ע"פ 8072/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל בן שבע שנים, שנגזר על המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז ו א' ואגו ) ביום 14.9.2006 בתפ"ח 1034/05.

2.המבקש הורשע, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של מעשה סדום בקטין שטרם מלאו לו 14 שנים ובעבירות של מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 14 שנים. פרטי העבירות והנסיבות האישיות של המבקש ושל הקורבן (להלן – המתלונן ) פורטו בכתב האישום המתוקן ובגזר הדין, ואיני רואה לחזור ולפרטם כאן. אסתפק אפוא רק בציון עיקרי הדברים: המבקש, יליד 1984, עלה בגפו לארץ מרוסיה הלבנה בשנת 2000 במסגרת תכנית "נעלה". משנאלץ לעזוב את הקיבוץ בו שהה, הוזמן להתגורר בבית משפחתה של מכרה מבית הספר שבו למד. במשך כשנה, מאז חודש אפריל 2004, ביצע המבקש את העבירות כלפי בן המשפחה שאצלה התגורר, קטין יליד 1993 (המתלונן). במשך תקופה זו, במספר רב של הזדמנויות, בבית ובמקומות אחרים, ביצע במתלונן עבירות מין. אלו כללו החדרת אצבע לפי הטבעת של המתלונן עד שזה ביקש להפסיק כי "כואב לו", שכנוע המתלונן להחדיר את איבר מינו לפיו של המבקש ולפי הטבעת שלו, ועוד, והכל תוך ניצול יחסו של המתלונן כלפיו, אשר ראה בו "אח גדול".

3.בית המשפט גזר על המבקש שבע שנות מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ופיצוי המתלונן בסך 50,000 ש"ח. בגזר הדין ציין בית המשפט, כי המבקש ביצע מעשים מכוערים ואיומים, תוך ניצול חולשתו וגילו הרך של המתלונן, כמו גם תוך ניצול זמינותו, שהתאפשרה אך משום טוב לבם של הורי הקטין, אשר דאגו למבקש לקורת גג ולכל מחסוריו ללא כל תמורה. בית המשפט הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המבקש, ובהן טענתו כי חווה בעצמו התעללות מינית בהיותו קטין. מנגד, ציין בית המשפט, כי נשקפת סכנה מהמבקש, בהוסיפו כי הטיפול שבו החל – טיפול תרופתי לדיכוי הדחף המיני – נתון לרצונו הטוב, ו"שלום ילדינו לא צריך להיות תלוי ברצונו של הנאשם" (שם, בעמ' 41). בית המשפט ציין בעניין זה, כי מתסקיר שירות המבחן עולה כי לצוות ההוסטל שבדק את המבקש יש ספקות בנוגע למבקש ולכוונותיו. כן הוסיף בית המשפט, כי אין ליתן משקל יתר לפן השיקומי; כי יש לתת את הדעת גם למסר המשודר לכלל הציבור; כי הצדק צריך להיעשות גם מבחינתו של המתלונן; וכי גם שיקולי גמול, הרתעה והגנה על הציבור צריכים להיכלל במסגרת העונש הראוי. את האיזון הנכון בין שיקולי הענישה מצא בית המשפט בעונש המאסר שהטיל עליו, בציינו כי ההיבט השיקומי צריך להשתלב במסגרת ריצוי עונש המאסר.

