רע"א 1741/16 עזבון עידו מרק נ. דניאל ביטון

1.ביום 1.3.2016 הוגשה בפניי בקשת רשות ערעור (רע"א 1741/16) על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 056568-02-16, כב' השופט מ' דרורי ) המורה למבקשים לפנות לאלתר את דירות המחלוקת בהן הם מחזיקים. בעניינם של מתדיינים אלה הוגשה לפניי בקשת רשות ערעור נוספת (רע"א 2288/16) על החלטת רשם בית המשפט המחוזי למחיקת ההליך (החלטה מיום 20.3.2016, כב' הרשם א' רון ).

המחלוקת בין הצדדים נסובה על הזכויות בדירות הנמצאות ברחוב שבטי ישראל 16 בירושלים (להלן: הנכס או הדירות ). בניית דירות אלה יצאה לפועל כתוצאה מעסקה שנרקמה, בשנת 2003, בין מי שהיה בעל הזכויות בנכס, מר עידו מרק (להלן: המנוח ), לבין המשיב. על-פי הסכם זה, המשיב התחייב להשקיע תשומות שיאפשרו למנוח לממש את זכויות הבנייה שהיו לו בנכס ולהפיק ממנו רווחים, ובתמורה לכך סוכם בין המנוח והמשיב על הסדר חלוקת הרווחים העתידיים שיופקו מהנכס. בניית הדירות הושלמה לאחר מותו של המנוח וכעת התגלעה מחלוקת לגבי הזכויות שיש לכל אחד מהצדדים בנכס. מחלוקת זו הביאה את המבקשים, יורשי המנוח, ואת המשיבים במהלך החודשים האחרונים להתקוטטות אלימה, כתוצאה מכך ששני הצדדים מבקשים לתפוס חזקה בנכס. לצורך הכרעה בבקשה, איני נדרש לתאר את כל השתלשלות הדברים. בקצרה אומר, שביום 1.3.2016, עתרו המבקשים לבית המשפט המחוזי, על מנת לקבל צו זמני האוסר על המשיב להשתמש בכוח כדי לתפוס חזקה בנכס. כיון שלדעת בית המשפט המחוזי, המבקשים לא הציגו את מלוא הפרטים, הורה בית המשפט כי על המבקשים לפנות לאלתר את הנכס, וזאת על אף שהמבקשים הם שפנו לבית המשפט לקבל סעד. על החלטה זו הוגשה בפניי באותו היום בקשת רשות ערעור זו.

2.בתאריך 1.3.2016 הוריתי על מתן שני צווים ארעיים. הצו האחד הוא צו עיכוב ביצוע של החלטת בית משפט המחוזי שהורה למבקשים לפנות את דירות המחלוקת (ה"פ 56568-02-16, השופט מ' דרורי ), והשני הוא צו האוסר על המשיב לתפוס חזקה בדירות המחלוקת, להחליף בהן מנעולים, או לערוך הסכמים כלשהם להעברת הזכויות באותן דירות.

מהותם של הסעדים הזמניים היא להבטיח את קיומו של ההליך הראשי והאפקטיביות של פסק הדין שיינתן בו. לכן, דרך המלך היא נתינת סעדים זמניים לאחר הגשת התובענה, כאשר בית המשפט רשאי לתת את הסעד "אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים... הנוגעים לסעד הזמני המבוקש" (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; ראה: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 928 (2013) ). במקרים חריגים, הכיר מחוקק המשנה בהליך המעניק סעדים זמניים גם טרם הגשת התובענה, אולם לאור הרציונאלים העומדים בבסיס הסעד הזמני, נקבע שסעד זמני שניתן טרם הגשת התובענה, מותנה בהגשת התובענה תוך 7 ימים (תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). כך הוריתי בהחלטה האמורה (1.3.2016), וכך הורה אף בית משפט קמא, בתשובתו לבקשה להארכת מועדים (החלטה מיום 6.3.2016, כב' הרשם א' רון ). למרות כל אלה, המבקשים לא הגישו את התובענה, ולאור זאת בית משפט קמא מחק את ההליך (החלטה מיום 20.3.2016, כב' הרשם א' רון ).

תשומת הלב מופנית לתקנה 370(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת שסעד זמני פוקע "אם הצו הזמני ניתן לפני הגשת התובענה והמבקש לא הגיש לבית המשפט את התובענה במועד, כאמור בתקנה 363(א)". תוצאה זו מתבקשת גם מעצם מחיקת ההליך, שכן לפי תקנה 370(1) הסעד הזמני פוקע עם הפסקת התובענה. הדברים קל וחומר בהליך זה, בו הצווים ניתנו טרם הגשת התובענה – וכל שהיה בהליך הוא בקשה לסעדים זמניים. התוצאה המתבקשת, לאור אי הגשת התובענה ולאור מחיקת ההליך, היא שכל הסעדים הזמניים שניתנו בתיק בטלים.

על החלטת בית משפט קמא למחיקת ההליך בשל אי הגשת התובענה (החלטה מיום 20.3.2016, כב' הרשם א' רון ) הגישו המבקשים בקשה לרשות ערעור בהליך נפרד (רע"א 2288/16).

3.החלטתי לאחד את שתי הבקשות. דהיינו, הבקשה הראשונה שעניינה בקשה למתן רשות ערעור על פסיקת הצו של בית המשפט קמא, המורה למבקשים לפנות את דירות המחלוקת; והבקשה השנייה, שעניינה בקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה למחיקת ההליך של בית המשפט קמא. באשר להחלטה נשוא הבקשה הראשונה, כאמור לעיל, מבחינה מעשית אין מקום לדון בה לנוכח ההחלטה בבקשה השנייה. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא, היא נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט אשר רשאי לשקול, בין יתר השיקולים, גם שיקולים מעשיים. הואיל וכתוצאה מההחלטה השנייה בוטלה ההחלטה הראשונה, אין טעם מעשי לדון בשאלה, האם נכון היה לתת את הצו מלכתחילה. באשר לבקשה השנייה, כיון שבפועל לא הוגשה תובענה בהליך, וכעת אין בהליך אלא את הבקשה למתן סעד זמני, הרי שעסקינן בהחלטה על מתן סעד זמני ולא בפסק דין. נתון דיוני חשוב הוא שההחלטה ניתנה על ידי רשם בית המשפט המחוזי. מצירוף הדברים עולה אפוא שבקשת הערעור נסובה על החלטת רשם בית המשפט המחוזי לפיה נדחתה בקשה למתן סעד זמני. הדרך לערער על החלטה זו, אינה דרך הגשת בקשה לרשות ערעור או ערעור לבית משפט זה (ראו סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). התוצאה היא שיש להורות על דחיית שתי הבקשות למתן רשות ערעור. כך אני מחליט.

4.בנסיבות העניין, הכוללות את העובדה שהמשיב הגיש תשובה מפורטת לבקשה הראשונה, ולא התבקש להשיב לבקשה השנייה, ישאו המבקשים בהוצאות המשיב סך של 7,000 ש"ח.