רע"א 1162/12 אפרים שכטר נ. מנחם מגן

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד"ר ע' בנימיני ) בהפ"ב 1739/09 מיום 5.1.2012, בה נתקבלה בקשתו של המשיב להורות למבקש למנות בורר חלופי מטעמו.

תמצית הרקע העובדתי

1.

בין המבקש (להלן: שכטר ) לבין המשיב (להלן: מגן ) התקיים הליך בוררות זבל"א בפני מוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים ברמת גן (להלן: מוסד הבוררות ) בהתאם להסכמי בוררות שנחתמו ביניהם. הבוררות התנהלה בפני שלושה בוררים: מרדכי פלוק, שהיה מוסכם על שני הצדדים, יהודה סייג (להלן: סייג ) שמונה מטעם מגן ואברהם גולדפינגר (להלן: גולדפינגר ) שמונה מטעם שכטר. ביום 16.9.2009 ניתן פסק בוררות לפיו חויב שכטר לשלם למגן סך של 409,000 דולר (להלן: פסק הבוררות ). שכטר הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות במסגרתה טען, בין היתר, כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו. בעקבות כך התגבשה הסכמה בין הצדדים (להלן: ההסכם ), שקיבלה

ביום 15.12.2009 תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין ), לפיה פסק הבוררות יבוטל והתיק יוחזר לבוררים שנתנו את פסק הבוררות על מנת שידונו מחדש בטענות הצדדים.

2.

ביום 25.1.2011 קיבלו הצדדים הודעה מן היועצת המשפטית של מוסד הבוררות, עו"ד שושי יוסקוביץ' (להלן: עו"ד יוסקוביץ' ), לפיה גולדפינגר הודיע כי נבצר ממנו להמשיך ולכהן כבורר בבוררות זו. עו"ד יוסקוביץ' ביקשה שהצדדים יודיעו האם ברצונם לבקש מינוי של בורר חליף; לבקש שהבוררות תישמע בפני שני הבוררים הנותרים; או לבקש לנהל את הבוררות בדרך אחרת. מגן טען כי כל אחת מן האפשרויות האלה הייתה מקובלת עליו. שכטר, מנגד, ביקש לדעת מהי סיבת הנבצרות של גולדפינגר. ביום 11.7.2011 קיבל בא כוחו של שכטר מכתב מגולדפינגר בו טען כי:

"היות והבוררות הראשונה בה ישבתי נכשלה, עמדתי היא שאני 'שרוף' בעניין זה, ולא אוכל לדון שוב ללא משוא פנים. יתר על כן אני מתפלא על שני הבוררים האחרים על נכונותם לדון שוב בתיק זה...".

נוכח כך, ונוכח עדותו של מגן בדבר קשר עסקי בינו לבין סייג פנה שכטר לעו"ד יוסקוביץ' וביקש כי בית המשפט ימנה שופט בדימוס כבורר דן יחיד על מנת להכריע במחלוקת בינו לבין מגן.

מגן עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות לשכטר לקיים את פסק הדין במובן זה ששכטר ימנה בורר מטעמו שיחליף את גולדפינגר או לחלופין שיתקיים הליך בוררות בפני שני הבוררים הנותרים.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי ציין (בסעיף 8 להחלטתו) כי:

"מתקשה אני לרדת לסוף דעתו של המשיב [שכטר - י.ד], המבקש להתנער מההסכמה אליה הגיע עם המשיב [כך במקור, הכוונה למגן - י.ד], ואשר קיבלה תוקף של פסק דין, מבלי לנקוט בצעדים הדרושים לשם כך."

בית המשפט קבע בהקשר זה כי על שכטר היה להגיש תביעה לביטול ההסכם או ערעור על פסק דין ומשלא עשה זאת הרי שהוא מחויב על ידי ההסכמה בינו לבין מגן. בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שאחד מהבוררים אינו מוכן ליטול חלק בבוררות אינה מהווה עילה לביטול ההסכם וכי ניתן לקיים את ההסכם בקירוב באמצעות מינוי בורר חלופי מטעמו של שכטר. בית המשפט ציין עוד כי שכטר רשאי לבחור כבורר מטעמו כל אחד מחברי הבורסה ליהלומים וכי "קשה להאמין שאין ביניהם ולו אחד הראוי בעיניו להיכנס בנעליו של מר גולדפינגר". בית המשפט קבע כי תוצאה זו מתחייבת גם מכוח סעיף 12 (א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), העוסק במינוי בורר חליף. בית המשפט ציין עוד כי בנסיבות העניין לא ראה צורך להיעתר לבקשתו של שכטר לזמן את גודלפינגר לעדות כדי שיסביר את נסיבות החלטתו שלא לכהן עוד כבורר בין הצדדים. נוכח כל זאת הורה בית המשפט לשכטר להודיע לעו"ד יוסקוביץ' בתוך 14 יום מיהו הבורר החליף אשר ימונה מטעמו. כן קבע בית המשפט כי אם לא יעשה כן שכטר, יורה בית המשפט לבורסה לקבוע לפי שיקול דעתה את זהות הבורר השלישי.

כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

נימוקי הבקשה

4.

