רע"א 1739/19 מרגלית ש.א רכב בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.2.2019 בת"א 66071-11-15 (השופטת א' נחליאלי חיאט ), בגדרה הורה על סיום ההליכים המקדמיים בתביעה.

2.

בתמצית, אלו העובדות הצריכות לענייננו: ביום 30.11.2015 הגישה מדינת ישראל – משרד התחבורה (להלן: משרד התחבורה) , תביעה נגד מרגלית ש.א. רכב בע"מ (להלן: מרגלית ). במוקד התביעה, התקשרותם של הצדדים בחוזה למתן שירותי הסעה באשכול התחבורה בעיר מודיעין. התביעה נועדה לקזז חובות הדדיים בין הצדדים, אשר חלקם נקבעו בפסקי דין שניתנו בהליכים משפטיים מקבילים שהתנהלו ביניהם. תביעה זו הוגשה תחילה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, אלא שבשלב מתקדם של ההליך, ביקש משרד התחבורה לתקן את סכום התביעה, ולהגדילו. בעקבות הבקשה קבע בית משפט השלום, כי משרד התחבורה רשאי לבקש למחוק את התביעה, ולהגישה מחדש לבית המשפט המחוזי. בעקבות החלטה זו הגיש משרד התחבורה את התובענה המתוקנת.

3.

במסגרת ההליכים המקדמיים הגישה מרגלית בבית המשפט שתי בקשות

לקבלת תצהיר גילוי מסמכים ספציפי וכללי; צו לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים; וכן מענה לשאלון. משרד התחבורה השיב, כי הבקשות הללו מהוות שימוש לרעה בהליכי משפט, ולמעשה אין צורך מעשי בגילוי מסמכים בהליך דנן, על רקע ההליכים המקבילים שהתנהלו בין הצדדים, המבוססים על אותה מערכת עובדות. עוד נטען, כי במסגרת התביעה המקורית שהוגשה לבית משפט השלום, השלימו הצדדים את ההליכים המקדמיים, וכי השינוי היחיד שנעשה בכתב התביעה מתייחס לסכום התביעה.

4.

בהחלטה מיום 18.2.2019 קבע בית המשפט המחוזי, כי " ההליכים המקדמיים בתיק זה נמשכים זמן ארוך, ונראה כי הגיעה העת לקדם את התיק ". בית המשפט ציין, כי למרות חשיבותם של ההליכים המקדמיים בנסיבות העניין יש לסיימם, בכדי שלא יהפכו משלב מקדים לעיקר. בכך נדחתה למעשה בקשת הגילוי והעיון שהגישה מרגלית.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

5.

בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על גילויים של מסמכים ספציפיים, וזאת חרף ההלכה הקובעת כי ההליך הדיוני יתנהל ב'קלפים פתוחים'. עוד נטען, כי כל המסמכים שהתבקשו הם רלבנטיים למחלוקת מושא התביעה, ומשכך אי-גילויים יביא ליתרון מובנה למשרד התחבורה. יתר על כן נטען, כי הימשכותם של ההליכים המקדמיים נבעה מחמת השתהותו של משרד התחבורה, והעדר מענה לבקשות שהופנו אליו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה פסוקה ידועה היא, כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בעניינים הנוגעים לסדרי דין וניהול הדיון (רע"א 701/12 פלוני נ' פלוני , פסקה 4 (19.2.2012)). בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטת הערכאה הדיונית שעניינה בגילוי מסמכים, אלא במצבים שבהם ההחלטה אינה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי , פסקה 8 (1995)). בנדון דידן, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. כפי שציין בית המשפט המחוזי, נסיבות העניין הצדיקו לקצוב את תקופת הימשכותם של ההליכים המקדמיים, ולאפשר לצדדים להתקדם בהליך העיקרי. למעלה משלוש שנים חלפו מעת שהוגשה התובענה לבית המשפט המחוזי; כעשר שנים חלפו מעת שהוגשה התובענה המקורית לבית משפט השלום; די. ברקע לדברים, התנהלו שבעה הליכים מקבילים שנדונו והוכרעו. עינינו הרואות, כי לצדדים ניתנו הזדמנויות רבות לקיים הליכי גילוי מסמכים: הן במסגרת התביעה המקורית שהתנהלה בבית משפט השלום; הן בהליכים המקבילים שמקורם באותה מסכת עובדתית. אין סודות. הקלפים הנחוצים גלויים וידועים. אין להפוך את היוצרות, ולעשות את השלב המקדמי עיקר. הגיעה העת לקדם את ההליך, לברר לגופה את המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, ולהכריע בה.

7.

אשר על כן, אין הצדקה להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית, המופקדת על ניהול המשפט ועושה לקידומו; בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.