ע"פ 3506/13 דוד הבי נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, שהיה אחד מן הנאשמים בפרשה כלכלית סבוכה, שהתנהלה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ת"פ 40213-05, השופט ח' כבוב ), הורשע ביום 26.12.2012 בשורה של עבירות – עבירה של גניבה בידי מנהל לפי סעיף 392 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירות עובדים ומנהלים בתאגיד לפי סעיפים 424(1) ו-424(2) לחוק העונשין; עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי סעיף 425 לחוק העונשין; וכן עבירות דיווח לפי סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. בהמשך לכך, ביום 4.4.2013 גזר עליו בית המשפט קמא עונש של מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים, מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים, כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה מהעברות בהן הורשע וקנס כספי בסך של 20,000 שקל שישולם עד ליום 1.6.2013, או חודשיים מאסר תחתיו. בית המשפט קמא הביא במסגרת שיקוליו לעונש את ההתדרדרות הדרמטית במצבו הבריאותי של המבקש מאז פרצה הפרשה ואת ההתמוטטות המוחלטת של עסקיו.

2.

ביום 16.5.2013 הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על פסק הדין, ובד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה בערעור. המדינה הגישה אף היא ערעור כנגד קולת העונש. ביום 21.5.2013 ניתנה החלטת השופט א' רובינשטיין , שהעניקה תוקף להסכמת הצדדים לפיה יעוכב הביצוע של עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש עד להכרעה בערעור שהגיש. עוד נקבע בהחלטה כי תנאי השחרור של המבקש, ככל שהם קיימים, יעמדו בעינם.

3.

ביום 29.10.2013 הוגשה הבקשה שבפני לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מהארץ התלוי ועומד נגד המבקש, כחלק מתנאי שחרורו. בבסיס הבקשה עומד רצונו של המבקש לנסוע לחופשה מחוץ לישראל יחד עם חברים קרובים. בבקשה מתואר כי המבקש, אדם בן 67 "מובס ומותש בריאותית, נפשית וכלכלית". המבקש עומד על כך כי כבר למעלה מעשור הוא מתמודד עם הליכים משפטיים שונים, וטוען כי הלחצים בגינם הביאו להידרדרות חמורה במצבו הבריאותי. עוד ציין המבקש כי לאחרונה הוא הוזמן על-ידי מספר מצומצם של חבריו להצטרף אליהם לחופשה קצרה בחוץ לארץ. המבקש ציין כי חתנו, ששמע על היוזמה, התנדב לממן את נסיעתו. בנוסף, ציין המבקש כי חתנו הסכים להעמיד ערבות בנקאית על סך של 150,000 שקל להבטחת שובו לישראל וכי אשתו הסכימה לחתום על כתב ערבות בסך של 300,000 שקל לצורך כך. המבקש טען כי מרכז חייו הוא בישראל – כל משפחתו מתגוררת בארץ, ואין לו קרובים בחוץ לארץ.

4.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה. בעיקרו של דבר, המשיבה מבססת את התנגדותה על פסיקתו של בית משפט זה, לפיה ככלל לא יינתן לנאשם שהורשע בדין לצאת את הארץ קודם לריצוי גזר דינו, למעט במקרים שבהם מדובר באינטרס חיוני כדוגמת צורך בטיפול בריאותי חיוני.

5.

המשיבה הוסיפה וציינה כי הערובות שהוצעו על-ידי המבקש אינן מספיקות, אך הודתה כי התנגדותה היא עקרונית. לשיטתה, המבקש לא החל בריצוי עונש המאסר שהושת עליו לאחר שהוחלט על עיכוב ביצועו, אך אין זה ראוי שבתקופה זו ממש – שבה לכאורה כבר היה אמור לרצות את עונשו – יצא לנופש מחוץ לישראל. המשיבה הטעימה גם כי נופש בגבולות מדינת ישראל יכול אף הוא לשרת את הצורך העומד ביסוד הבקשה.

6.

יצוין עוד כי בדיון שהתקיים בפני הוסיף בא-כוחו של המבקש כי התגייסות נוספת תאפשר העלאה של סכום הערבות הבנקאית שאליו התייחס בבקשה המקורית.

7.