שכטר טוען כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את החלטתו מבלי לקיים דיון בפניו במעמד הצדדים ומבלי לאפשר את זימונו של גולדפינגר לשם מתן עדות. שכטר מדגיש בהקשר זה כי על אף שמזכירות בית המשפט המחוזי סווגה את בקשתו של מגן כבקשה בתיק במסגרתו ניתן פסק הדין, הרי שהיא למעשה המרצה שיש לדון בה במעמד הצדדים. שכטר מציין בהקשר זה כי אפילו אם בקשתו של מגן הייתה בקשה "רגילה" בכתב (ולא המרצה) יכול היה בית המשפט לזמן דיון במעמד הצדדים, וכך ראוי היה שיעשה. שכטר מדגיש כי בית המשפט כלל לא נימק את החלטתו שלא לזמן את גולדפינגר לעדות וטוען כי לעדות כזאת הייתה חשיבות רבה בכדי להסיר את הספקות המרחפים ולהבטיח כי הליך הבוררות יהיה צודק והוגן. שכטר מוסיף וטוען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי קיפחה את זכויותיו הדיוניות והמהותיות באופן העולה כדי עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

בנוסף, טוען שכטר כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי היה עליו להגיש תביעה לביטול ההסכם או ערעור על פסק הדין. שכטר טוען בהקשר זה כי הוא אינו מנסה להתנער מההסכם וכל בקשתו היא לברר כדבעי את שעמד מאחורי החלטתו של גולדפינגר להימנע מלשוב ולקחת חלק בהרכב הבוררים שדן בתיק. לכן, טוען שכטר, לא היה עליו להגיש תביעה לביטול ההסכם, ובוודאי שלא היה עליו לעשות כן בטרם התבררו הנסיבות שהובילו להחלטתו של גולדפינגר. כן טוען שכטר כי גולדפינגר כלל לא התפטר ומשכך אין להחיל את הוראות סעיף 12 לחוק הבוררות. שכטר טוען עוד כי בקשתו מתייחסת לנסיבות מיוחדות בהן מתקיימת פגיעה קשה בתחושת הצדק. נוכח כל זאת מבקש שכטר כי בית משפט זה יבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ויורה לו לקיים דיון במעמד הצדדים אליו יוכל לזמן לעדות את גולדפינגר.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובתו של מגן.

6.

כידוע,

רשות ערעור על החלטות של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605, 616-615 (2004); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (טרם פורסם, 11.2.2008), בפסקה 20 להחלטתי; רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (טרם פורסם, 25.2.2008), בפסקאות 26-25 להחלטתי; רע"א 4323/11 ליאון נ' סחיש (טרם פורסם, 19.9.2011) בפסקה י"ח להחלטתו של השופט א' רובינשטיין ). מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין היות שהבקשה אינה מגלה שאלה משפטית או ציבורית, וכל כולה עוסקת בסכסוך הפרטני שהתגלע בין הצדדים. כמו כן איני סבור כי דחיית הבקשה תגרום לשכטר לעיוות דין וזאת מהטעמים אותם אפרט להלן.

7.

בקשתו של שכטר מתרכזת למעשה בסוגיה אחת: אי זימונו של גולדפינגר לעדות. כידוע, זימון עדים הוא עניין מובהק שבסדרי הדין שלערכאה המבררת שיקול דעת רחב בהם ואשר ערכאת הערעור תימנע ככלל מלהתערב בו אלא במקרים חריגים (ראו למשל: ע"א 7497/07 רינגל נ' לינדאור (טרם פורסם, 22.2.2010), בפסקה 19 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן ). קל וחומר שכך הוא הדבר במסגרת רשות ערעור על החלטות בתי המשפט בענייני בוררות הניתנות כאמור במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: רע"א 8229/10 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (טרם פורסם, 21.11.2010), בפסקה 9 להחלטתו של השופט ח' מלצר ) (להלן: עניין צ'רלטון )].

יתרה מכך, זימונו של בורר לעדות הוא חריג וזאת בכדי לשמור על כבוד הבוררים ומוסד הבוררות (ראו: עניין צ'רלטון , שם בפסקה 11; סמדר אוטולנגי בוררות: דין ונוהל 1222-1212 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)]. לכן, אפילו אם צודק שכטר ובקשתו של מגן הייתה צריכה להיות מטופלת בבית המשפט המחוזי כהמרצה ובמסגרת זאת היו הצדדים מזומנים לדיון - ואיני נדרש לשאלה זאת - היה נשמר לבית המשפט המחוזי שיקול דעת רחב בנוגע לזימון עדים לדין ובית משפט זה לא היה מתערב בו אלא במקרים חריגים [ראו למשל: רע"א 9530/09 אלרוב נדל"ן מלונאות בע"מ נ' . Hilton International Co

(טרם פורסם, 16.2.2010)]. לא התרשמתי כי ענייננו הוא מקרה חריג המצדיק התערבות נדירה כזו.

כמו כן, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי שכטר מחויב על ידי פסק הדין וכי אם היה ברצונו לסגת מההסכמות שהושגו בינו לבין מגן היה עליו לתבוע באופן אקטיבי את ביטול ההסכם או לערער על פסק הדין, ואין באפשרותו לבטל את פסק הדין אגב בקשתו של מגן [ראו למשל: רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלדניאק , פ"ד נג (3) 337, 345-344 (1999)]. משלא עשה כן, הרי שדין בקשתו של שכטר להתקבל, ולא היה בזימונו של גולדפינגר להעיד כדי לשנות זאת.

8.

נוכח כל זאת, לא השתכנעתי כי נגרם לשכטר עיוות דין, ודאי שלא עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובתו של מגן, איני עושה צו להוצאות.