ע"פ 9409/09משה בן יהודה נ. מדינת ישראל

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות אינוס, מעשה מגונה ואיומים, לפי סעיפים 345(א)(1), 348(ג) ו-192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). ההרשעה התבססה על מעשים שביצע המבקש בעובדת תאילנדית (להלן: המתלוננת) שהועסקה על ידו בבית האריזה אותו הוא מנהל. בפסק הדין נקבע, כי ביום 15.1.2008, בשעות הלילה, נכנס המבקש לחדר בו לנה המתלוננת, הדליק את הטלוויזיה והחל ללטף את המתלוננת בכתפה ובגבה, בניגוד לרצונה. בהמשך, אף כיוון המבקש את הטלוויזיה לערוץ המשדר סרטים פורנוגרפיים, אולם לאחר שהמתלוננת אמרה לו כי היא אינה מעוניינת לצפות בערוץ זה, הוא קם ממיטתה, יצא מן החדר ונעל את הדלת מאחוריו. עוד נקבע, כי ביום 18.1.2008 נכנס המבקש שוב לחדרה של המתלוננת, שעה שהאחרונה יצאה מן המקלחת. הוא ביקש מן המתלוננת "לישון איתו" אולם לאחר שהיא סירבה הוא איים עליה באומרו "בלגן תאילנד", שכוונתו היא לכך שאם לא תיעתר המתלוננת לבקשתו, היא תוחזר לתאילנד. המבקש הפיל את המתלוננת על מיטתה, נישק אותה ובהמשך החדיר את איבר מינו לאיבר מינה, תוך שהוא מרתק אותה למיטה בניגוד לרצונה.

2.

הרשעתו של המבקש התבססה, בעיקרה, על עדותה של המתלוננת, אותה מצא בית המשפט המחוזי מהימנה. עדותה של המתלוננת, כך צוין, "הייתה בהירה וברורה וגרסתה הייתה עקבית לאורך כל הדרך. המתלוננת לא העצימה את שעשה לה [המבקש], ולא ייחסה לו דברים נוספים" (עמ' 13 להכרעת הדין). עוד צוין, כי המתלוננת לא כבשה את עדותה, אלא חשפה אותה בפני עובדת אחרת עוד ביום האירוע ( שם ); וכי "עדותה של המתלוננת מושתת על אדנים מוצקים, בדמות עדויותיהם של יתר עדי התביעה אשר מבססים את עדותה ומחזקים אותה" (עמ' 14 להכרעת הדין). יוער, כי בפסק דינו התייחס בית המשפט המחוזי לטענות ההגנה בדבר איכותו הירודה של הפרוטוקול שתיעד את אחד הדיונים בו נחקרה המתלוננת בחקירה ראשית. צוין, כי המתלוננת אינה דוברת עברית או אנגלית ועדותה תורגמה על ידי מתורגמן לא מקצועי, השולט בשפה התאית. משבעלי הדין העלו ספקות באשר למקצועיות התרגום ואיכותו, נמסרה קלטת הדיון לתרגום נוסף. תרגום הפרוטוקול הנוסף בוצע כך, שכאשר המתרגם הנוסף סבר כי התרגום המקורי הינו נכון, לא נערך שום שינוי, וכאשר המתרגם הנוסף מצא לנכון לשנות מהתרגום, נכתב השינוי באותיות מודגשות. בית המשפט קבע, כי "עיון בשני הפרוטוקולים מעלה כי התרגום הנוסף הינו זהה, פחות או יותר, מבחינת תוכנו, לתרגום שנעשה... בהבדלים מינוריים אשר אינם מתייחסים למהות, אם כי התרגום הנוסף הינו מסודר וברור יותר" (עמ' 12 להכרעת הדין).

3.

התרשמותו של בית המשפט מגרסתו של המבקש – אשר הכחיש את שיוחס לו – הייתה הפוכה בתכלית מהתרשמותו מעדותה של המתלוננת. עדות זו, כך נקבע, "הותירה רושם עגום ביותר, והיא התאפיינה "בסתירות רבות בסוגיות מהותיות, כמו גם בניסיון חוזר ונשנה, ראוי לגינוי, להכפיש את שמה של המתלוננת וליצור את הרושם לפיו הינה שתיינית המשרכת דרכיה, הגם שלא היו לכך כל תימוכין" (עמ' 18 להכרעת הדין). עוד צוין, כי המבקש נמנע מהבאת עדים שהיו יכולים, על נקל, לאשר מקצת טענותיו וכי הימנעות זו פועלת לחובתו (עמ' 21 להכרעת הדין). בהמשך, שלל בית המשפט את הטענה לפיה נוכח מוגבלות ממנו סובל המבקש בידו, הוא לא יכול היה לבצע את המעשים שיוחסו לו (עמ' 22 להכרעת הדין). סיכומו של דבר, כאמור, הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו ובגין הרשעתו נגזר לו עונש של שמונה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. בנוסף, חויב המבקש לפצות את המתלוננת בסכום של 25,000 ש"ח.