הבקשה שבפני מחייבת לעמוד על תכליותיו של מוסד עיכוב הביצוע, וזאת בשים לב לכך שצו עיכוב היציאה מן הארץ במקרה דנן ניתן כחלק מן ההחלטה לעכב את ביצוע גזר דינו של המבקש. השיקולים המנחים את בית המשפט בהחלטה על עיכוב ביצוע נפרסו בפסק הדין העקרוני שניתן בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ ). פסק דין זה מבהיר כי ההחלטה על עיכוב ביצוע מאזנת בין האינטרס הציבורי במובנו הרחב, ובכלל זה "שיקולי הרתעה, אפקטיביות ושמירה על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק" ( שם , בעמ' 270) לבין "הצורך להימנע מפגיעה קשה ובלתי הפיכה בנידון עקב מאסרו המיידי, אם יתברר בדיעבד – לאחר בירור ערעורו – כי מאסרו היה בלתי מוצדק" ( שם ). אם כן, הערך שנודע לקיומם המיידי של גזרי דין נדחה רק בשל המשקל העצום שניתן – ובצדק – לחשש מפני הכנסתו של אדם לבית כלא, שלא לצורך.

8.

איזון בסיסי זה העומד ביסוד האפשרות לעכב ביצועם של גזרי דין משליך על המשטר שאמור לחול על מי שעונש המאסר בפועל שהושת עליו עוכב. אדם זה אינו בגדר חף מפשע. זהו אדם שהחזקה בדבר חירות הפעולה המלאה אינה חלה עליו באותו אופן. עונש המאסר בפועל שהושת עליו עוכב – אך הוא נותר "ברקע" הדברים עד להכרעה הסופית במשפטו. בכך, עניינו של אדם שעונש המאסר שלו עוכב שונה מעניינו של נאשם שמשפטו עדיין מתנהל ועומדת לו חזקת החפות (להשוואה ראו: בש"פ 1037/12 פלוני נ' מדינת ישראל (7.2.2012)). על כן , נקודת המוצא בהחלטותיו של בית משפט זה הייתה כי מי שהורשע בדין וניתן לטובתו עיכוב ביצוע, לא ייצא מישראל אלא בהתקיימם של מקרים חריגים. פסיקתו של בית משפט זה הבחינה בבירור בין מצבים של יציאה מחוץ לישראל לצורך טיפול רפואי (ראו: ע"פ 4220/06 קונין נ' מדינת ישראל

(10.8.2006)) לבין יציאה למטרות אחרות, ובהן מטרות שעשויות להיות חשובות מבחינה רגשית לאדם הנוגע בדבר, כגון עלייה לרגל (ראו: בש"פ 6060/10 פלוני נ' מדינת ישראל (23.8.2010)).

9.

יישומם של שיקולים אלה גם בעניינו של המבקש מוביל למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, החשש להימלטות מאימת הדין אינו עומד במרכז ההתנגדות לבקשה (ראו והשוו: בש"פ 6606/02 צברי נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 625 (2002)). ניתן אף להתרשם כי המבקש אינו מהווה סכנה לשלומו של הציבור. יחד עם זאת, כמוסבר לעיל, אלו אינם השיקולים היחידים שאמורים לעצב את תקופת עיכוב הביצוע. יציאתו מחוץ לישראל של מי שהורשע ונגזר דינו עלולה להביא לפגיעה באמון הציבור במערכות אכיפת החוק ולפגיעה בהרתעתם של עבריינים פוטנציאלים. היא עלולה לשדר מסר חברתי המפחית ממשמעותה של ההרשעה . אכן, למי שעוכב עונשו עומדת עדיין הזכות לחירות. אולם, זכות זו נחלשת לאחר הרשעתו. במקרה שבפנינו, כאשר היציאה מחוץ לישראל מבוקשת למטרת חופשה, אין בזכות החירות המוחלשת ממילא של המבקש כדי לגבור על האינטרס הכללי בשמירה על אמון הציבור באפקטיביות של מערכת אכיפת החוק.

10.

אלה צריכים להיות גם השיקולים החולשים על ענייננו – הגם שהמניעים העומדים ביסוד הבקשה הם מובנים ואף מעוררים אהדה, כאשר הדברים נבחנים רק באספקלריה האישית של המבקש.

11.

אני מבקשת להודות: ההחלטה בעניינו של המבקש עוררה בי התלבטות. מן הפן האישי, ניתן היה להתרשם כי המבקש הוא אדם שהנסיעה עשויה להיטיב עמו. עם זאת, יש טעם רב גם בעמדתה העקרונית של המשיבה. יש להניח כי ככל שיחול שינוי נסיבות שיצדיק זאת הרי שבקשה נוספת שתתייחס אליו תישקל על-ידי המשיבה בלב פתוח.

12.

אשר על כן, הבקשה נדחית.