ע"פ 9388/09 אסממאו ביוך נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן ), אשר בגדרו הושת על המבקש עונש של ארבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי ותשלום פיצויים למתלוננים בסך כולל של 28,000 ש"ח.

1.

ביום 29.6.2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום מתוקן המייחס למבקש עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: חוק העונשין ); פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) ל חוק העונשין ; ניסיון שוד, לפי סעיף 403 ל חוק העונשין ; כניסה והתפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) ל חוק העונשין ; והחזקת נכס חשוד, לפי סעיף 413 ל חוק העונשין . לפי העובדות המתוארות באישום הראשון שבכתב האישום, ביום 27.3.2009, בסמוך לשעה 3:30, פרץ המבקש לקומת הגג שבדירתם של יבגני רימר (להלן: המתלונן ) וראיסה רימר (להלן: המתלוננת ). משהצליח המבקש להיכנס אל קומת הגג, הבחין ברמקולים ובתיק המכיל מקדחה אשר היו מונחים שם וגמר בדעתו ליטול אותם. בשלב כלשהו במהלך שהותו של המשיב בקומת הגג, החלו המתלוננים לשמוע רעשים מכיוון אותה קומה והחליטו לעלות לקומה זו ולברר את מקור הרעש. כשפתחו המשיבים את דלת קומת הגג הבחינו במבקש כשלצידו הרמקולים. משהבחין במבקש, תבע המתלונן לדעת את פשר מעשיו, ובמקביל אמר למתלוננת להזעיק את המשטרה.

נוכח בקשת המתלונן, פנתה המתלוננת

להביא את מכשיר הטלפון הנייד שלה, ולאחר מכן חזרה לקומת הגג והחלה להתקשר למשטרה. בזמן שהלכה המתלוננת להביא את מכשיר הטלפון, תפס המתלונן את המבקש בבגדיו וזאת כדי למנוע את בריחתו מן המקום. משנתחוור למבקש כי המתלוננת מזעיקה את המשטרה, החל לתקוף את המתלונן על-ידי הכאתו בפניו. לאחר מכן נטל המבקש בקבוק בירה ריק שהיה במקום וניפץ אותו על ראשו של המתלונן, ומייד אחרי כן נטל בקבוק נוסף וניפץ אף אותו על ראש המתלונן. לאחר הדברים האלה, החל המבקש לדקור את המתלונן בעזרת שברי הבקבוק, וללחוץ את אצבעותיו על עיני המתלונן. משניסתה המתלוננת לחלץ את בעלה, פנה המבקש לתקוף אותה, וזאת על-ידי הכאתה בפניה ובידה ודקירתה בשברי בקבוק הבירה. לפי העובדות המתוארות באישום השני, לאחר שנלכד המבקש על-ידי המשטרה, נמצאו על גופו שלוש המחאות גנובות.

2.

ביום 29.6.2009,

במסגרת הסדר טיעון שהושג בין המבקש למדינה, הודה המבקש בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, ובית המשפט המחוזי בחיפה הרשיעו על-סמך הודאתו. במסגרת הסדר הטיעון, לא נכללה הסכמה בדבר העונש. בהמשך, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. בגזר הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 18.10.2009, הושת על המבקש העונש המתואר ברישא. בגזר דינו, עמד בית המשפט המחוזי על האמור בתסקיר המבחן שהוכן בעניינו של המבקש, ובפרט ציין את המלצת שירות המבחן כי ככל שיחליט בית המשפט לגזור על המבקש עונש מאסר בפועל, יומר עונש זה בביצוען של עבודות שירות, וזאת נוכח גילו הצעיר של המבקש ועברו הפלילי הנקי. חרף המלצה זו ראה בית המשפט, בסופו של יום, להשית על המבקש את העונש שנזכר לעיל, תוך שהוא מדגיש את אופיים האלים של המעשים בהם הורשע המבקש, ואת הנזקים הפיזיים והנפשיים הכבדים שנגרמו למתלוננים. כן ציין בית המשפט כי במקרים כגון זה מחייב האינטרס הציבורי ענישה בהיקף שיש בו כדי לקדם את תכלית ההרתעה. בית המשפט המחוזי לא ראה לעכב את ביצוע העונש, והמבקש הגיש בקשה זו לאחר שהחל לשאת בו.

3.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. בערעורו טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לכך שעקב הודאתו נחסך זמן שיפוטי רב, וכן נמנע הצורך מהעדת הקורבנות; כי לא ניתן משקל הולם לציפיותיו של הנאשם שנוכח ההודאה בעבירות המיוחסות לו יקל בית המשפט עם עונשו; כי בקביעת עונשו של המבקש לא התייחס בית המשפט בצורה מספקת לגילו הצעיר,

לעברו הפלילי הנקי, ולדבר היותו חייל בשירות סדיר בצה"ל; וכי בית המשפט לא ייחס משקל סביר להמלצתו של שירות המבחן להשית על המבקש עונש שירוצה על דרך של עבודות שירות. עוד טוען המבקש כי מעיון בגזר הדין עולה כי אחד השיקולים העיקריים שהנחו את בית המשפט בקביעת העונש הכבד שהושת עליו הוא הרצון ליתן מענה הולם לתופעת הפריצות האלימות שהחלה פושה בחברה הישראלית – בלא שניתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות המקלות.

בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המבקש את הבקשה שלפני, שבמסגרתה עותר הוא להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו, וכן על עיכוב ביצועו של רכיב הפיצויים שנכלל בגזר הדין. בבקשתו, טוען המבקש כי סיכויי קבלת ערעורו גבוהים, וזאת בעיקר בשל הפער המשמעותי שבין העונש המומלץ על ידי שירות המבחן לבין העונש שהושת עליו בסופו של יום. כן מציין המבקש כי במהלך שחרורו לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית, לא ביצע כל הפרה של תנאי השחרור שנקבעו. לבסוף, חוזר המבקש על כל נסיבותיו האישיות עליהן עמד בהודעת הערעור ואשר יש בהן, לשיטתו, כדי להביא להקלה בעונשו.

המדינה, מצידה, טוענת כי דין הבקשה להידחות. בדיון שנערך בפני טען בא-כוח המדינה כי נוכח משכו של עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש, אין עילה להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע, שכן לא קם חשש ממשי כי אם יחל המבקש לרצות את עונשו תסוכל תכלית הערעור. בא-כוח המדינה הוסיף וטען כי הסיכויים שלאחר ההכרעה בערעור יופחת עונשו של המבקש מעונש של ארבע שנות מאסר בפועל לעונש של עבודות שירות - הם קלושים.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעת הערעור ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע, נקודת המוצא היא שככלל, אינטרס הציבור דורש את ביצועו המיידי של עונש המאסר שנגזר על-ידי בית המשפט. מנגד, יש לראות כי מימושו של אינטרס זה אינו מביא לפגיעה בזכויותיו של המערער במידה העולה על הנדרש, וכי הוא אינו מביא לסיכול תכלית הערעור (ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 277 (2000) (להלן: עניין שוורץ )). במסגרת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, על בית המשפט לשקול, בין היתר, את ההיבטים שעניינם חומרת העבירה בה הורשע המבקש ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו הנחזים; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך ההליך שמשפטי שהתנהל כנגדו; ונסיבותיו האישיות של המבקש (עניין שוורץ , בעמ' 282-277; ראו גם ע"פ 8682/07 רויטמן (בן דוד) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.2007)). בענייננו, מופנה ערעורו של המבקש אך כנגד חומרת העונש שהושת עליו. במקרים אלו, בחינת הבקשה לעיכוב ביצוע תתמקד בשאלת היחס בין הזמן הצפוי לבירור הערעור לבין אורכו של עונש המאסר שהושת על המבקש ובשאלה האם על-פניו הולם העונש שנקבע את מסגרת הענישה המקובלת בעניינן של עבירות מהסוג הנדון. כאשר מידת הענישה המקובלת במקרים דומים עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור, הנטייה היא שלא להיעתר לבקשות לעיכוב ביצועו של עונש המאסר (עניין שוורץ , בעמ' 282).

5.

טענתו העיקרית של המבקש נסבה על הפער שבין ההמלצה הקבועה בתסקיר שירות המבחן לעניין העונש, לבין העונש שנקבע בסופו של יום על-ידי בית המשפט, ועל ציפייתו של המבקש כי הודאתו במסגרת הסדר הטיעון תביא לקביעתו של עונש מתון. מעיון בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי, עולה, על פני הדברים, כי בית המשפט נתן דעתו לשיקולים אלו, ולפיכך דומה שערעורו של המבקש מכוון כנגד המסקנה שגזר בית המשפט משקילת טעמים אלו. לא מצאתי כי הובאה לפניי עילה המצדיקה היעתרות לבקשה. אף אם אניח לטובת המבקש כי בית משפט זה יקל בגזר דינו, הסיכויים לכך שבית המשפט יפחית את עונשו במידה כה משמעותית עד כדי סיום ריצוי העונש עובר למתן ההכרעה בערעור, הם קלושים. על כך יש להוסיף כי בענייננו המבקש החל כבר לרצות את עונשו, ועל מקרים כאלו כבר נאמר כי: "משהחל נאשם לרצות עונש מאסר שנגזר עליו, נדרשים טעמים מיוחדים כדי להצדיק את קטיעת מהלכו של ריצוי העונש" (ע"פ 8605/04 מרצ'נקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2004); ראו גם ע"פ 4834/05 משראווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2005)). לא מצאתי כי מתקיימים במקרה שלפנינו טעמים מיוחדים כאמור.

אין בידי להיעתר לבקשתו של המשיב לעכב גם את רכיב תשלום הפיצויים שבגזר הדין. כידוע, בהתאם להוראתו של סעיף 78 ל חוק העונשין ,

השיקולים שלפיהם יקבע גורלה של בקשה לעיכוב ביצוע של רכיב פיצוי כספי שהושת על מערער, יגזרו מן השיקולים לעיכוב ביצועו של פסק דין אזרחי. מכאן, שעל מערער המבקש לעכב את ביצועו של מרכיב תשלום הפיצויים שנכלל בעונשו להראות כי עומדים לו סיכויי ערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן שדחיית בקשתו תגרום לו לנזק בלתי הפיך (ראו, למשל, ע"פ 9338/08 אלעוקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.3.2009)). סיכויי הערעור של המבקש כבר נידונו לעיל, ואין בהם, לדעתי, כדי להצדיק את עיכוב ביצוע רכיב הפיצויים. סוגיית מאזן הנוחות כלל לא זכתה להתייחסותו של המבקש. לא זו בלבד, אלא שהמתלוננים לא צורפו כמשיבים לערעור – דבר שיש בו כשלעצמו כדי להביא לדחיית בקשה לעיכוב ביצוע תשלום פיצויים (ראו ע"פ 8452/06 יונדב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.11.2006); ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2008); ע"פ 7957/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2008)). די בכל אלו כדי להביא לדחייתו של חלק זה בבקשה.

6.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב הביצוע נדחית על כל חלקיה.

7.

לבקשת המבקש ובהסכמת המשיבה, ירשם שמו של המבקש במלואו, בהעדר עילה לאיסור פרסום.