימותו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה האמורה. בית המשפט המחוזי ציין כי היסוד הנפשי נלמד מאופי ומכמות הדקירות של המתלוננים ומחלקי הגוף בהם נפגעו המתלוננים ועמד על ההלכה כי דקירה בסכין המכוונת לפלג גוף עליון של אדם בו מצויים איברים חיוניים מקימה חזקה בדבר התקיימותו של היסוד הנפשי. טענה זו לא נסתרה על-ידי המבקש, אשר מיקד את קו ההגנה שלו בפני בית המשפט המחוזי בהעלאתה של טענת אליבי. בערעור שלפנינו סטה המערער מקו הגנה זה, וקו ההגנה החדש שלו הינו – כאמור – אי הוכחת היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת חבלה בכוונה מחמירה. אף אם אניח לטובת המבקש כי לטענתו בעניין התקיימות היסוד הנפשי יש סיכויי הצלחה – ובטענה זו אין אני רואה מקום לקבוע מסמרות – הרי שמעשיו של המבקש, אשר הובילו לפציעתם הקשה של שניים, מגבשים בכל מקרה עבירות שבצידן עונשי מאסר משמעותיים, ומשכך, אין חשש כי ירצה את כל עונשו או חלק ניכר ממנו בטרם ידון הערעור שהגיש לבית משפט זה.

גם יתר השיקולים הנשקלים, בדרך כלל, בהחלטות העוסקות בעיכוב ביצוע של עונש מאסר אינם מטים, להשקפתי, את הכף לטובתו של המבקש. העבירות בהן הורשע המבקש הן עבירות חמורות ביותר, ועל החומרה הגלומה בהן עמד בית משפט זה לא אחת. אכן, עברו של המבקש נקי ולפניי לא נטען כי הוא התנהל בצורה לא ראויה בעת שהיה משוחרר בערובה בתקופה בה התנהל ההליך המשפטי בעניינו. יחד עם זאת, מהכרעת הדין שניתנה בעניינו של המבקש עולה, כי כתב האישום נגדו הוגש בשיהוי של ממש בשל כך שהמבקש חמק מידי רשויות החוק במשך תקופה של כשנה וחצי, למרות שידע כי הוא דרוש לחקירה. התנהלות זו של המבקש בוודאי איננה עומדת לזכותו. נתון זה, יחד עם סיכויי הערעור עליהם עמדתי לעיל, חומרת העבירות, תקופת המאסר שנגזרה למבקש והעדר החשש כי עונשו ירוצה לפני הכרעה בערעור, מובילים, באיזון הכולל, למסקנה לפיה אין עילה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שנגזר עליו.

נוכח כל האמור, הבקשה לעיכוב הביצוע נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 10.5.10 עד השעה 09.00 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בנצרת.