רע"א 1029/04 רלה ויינשטיין נ. בנק הפועלים בע"מ

זוהי בקשת המבקשת לפטרה מערבון בבקשת רשות ערעור שהגישה בנוגע לשתי החלטות ביניים של בית המשפט המחוזי בחיפה. לאחר הגשת בקשת רשות הערעור הודיעה המבקשת כי אחת הבקשות התייתרה, כך שהבקשה מתייחסת להחלטה אחת, שעניינה סירוב להתיר למבקשת לתקן את כתב תביעתה.

בבקשתה טוענת המבקשת כי בבית המשפט המחוזי בחיפה תלוי ועומד כתב תביעה כנגד המשיב, אשר הוגש עוד בשנת 1991, בו מתארת התובעת כיצד, לטענתה, נפלה קורבן לשרשרת מעשי תרמית והונאה נגדה מצד הבנק והפועלים מטעמו. כתוצאה מכך, ממשיכה היא וטוענת, ירדה מנכסיה ומעמדה החברתי, נקלעה לחובות של מיליוני ₪ והיא שרויה בחוסר כל. המבקשת מציינת כי היא מתגוררת בדירה שכורה, חיה בנפרד מבעלה כבר עשר שנים, ושני בניה תומכים בה כלכלית במידה מוגבלת, כיון שעליהם לבנות את חייהם שלהם. היא מבקשת, איפוא, שלא לחסום את דרכה בשל מצבה הכלכלי.

מנגד טוען המשיב כי ניסיון העבר מלמד שעל אף מצבה הכלכלי הקשה של המבקשת, הרי כשחויבה להפקיד ערבון עמדה בסופו של דבר בחובה זו. הוא מוסיף וטוען כי המבקשת לא מסרה פרטים מלאים באשר ליכולתה להסתייע בבני משפחתה לגיוס דמי הערבון, וכי נמנעה בעבר מתשלום הוצאות המשפט שנזקפו לחובתה. המשיב מתייחס גם לסיכויי המבקשת לזכות בהליך, ומציין כי מדובר בבקשה לתיקון כתב תביעה שהוגשה ארבע עשרה שנים לאחר הגשת התביעה המקורית, וזמן רב לאחר סיום קדם המשפט.

כאמור טוען המשיב, בין היתר, כי המבקשת לא סיפקה פרטים מלאים באשר ליכולתה להיעזר, לשם הפקדת הערבון, בבני משפחתה. הוא אף מציין כי במקרים קודמים העמידו הללו לרשותה סכומי כסף לצורך זה. אכן, במקרים רבים נקבע כי על המבקש פטור מערבון להראות מדוע אין באפשרותו לגייס את הכסף מקרובי משפחה או מקורבים אחרים (ראו, לדוגמא: בש"א 494/95, שמעוני נגד שמעוני, תק-על 95 (1) 1211; ע"א 6249/97, סולמי נגד בנק איגוד לישראל, תק-על 99 (4) 5; ע"א 3016/98, גור אריה גלילי מדבירים נגד הבנק הבינלאומי, תק-על 2000 (3) 2148; רע"א 101/00, אללוף נגד קצין התגמולים, תק-על 2000 (3) 315). אולם כלל זה יש ליישם בצמצום. האחריות לפעולותיו הכספיות של אדם מוטלת עליו עצמו. "הרמת המסך" מבעל הדין אל עבר ידידים או קרובי משפחה שאינם סמוכים על שולחנו או שהוא סמוך על שולחנם אינה מובנת מאליה. התמיהה אם "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה" (ירמיהו לא כט), כוחה יפה גם כאן, ואם בחר אדם לפעול באופן כלשהו, אין זה מובן מאליו שעל בני משפחתו להיות שותפים לתוצאות מעשיו. מן הראוי, איפוא, לנהוג זהירות בדרישה זו.

במיוחד אמורים הדברים במצב המתואר לעיל: המבקשת, אישה שירדה מנכסיה הכורעת תחת חובות עתק. המבקשת בחרה לנהל מאבקים משפטיים עד חורמה נגד המשיב ואחרים. איננו יודעים מה עמדת בני משפחתה בשאלה זו: יתכן שהם תומכים במאבקיה, או אולי מנסים להניעה לחדול מהם. על כל פנים, אין זה צודק, ואף לא ראוי משפטית, לחייב את בני המשפחה – בעלה החי מזה שנים בנפרד ממנה או בניה הבוגרים והעצמאיים – לממן את מאבקיה על ידי דרישה לשאת בחובת תשלום הערבון.

מובן כי המצב שונה לחלוטין במקרים בהם בני משפחה סמוכים זה על שולחנו של זה, מנהלים עסקים במשותף, וכיוצא באלה. באותם מקרים השיתוף בהכנסות ובהוצאות קיים ממילא, ולפיכך הוא רלוונטי גם לעניין הערבון. כמו כן ניתן וצריך יהיה להתחשב במצבם של בני משפחה וידידים כאשר קיים חשש להברחת נכסים אליהם, או כשמדובר בניצול לרעה או בהפרדה מלאכותית בין רכושו של בעל הדין לבין רכושם של אותם מקורבים. במקרה שבפני לא הועלו טענות כאלו.

נוכח כל האמור אני סבורה כי המבקשת עמדה בדרישת הוכחת מצבה הכלכלי. אולם בכך לא די: על מנת להיפטר מחובת תשלום הערבון עליה להראות קיומו של סיכוי טוב לזכות בהליך. בעניין זה נראות לי טענות המשיב מטענות המערערת: הזמן הרב שעבר מאז הגשת התביעה ומאז סיומו של קדם המשפט ועד העלאת הבקשה, העובדה שהשינוי המבוקש מחייב הוספת עובדות נוספות שלא הוכחו עד כה, כמו גם נטייתו של בית משפט זה שלא להתערב בסדרי ניהול המשפט על ידי הערכאות הנמוכות – כל אלה מביאים למסקנה שסיכויי בקשת רשות הערעור אינם גבוהים.

נוכח האמור החלטתי לדחות את הבקשה לפטור מערבון. עם זאת, אני מחייבת את המבקשת בהפקדת ערבון בסכום מופחת של 7,000 ₪. סכום זה יופקד תוך שלושים יום מהמצאת החלטה זו, שאם לא כן תידחה הבקשה.