ע"פ 7389/01 דוד וייס נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצועו של גזר דין שניתן בעניינו של המערער בת.פ. 231/97 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט קרא) בו הורשע בשתי עבירות של גניבה בידי מורשה ובעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי.

עיקר ממצאי פסק הדין נשוא הערעור הם:

המבקש הינו יהלומן במקצועו שהחזיק משרד לסחר ביהלומים בבנין הבורסה ברמת-גן. הוא קיבל לידיו בשתי הזדמנויות שונות שתי חבילות יהלומים מהמתלוננים לצורך מכירתם לאחרים והעברת התמורה לידיהם. בפועל, הוא מכר את חבילות היהלומים, ובמקום להעביר את התמורה למוסרי החבילות, שלשל את הכספים לכיסו. סכום הגניבה בו הורשע המערער עומד על 952,684 דולר. בית משפט קמא פירש את הרקע למעשים במצוקה כלכלית אליה נקלע המערער, ואמנם בסמוך לגילוי הפרשה הוכרז כחדל פרעון ונכסיו נתפסו על ידי נושיו.

מגזר הדין עולה כי פרט לסכום קטן ביחס אשר שולם למתלוננים לאחר תפיסת נכסי המערער, הוא לא עשה דבר להחזרת הגזילה אף שחלפו בינתיים שנים מאז המקרה. בית משפט קמא גזר על המערער שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי ונמנע מלהטיל עליו קנס כספי כלשהו בהתחשב במצבו הכלכלי ובהיותו חדל-פרעון, ומתוך העדפה כי כל מקור כספי פנוי יופנה לפיצוי הניזוקים.

לבקשת המערער ובהסכמת התביעה, עוכב ביצועו של עונש המאסר, בכפוף למתן ערבויות נוספות, עד ליום 1.10.01, ובמסגרת בקשה זו הוארך עיכוב הביצוע עד למתן החלטה כאן.

2.

המבקש עותר לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן הכרעה בערעור, ועיקרי נימוקיו הם: תקופת המאסר שהוטלה עליו קצרה ביחס למשך הזמן האורך דרך כלל לסיום הדיון בערעור, וקיים חשש של ממש כי אם לא יעוכב הביצוע ימוצה העונש כולו או בחלקו הגדול, עד למתן הכרעה בערעור וההליך יהפוך תיאורטי במידה רבה; את חומרת העבירות בהן הורשע יש לבחון על רקע התמוטטותו העיסקית ואין מדובר בעבריין מועד; אין חשש להימלטות המערער מהארץ משהוא משוחרר ממעצר במשך כל תקופת המשפט ובמהלך המשפט אף הותר לו לצאת את הארץ מדי פעם לצורך עסקיו והוא לא מעל באימון שניתן בו; ולבסוף, לערעור המופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד העונש, סיכוי טוב להתקבל.

באת כוח המדינה מתנגדת לבקשה בטענה כי קיים חשש של ממש מהימלטות המערער מהדין, ובהינתן העובדה כי לא הופקד פקדון כספי במזומן, אין ערובות מספיקות להבטחת השארותו בישראל.

3.

נתתי דעתי לטיעוני הצדדים על רקע מכלול נסיבות הענין, וזו עמדתי:

סוגיית עיכוב ביצוע גזר דין מחייבת איזון ראוי בין מכלול שיקולים. מהצד האחד - יש לתת משקל לאינטרס הציבור באכיפה מיידית של עונש המאסר ברוח הוראת החוק כי יוחל בריצוי עונש מאסר מיד לאחר מתן גזר הדין. מול אינטרס האכיפה המיידית של העונש מצוי מיגוון שיקולים אחרים שתפקידם להבטיח כי מימוש האינטרס הציבורי כאמור לא יפגע בנאשם ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. וכך, נשקלים בהקשר זה עניינים כגון חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שהושת על הנאשם, טיב סיכויי הערעור, עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במשפט, ומכלול נסיבות אישיות המיוחדות לנאשם, העשויות להיות רלבנטיות לענין.

מלאכת האיזון נעשית תוך הערכת משקלם היחסי של השיקולים השונים ויחסם זה לזה בהתאם לנסיבות המקרה.

4.

