ע"פ 8682/07 אלכסנדר רויטמן (בן דוד) נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר לתקופה של שנתיים שהושת על המבקש.

רקע וטענות הצדדים

1.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופט ש' טימן , כב' השופטת ת' שפירא , כב' השופטת ש' ברוש ) הרשיע את המבקש בסרסרות למעשי זנות, עבירה לפי סעיף 199(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); ובסיוע להבאת אדם לידי עיסוק בזנות, עבירה לפי סעיפים 203(א) ו-31 לחוק העונשין. הרשעת המבקש באה בעקבות הודאתו – במסגרת הסדר טיעון – בעובדות כתב אישום מתוקן אשר הוגש נגדו ונגד שניים נוספים (להלן: השותפים). כעולה מכתב האישום המתוקן הביאו השותפים מבלארוס לישראל שתי נשים (להלן: המתלוננות) לצורך העסקתן בזנות. המתלוננות נאלצו לעסוק בזנות, כאשר כספי האתנן הועברו לידי השותפים. המבקש עבד במשרד הליווי של השותפים, היה מופקד על ניהול מערך ההזמנות והפגישות שבין הלקוחות לבין המתלוננות, לרבות תיאום הסעתן ללקוחות, ופרסם בעיתונות ובאינטרנט את שירותי המין שהציעו השותפים באמצעות המתלוננות. בנוסף, המבקש העביר לאחר המתלוננות הנחיות באשר להתנהגות המצופה ממנה, באחד המקומות בהם שוכנה. במסגרת כתב האישום המקורי נכלל נאשם נוסף, אשר עיקר תפקידו היה להסיע את המתלוננות ללקוחות שונים ברחבי הארץ. בהתייחס לנאשם זה (להלן: הנהג) הושג הסדר טיעון, הן לגבי הרשעתו, הן לגבי העונש (וזאת, בשונה מהסדר הטיעון שהושג עם המבקש והשותפים, שהתייחס להרשעתם בלבד).

ביום 25.9.07 גזר בית המשפט על המבקש עונש מאסר בפועל של שנתיים (בניכוי תקופה כוללת של כחודשיים וחצי, בה היה במעצר); עונש מאסר על תנאי בן 18 חודשים; ותשלום פיצוי למתלוננות. בגזר דינו עמד בית המשפט על המעשים הנקלים של כל הנאשמים, ועל כך שהמבקש והנהג, הגם שהיו בקצה שרשרת הסחר, היו חוליות חיוניות למימוש העבירות ולניצולן של המתלוננות תמורת בצע כסף. בשיקולים לקולא (בהתייחס לכלל הנאשמים) מנה בית המשפט את תקופת ההעסקה הקצרה של המתלוננות, את ההודאה בעבירות שחסכה מהמתלוננות מתן עדות בבית המשפט, וחסכה בזמן שיפוטי יקר, ואת החרטה שהביעו הנאשמים. בהתייחס למבקש, הוסיף ועמד בית המשפט על עברו הפלילי, כולל הרשעה בעבירה דומה בשנת 2004, ועל כך שבתסקיר שירות המבחן צוין כי חלה התקדמות ביכולתו לקחת אחריות על מעשיו ולגלות תובנה מסוימת כלפי המתלוננות, אך לא נכללה המלצה טיפולית. ריצוי עונש המאסר עוכב בהסכמה עד ליום 25.10.07.

2.

המבקש ערער לבית המשפט זה, וערעורו מכוון לחומרת העונש בלבד. בהודעת הערעור נטען כי מאז חשיפת הפרשה פנה המבקש לדרך חדשה, וכי שליחתו למאסר תביא להרס כל מה שהושג ותחזיר את הגלגל לאחור. נטען כי בנסיבות המקרה יש להסתפק בעונש מאסר בפועל של שישה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות. לטענת המערער, מכיוון שעל כל אחד מהשותפים הוטל עונש מאסר בפועל של ארבע שנים, הרי נוכח חלקו השולי, החמיר עימו בית המשפט יתר על המידה. נטען כי היה על בית המשפט להטיל על המבקש את אותו עונש שהוטל על הנהג – קרי, עונש מאסר בפועל של שישה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות. אמנם, המבקש מודע לכך כי חלקו בפרשה גדול מזה של הנהג, אך לטענתו, מכיוון שהוא שהה במעצר תקופה של כחודשיים וחצי, הלכה למעשה העונש שיוטל עליו יהיה חמור יותר. בבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי נטען כי אם לא יידחה ריצוי עונש המאסר, עלול המערער לרצות את מרבית עונש המאסר, אם לא כולו, עד להכרעה בערעור. עוד נטען, כי אי דחיית ריצוי העונש תייתר את טענת המערער כי ניתן היה להסתפק בהטלת עונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות.