4.בבקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר, שהוגשה במקביל לערעורו על גזר הדין, טוען המבקש כי סיכויי הערעור טובים. לטענתו, עונש המאסר הממושך שנגזר עליו לא איזן כראוי את שיקולי הענישה השונים. המבקש מציין כי הוא נמצא במעצר בית מזה תשעה חודשים, שאותו אינו מפר, ובכל אותה תקופה הוא נמצא בטיפולם של פרופ' רסלר ופרופ' ויצטום, ומקבל טיפול תרופתי לדיכוי היצר המיני. המבקש מפנה לחוות דעתם של הרופאים המטפלים בו ושל הפסיכיאטר (ד"ר לרנר) שאצלו עבר הסתכלות בת חודש ימים. מחוות הדעת עולה כי אינו מסוכן, כי הינו בר-טיפול וכי המאסר עלול להביא למעשה אובדני מצדו. המבקש מפנה גם להמלצת שירות המבחן על תהליך טיפולי במרכז יום לטיפול בעברייני מין (הוסטל), לתקופה ניסיונית בת חצי שנה, בציינו כי ההוסטל כבר הסכים לקבלו. המבקש חוזר על נסיבותיו האישיות, ובהן העובדה שעלה לבדו לארץ בשנת 2000 וטענתו כי עבר התעללות מינית קשה בידי אדם זר בגיל 12. בדיון לפניי העלה ב"כ המבקש את האפשרות שהמאסר יעוכב לששה חודשים, כדי שהמבקש ישהה באותה תקופה בהוסטל, כך שבעת הדיון בערעור תהיה בפני בית משפט זה תמונה מעודכנת ורצינית לגבי הפתרון הנכון לשיקומו של המבקש.

המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע העונש. לטענתה, סיכויי הערעור קלושים, ואף אם יתקבל, הרי שלכל היותר תקוצר תקופת המאסר ולא תבוטל כליל. בהתנגדותה לעיכוב ביצוע המאסר מדגישה המשיבה את התקופה הארוכה שבה נעשו המעשים, את כפיות הטובה של המבקש בנצלו את המתלונן, את הפגיעה הקשה והחמורה בו ואת האינטרסים של הרתעה ושל הצבת גבול ומניעה.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי בלבד.

6.בדונו בבקשה לעיכוב עונש מאסר, על בית המשפט לשקול שיקולים שונים, ובכללם, חומרת העבירה, נסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שנגזרה על המורשע, סיכויי ההצלחה בערעור, עברו הפלילי של המורשע, מסוכנותו, התנהגותו במהלך המשפט ונסיבותיו האישיות (ראו ההחלטה המנחה בסוגיה: ע"פ 111/99א שוורץ נ'

מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, בעמ' 282-277; להלן – שוורץ ).

נסיבות המקרה שלפניי חמורות מאוד הן. היבטי הגמול, ההרתעה וההגנה על הציבור ראויים להדגשה יתירה בענישה, כאשר עסקינן בעבירות מין נפשעות כלפי קטינים, תוך ניצול חולשתם של אלו האחרונים. הנזק הנגרם לקורבנות בעבירות מסוגים אלה הוא רב, וספק אם ניתן לאמוד את מלוא היקפו (ראו ע"פ 2824/06 פלוני נ' מדינת ישראל , ניתן ביום 29.3.2006, פסקה 8, מפי השופטת פרוקצ'יה ;

להלן –

פלוני ). אף במקרה שלפניי נגרמו נזקים נפשיים קשים למתלונן (וראו פסקה 6 לגזר הדין, המתארת מקצת מתסקיר הנפגע), ואין לדעת מה יהא הנזק ממנו יסבול המתלונן בטווח הארוך כתוצאה מהעבירות שהמבקש ביצע בו. בנסיבות אלו, השיקול של סיכויי הערעור דוחק לדחייתה של הבקשה ולאי עיכוב עונש המאסר שהושת על המבקש. חומרת העבירות שביצע משליכה על סיכויי ערעורו, ולכן, כטענת המשיבה, הסיכויים בערעור נוגעים, לכאורה, בעיקר ל אורך תקופת המאסר, ולא לעצם המאסר או ביטולו. על כך יש להוסיף, כי הערעור מופנה אך כלפי חומרת העונש, וזהו שיקול נוסף בכיוון דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, שכן הרשעת המבקש היא למעשה חלוטה (ראו עניין שוורץ , בעמ' 282).