4.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, ויחד עמו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשה נטען, כי סיכויי הערעור גבוהים, משום שהמקרה שלפנינו הוא מקרה המצדיק חריגה מן הכלל בדבר אי-התערבות בממצאי עובדה ומהימנות. זאת, הן משום שהחריגים לכלל מתקיימים בענייננו במלואם; הן משום שעדותה של המתלוננת נמסרה, כאמור, בתאילנדית, ולפיכך, ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי מתבססים על קריאת פרוטוקול – שבעריכתו נפלו פגמים רבים – ולא על התרשמות ישירה; הן משום שהמסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי מן המסכת העובדתית – מוטעות. עוד נטען, כי כליאתו של העורר בשלב זה תגרום נזק של ממש למקור פרנסתו וכי אם יתקבל ערעורו של המבקש ביחס לעבירת האינוס די יהיה בכך כדי להביא לביטולו של עונש המאסר כליל. הדברים אמורים ביתר שאת, לשיטתו של המערער, נוכח התקופה הארוכה בה שהה במעצר בית. בדיון על-פה הוסיפה באת כוחו המלומדת של המבקש וטענה, כי אין בנמצא ראיות חיזוק לגרסתה של המתלוננת והפנתה, באופן מפורט, לטעויות שונות שלהשקפתה נפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שעל עיקריהן עמדה גם בהודעת הערעור. המדינה, מנגד, טענה כי טענותיו של המבקש מוצאות כולן את תשובתן בפסק דינו של בית משפט קמא, וכי ממצאי המהימנות שנקבעו אינם מבוססים על הפרוטוקול בלבד, כי אם גם על התרשמותו הישירה מן המתלוננת.

5.

דין הבקשה להידחות. נאשם שנגזר דינו למאסר חייב להתחיל בריצוי העונש באופן מיידי. עיכוב ביצועו של עונש מאסר הוא, אפוא, צעד חריג, בו יש לנקוט רק כאשר קיימות נסיבות המצדיקות את הדחייה,

ומשקלן עולה על זה של האינטרס הציבורי בדבר אכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 769 (1999)). על המבקש לעכב ביצוע עונש מאסר שהוטל עליו לשכנע את בית המשפט כי "בנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים. במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע על בית המשפט לבחון את חומרת העבירה ונסיבותיה; תקופת המאסר; חשש מהימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון; נסיבותיו האישיות של הנידון ועוד. על בית המשפט לאזן בין השיקולים ולבחון האם יש מקום לסטות מן הכלל שעונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין" (ע"פ 9152/09 פלח נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 25.11.09). עוד ראו: ע"פ 9145/09 איטח נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.11.2009); ע"פ 8351/09 כהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.11.2009)).

6.

לא השתכנעתי כי נסיבות כאלה מתקיימות בעניינו של המבקש. ראשית ייאמר, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס, רובו ככולו, על ממצאי עובדה ומהימנות. בניגוד לטענת המערער, התרשמותו של בית המשפט המחוזי מן המתלוננת לא התבססה אך ורק על האמור בפרוטוקול, אלא גם על

התרשמות ישירה מן המתלוננת, התנהגותה ותגובותיה (וראו עמ' 13 לפסק הדין). באותו אופן נקבעו הממצאים המתייחסים למבקש. כידוע – ועובדה זו הייתה נהירה גם למבקש עצמו – בית משפט זה, ביושבו כערכאת ערעור, איננו נוהג להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, והדברים אמורים ביתר שאת כאשר עסקינן בעבירות מין (וראו, למשל, ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 419, 426 (2004)). על אף הנטען מפי המבקש, הערעור שהגיש עוסק

בעיקרו בתקיפתם של ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בידי בית משפט קמא. משאלה הם פני הדברים, ומבלי לנטוע מסמרות בעניין, איני סבור כי ניתן לקבל את טענתו ולפיה סיכוייו של הערעור להתקבל טובים.

7.

לשיקול זה מצטרפות חומרתן הרבה של העבירות בביצוען הורשע המבקש ותקופת המאסר הלא-מבוטלת שהוטלה עליו. גם יתר השיקולים הנשקלים, בדרך כלל, בהחלטות העוסקות בעיכוב ביצוע של עונש מאסר אינם מטים, לדעתי, את הכף לטובתו של המבקש. אמנם, עברו של המבקש נקי ולא עלו כל טענות באשר להתנהלות לא-ראויה מצידו במהלך המשפט, ובעת שהיה משוחרר בערובה; אולם סיכויי הערעור עליהם עמדנו, חומרת העבירות ותקופת המאסר שנגזרה, מובילים, באיזון הכולל,

למסקנה לפיה אין עילה לעיכוב עונש המאסר שנגזר על המערער.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 3.12.2009, במקום ובשעה עליהם הורה בית המשפט המחוזי.