המדינה מתנגדת לבקשה. לעמדתה, בית המשפט קמא התייחס בגזר הדין למכלול השיקולים הרלוונטיים, ואין לומר כי סיכויי הערעור טובים. הודגש עוד כי ההסכמה לעיכוב ביצוע המאסר לתקופה של חודש היתה לצרכי התארגנות.

דיון והכרעה

3.

השיקולים לדחיית ביצועו של עונש מאסר שהושת על מי שהורשע בדין נמנו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000). נקודת המוצא הינה כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור, אך עליו להקפיד עם זאת כי מימוש אינטרס זה אינו פוגע במבקש ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. לשם כך, על בית-המשפט לבחון, בין היתר, את התקיימותם של הקריטריונים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנאשם; טיב סיכויי הערעור והצלחתו, והאם הערעור מכוון נגד חומרת העונש בלבד; עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט; וכן נסיבות אישיות המיוחדות לכל נאשם ונאשם (ראו גם ע"פ 5741/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.04); ע"פ 37/07 פרג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.07)).

4.

במקרה שלפנינו, הודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן, והערעור מכוון נגד חומרת העונש בלבד. בפסק הדין עמד בית המשפט המחוזי על מכלול השיקולים הרלוונטיים, הן לחומרא, הן לקולא. המבקש אינו טוען בהודעת הערעור לנימוק כזה או אחר אשר הערכאה הדיונית לא הביאה במניין שיקוליה. טענתו היא, כי מכלול השיקולים מחייב גזירת עונש מאסר קצר משמעותית, ועד לכדי עונש מאסר של שישה חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות. בשים לב ליריעת המחלוקת, אין בידי לקבוע כי יש עילה להעתר לבקשה. על פני הדברים, נראה כי הסיכוי להפחתה משמעותית בעונש, אשר תביא לכך כי ריצויו יסתיים עובר להכרעה בערעור, נמוכים (השוו: ע"פ 7179/07 אלזיאדנה נ' מדינתי ישראל (לא פורסם, 30.8.07); ע"פ 5176/07 שקיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.7.07); בש"פ 6333/06 יונס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.06)). ער אני לכך שריצוי מיידי של עונש המאסר לא יאפשר עוד העתרות לבקשה לריצוי העונש בדרך של עבודות שירות. דא עקא, שריצוי העונש בדרך של עבודות שירות מחייב, בראש ובראשונה, הפחתה ניכרת בעונש המאסר שהושת על המבקש לתקופה של עד ששה חודשים (סעיף 51ב לחוק העונשין, התשל"ז – 1977). כאמור, הסיכויים כי כך יקרה קלושים הם (השוו: ע"פ 3353/07 נסריאצ'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.07)). בהקשר זה אעיר, כי על פני הדברים, סיכויי טענת המבקש כי היה על בית המשפט לגזור עליו עונש זהה לזה שהוטל על הנהג, נמוכים. כפי שצוין בגזר הדין, חלקו של הנהג היה קטן מחלקם של יתר המעורבים, ובעיקרו כלל את הסעתן של המתלוננות, ומטעם זה הגיעו הצדדים להסדר טיעון בגדרו נגזר העונש. לא כך הם הדברים בהתייחס למבקש.

בצד האמור אוסיף כי תקופת המאסר שנגזרה על המבקש אינה קצרה (גם בניכוי תקופת המעצר). למבקש עבר פלילי (כולל הרשעה בעבירה של החזקת מקום לשם זנות), ועל החומרה שבעבירות בהן הורשע, גם אם מביאים בחשבון (כפי שעשה בית המשפט קמא) את חלקו היחסי, אין צורך להרחיב (והשוו: ע"פ 2842/06 מדינת ישראל נ' שמלאשווילי (לא פורסם, 3.7.07)).

סוף דבר – נוכח המסגרת הנורמטיבית עליה עמדנו, דין הבקשה להידחות. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 31.10.07 עד השעה 11.00.

היומן יקבע מועד לדיון בערעור בתוך שלושה חודשים.