ע"פ 9145/09 חיים איטח נ. מדינת ישראל

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (תיק פלילי 8095/08, כבוד השופטת צ' צפת ), מיום 1.10.2009, עד למתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש על גזר הדין בפני בית משפט זה (ע"פ 9145/09).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. המבקש הודה בעבירות המפורטות בכתב האישום והורשע בהן על ידי בית המשפט המחוזי. ביום 1.10.2009 גזר בית המשפט המחוזי (תיק פלילי 8095/08, כבוד השופטת צ' צפת ), על המבקש 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר בהם היה נתון; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לכל סוג רכב למשך 5 שנים מיום שחרורו מהכלא. במעמד גזר הדין עוכב ביצועו למשך 45 ימים לשם הגשת ערעור לבית משפט זה.

על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור בפני בית משפט זה (ע"פ 9145/09) ובגדרו הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.

המבקש טוען כי יש מקום לעכב את ביצוע גזר הדין, מכיוון שסיכויי קבלת הערעור גבוהים, שכן נפלו פגמים בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. גזר הדין אינו נותן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן בדבר גזירת עונש של שירות לתועלת הציבור, וכן לא ניתן משקל ראוי לנסיבות האישיות והמשפחתיות של המבקש, אשר זו לו העבירה הפלילית הראשונה בה הורשע. עוד הוא טוען, כי עברו נורמטיבי לחלוטין, הכולל שירות מלא ומוערך בצה"ל. כמו כן, הוא טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי אשר גזר את עונשו בהתבסס על שיקולי הענישה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ולא על פי העבירה בה הורשע. בנוסף מציין המבקש כי קיימים תקדימים רבים בהם הושתו על נאשמים בעבירה בה הורשע עונשים קלים בהרבה. משכך, ולאור הפגיעה החמורה הצפויה לכאורה למבקש מתחילת ריצוי המאסר לעומת הנזק הקל שנטען כי ייגרם לאינטרס הציבורי מעיכוב הביצוע, מבוקש עיכוב ביצוע עונש המאסר כאמור.

המשיבה טוענת כי המעשים בהם הורשע המבקש הינם קשים וחמורים. לטענתה בית המשפט המחוזי איזן כראוי את כלל השיקולים וגזר על המבקש עונש ראוי בנסיבות העניין. במצב זה סיכויי הערעור אינם גבוהים ואין מקום לסטות מן הכלל שיש לרצות את העונש מיד לאחר גזירת הדין.

לפני שאדרש לבקשה לגופה, ברצוני לציין לא ניתן הסבר של ממש לעיכוב בהגשת בקשה זו, על אף שהיא עומדת בסד הזמנים החוקי . גזר הדין ניתן ביום 1.10.2009 ועונשו של המבקש עוכב על מנת שיוכל לערער לבית משפט זה. אך במקום שהמבקש ובאי כוחו יגישו בקשה זו במהירות הראויה, הבקשה מוגשת ברגע האחרון, ביום שישי 13.11.2009, כאשר ביום שני 16.11.2009 מסתיים עיכוב הביצוע. מצב דברים זה אינו ראוי, ומקשה על כל הגורמים, ובייחוד על נציגי המשיבה אשר אינם יכולים להתכונן בצורה הראויה והנדרשת לדיון בבקשה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעת הערעור ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין (ראו למשל בש"פ 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.1991); בש"פ 2599/94 דנינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.1994)). עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים אשר יתקיימו בהם נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 769 (1999) (להלן: פרשת שוורץ )). הנטל הוא על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית - המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים. במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע על בית המשפט לבחון את חומרת העבירה ונסיבותיה; תקופת המאסר; חשש מהימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון; נסיבותיו האישיות של הנידון ועוד. על בית המשפט לאזן בין השיקולים ולבחון האם יש מקום לסטות מן הכלל שעונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין.

בענייננו, לא השתכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק סטייה מכלל זה. מבלי לקבוע דעה בעניין, לדעתי סיכויי קבלת הערעור אינם גבוהים. מדובר בערעור על גזר דין, וכלל ידוע כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל , פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל , פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009); ). אשר על כן לא נראה כי סיכויי קבלת הערעור גבוהים, או לכל הפחות לא נראה כי בית משפט זה ימיר את עונש המאסר בעונש אחר. בנוסף יש לציין כי למרות שהמבקש לא הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, העבירה בה הורשע היא עבירה חמורה ביותר שדינה מאסר עד עשרים שנה (ראו ע"פ 8110/05 זחאיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2006)), בנס ובמזל רב לא נגרמה במקרה זה פגיעה חמורה ברכוש או בנפש. מובן כי במסגרת האיזונים יש להביא בחשבון כי למבקש אין עבר פלילי כלל, והוא עשה שירות מוערך בצה"ל. כמו כן, לטענתו הוא ובני משפחתו במצב נפשי קשה לאור האירוע הנדון, וכן לאור השפעה של ירי רקטות הקסאם לאור מגוריהם בשדרות. אולם באיזון הכולל לדעתי הכף נוטה לדחיית הבקשה שבפניי, בעיקר לאור חומרת המעשים, סיכויי הערעור הנמוכים ותקופת המאסר הלא קצרה שהוטלה על המערער.

כמו כן, לאור תקופת המאסר אשר הושתה על המבקש, מתבקש יומן בית המשפט לקבוע את הערעור לשמיעה בהקדם האפשרי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.