7.עם זאת, מייחס אני חשיבות לנסיבותיו האישיות של המבקש. אין לומר כי כל אימת שסביר להעריך כי ערכאת הערעור לא תבטל כליל עונש של מאסר, מתחייבת מאליה המסקנה כי המאסר לא יעוכב. כאמור בעניין שוורץ , מקום יש גם לנסיבות אישיות. הדברים אמורים אף לגבי עבירות מין חמורות (ראו, לאחרונה, ע"פ 11597/05א פלוני נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 29.12.2005 מפי השופטת ביניש , כתוארה אז; וכן ע"פ 1004/06 פלוני נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 5.3.2006, מפי השופט ג'ובראן ). ובענייננו, מדובר במבקש ללא עבר פלילי, שהודה, הביע חרטה והחל בטיפול תרופתי לדיכוי הדחף המיני. מחוות הדעת עולה כי המבקש אינו פדופיל וכי בשלב זה, משהחל בטיפול התרופתי, הוא אינו מסוכן לציבור (ראו חוות הדעת של ד"ר לרנר וד"ר שלייפר מיום 10.7.2005 וחוות דעתו של ד"ר לרנר מיום 24.2.2006). אזכיר, כי גם שירות המבחן שב וחזר על המלצתו לבחון את הטיפול במרכז יום לטיפול בעברייני מין בפתח-תקווה, וגם אם הצוות המטפל שם אינו משוכנע בכנות כוונותיו של המבקש, הרי שהסכים לקבלו. משפחתו של המבקש (שבינתיים עלתה לארץ) הסכימה לעבור ממקום מגוריה בצפון הארץ לפתח-תקווה במיוחד למטרה זו (ראו תסקירי שירות המבחן מיום 7.5.2006 ומיום 25.6.2006). אמנם, "היבט השיקום, על חשיבותו המיוחדת, צריך להשתלב במסגרת ריצוי עונש המאסר, ולמצוא את ביטויו ואת מיצויו במסגרת ההליך העונשי המגשים את מכלול היעדים שהענישה אמורה לשקף" (עניין פלוני , פסקה 10; ההדגשה במקור). ואולם, בהינתן שהמבקש מטופל מזה תשעה חודשים, מוגדר על ידי רופאו המטפל כמי ש"לא מהווה שום סכנה לציבור כעת", ומאסרו המיידי עלול לסכל את המשך הטיפול, רואה אני לאפשר את דחיית ביצוע המאסר לתקופה של שלושה חודשים. זאת, לשם המשך הטיפול, במתכונתו הנוכחית המוצלחת, ולשם בחינת אפשרויות המשך הטיפול לכשיתייצב לריצוי המאסר. יוטעם, כי אין בכל האמור כדי להביע דעה באשר לגורל ערעורו של המבקש.

גם העובדה שהמבקש משוחרר בערובה תקופה ארוכה (וכאמור, ניצל תקופה זו כדי להתחיל בטיפול התרופתי), יש בה כדי להטות את כפות המאזניים נגד מאסרו המיידי של המבקש (ראו עניין שוורץ , בעמ' 285-284).

8.סוף דבר: אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המערער עד ליום 5.3.2007. באותו יום, לא יאוחר מהשעה 11:00, על המבקש להתייצב לריצוי המאסר במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בבאר שבע.

עיכוב הביצוע על פי החלטה זו מותנה בכך שהמבקש ימשיך בקבלת הטיפול התרופתי לדיכוי הדחף המיני, להנחת דעתו של שירות המבחן. אם לא יתמיד המבקש בקבלת טיפול זה, יהווה הדבר עילה להגשת בקשה לבית המשפט לביטול עיכוב הביצוע ולמאסרו המיידי של המבקש.

ככל שיש צורך בשינוי תנאי השחרור בערובה, על מנת לאפשר את השתתפותו של המבקש בתהליך הטיפולי במרכז היום שבפתח-תקווה, על המבקש לפנות לבית משפט קמא בבקשה מתאימה בעניין זה.