זו השלכת הדברים לענייננו:

המבקש הורשע בעבירות חמורות מאד, שכרוכה בהן גזילת כספים בסכום משמעותי ביותר המגיע למיליון דולר בקירוב. העבירות בוצעו על רקע מערכת סחר ביהלומים הבנויה על כללי אימון ואתיקה בין סוחרים, המיוחדים לה, שהמערער, על פי קביעת בית משפט קמא, הפר אותם בצורה בוטה ביותר. אינטרס הציבור בהרתעה מפני הישנות מעשים כאלה הינו בעל משקל רב בכיוון לריצוי מיידי של עונש המאסר. עם זאת, כנגד אינטרס זה ניצבת שורת שיקולים אשר בהצטברם מהווים משקל שכנגד לאינטרס האכיפה המיידי, ואלה הם:

ראשית, מדובר בעונש מאסר של שנתיים אשר סביר להניח כי עשוי להתמצות כולו, או בחלקו הארי עד למתן הכרעה סופית בערעור באם המערער יתחיל בריצויו מיד. המדובר בפרשה מורכבת העשויה לגזול זמן שיפוטי לא מבוטל. יתר על כן, גם אם ההרשעה תעמוד על כנה, נושא היקף העונש עומד אף הוא לערעור, וראוי להותיר טעם לערעור זה, העלול להישחק באם עד לבירורו ירצה המערער את עיקר עונשו; כל זאת נאמר בלא להביע עמדה, ולו ראשונית, באשר לטיב סיכויי הערעור בין לענין ההרשעה ובין לענין העונש, אלא נוכח הצורך להותיר טעם וממשות לזכות הערעור ולמנוע ריקונה מתוכן.

שנית, לענין חשש מהימלטות

מהדין: המערער היה משוחרר ממעצר במשך כל תקופת המשפט, שארכה מספר שנים. הוא היה משוחרר גם פרק זמן של כחודש וחצי לאחר מתן פסק הדין. במהלך המשפט נסע בהיתר מספר פעמים לחוץ לארץ לצורך עסקיו ולא עלתה טענה מצד המדינה כי אי פעם היה מצידו נסיון הימלטות. נכון הוא כי אין דומה מצב של טרם מתן פסק דין למצב השורר לאחריו, כאשר נגזר על הנאשם עונש מאסר בפועל, אולם בנסיבות אלה יש לבחון קיומו של חשש הימלטות על רקע מכלול הנסיבות האישיות והנתונים האובייקטיביים הקיימים ולאמוד את הסתברותו של הסיכון ביחס לנאשם המסוים בו מדובר. חיי המערער מעוגנים בארץ, מרכז חייו כאן, משפחתו כאן, ובעבר עמד בנסיון ולא הפר את צווי עיכוב היציאה שניתנו נגדו, כך שהחשש התיאורטי להימלטות נאשם שנגזר דינו למאסר הקיים בכל מקרה, אינו נתמך בנתונים מיוחדים קונקרטיים, המצביעים על הסתברות כי חשש כזה יהפוך לממשי. לכל אלה מצטרפת התקוה כי בזמן שנותר עד להכרעה בערעור יפעל המערער ביתר שאת וכמידת היכולת להחזרת ולו חלק מכספי הגזילה לניזוקים - דבר שייבצר ממנו לעשות אם יתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי. לכל אלה יש להוסיף כי למערער אין עבר פלילי, ועד להסתבכותו בפרשה זו היה מוכר כאדם נורמטיבי וראוי לאימון. באיזון כולל של השיקולים, נראה לי, אפוא, כי הכף נוטה להעדפת עניינו של המערער בעיכוב ביצוע עונש המאסר על פני אינטרס האכיפה המיידי, ובלבד שינתנו בטחונות וערבויות מספיקים על מנת להבטיח מפני חשש הימלטות מהדין. בין ערבויות אלה יש מקום גם לפקדון כספי, חרף קשייו הכלכליים של המערער.

5.

אני מורה, אפוא, על עיכוב ביצוע גזר הדין בכפוף לתנאים הבאים:

1)

הפקדה במזומן של 30,000 ש"ח או ערבות בנקאית בסכום זהה.

2)

ערבויות צד ג' בסכומים ועל ידי הערבים המפורטים להלן (על פי הצעת המערער):

מרגלית ממט -

300,000 ש"ח

לאה גלעד -

300,000 ש"ח

אבשלום נוימן

-

100,000 ש"ח

משה גליק -

100,000 ש"ח

3)

עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון.

4)

התייצבות בתחנת המשטרה הקרובה לביתו של המערער פעמיים בשבוע בימים ב' וה'.

על המערער לקיים את התנאים האמורים בתוך 10 ימים מהיום. באם לא יקיים תנאי מהתנאים האמורים, יתייצב לריצוי מאסרו ביום 28/10/01 בשעה 9:00 בבוקר במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.