רע"א 1751/21לוי כנס נ. אשר מסעוד ועקנין

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח , סג"נ) בהפ"ב 31228-07-20 מיום 14.1.2021 במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק בוררות, ואושר הפסק שניתן על ידי הבורר השופט בדימ' ד' גלדשטין (להלן: הבורר ).

1.

הצדדים, שעיסוקם היה ביבוא גרעיני הדגן "טף" ומכירת קמח "טף", חברו זה לזה, יחד עם אדם נוסף (להלן: אביב ), לצורך הקמת מיזם משותף לייבוא לישראל של קמח "טף" אשר ייטחן בקפריסין. בין השלושה נחתם ביום 31.12.2013 זיכרון דברים קצר אשר בו נקבע כי "הצדדים יקימו חברה כאשר הם מכהנים כבעלי מניות בחלקים שוים". כמו כן נקבע בזיכרון הדברים כי על כל אחד מהשלושה להשקיע בחברה סך של 120,000 דולר ארה"ב, לצורך מימון היבוא הראשון, ונאסר על כל אחד מהם "להתחרות לבד או עם אחרים" במישרין או בעקיפין, ביבוא "טף בקמח או בגרגירים לישראל".

2.

לקראת סוף שנת 2014, לאחר שהוקמה החברה ופעילות הייבוא החלה להתבצע, התגלע סכסוך בין הצדדים. שני הצדדים הגישו, כל אחד מהם, תביעה כספית האחד נגד השני. המבקש (אליו הצטרף אביב) טען בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי בלוד כי המשיב הפר את תניית אי-התחרות שנקבעה בזיכרון הדברים והביא במעשיו לפירוקה למעשה של ה"שותפות" שבית המשפט התבקש להורות על פירוקה; והמשיב טען בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בתל-אביב שהמבקש חב לו סכומים שונים, בין היתר בשל כך שלא שילם את מלוא כספי ההשקעה הראשונית שהתחייב לשלם, אלא סך של 10,000 ש"ח בלבד. ביום 8.1.2018 ניתן בבית המשפט המחוזי בלוד תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים להפנות את כל הסכסוכים שביניהם להליך בוררות, "בתובענה זו, ובתובענה התלויה ועומדת בביהמ"ש השלום".

3.

לאחר שהתקיימו דיוני הוכחות ונשמעו עדויות במסגרת הליך הבוררות, ביום 13.5.2020 ניתן פסק הבוררות. תחילה הכריע הבורר בטענת המשיב כי המבקש לא תרם את מלוא חלקו בהשקעת המימון הראשוני בחברה. הבורר קבע שהמבקש הוכיח כי השקיע בחברה סך של 60,000 דולר בלבד מתוך 120,000 אלף דולר שהתחייב להשקיע, ובכך הפר את החיוב שנקבע בזיכרון הדברים וכתוצאה מכך חב לקופת החברה סך של 60,000 דולר. לאחר מכן קיבל הבורר באופן חלקי את תביעת המשיב, כאשר נקבע כי החברה תישא בעלויות מסוימות בהן נשא המשיב ותשיב לו את הסכומים האמורים ונדחתה תביעתו של המבקש. לבסוף, קבע הבורר כי המבקש עתר לפרק את השותפות בין הצדדים, אך כפי שעולה מזיכרון הדברים, הצדדים בחרו להתאגד כחברה ולא הצהירו על כינון שותפות, ובורר אינו מוסמך להורות על פירוק חברה. ברם, נקבע כי הצדדים יוכלו לפרק את החברה כדין בכפוף לתשלום הסכומים שחויבו לשלם על פי פסק הבוררות.

4.

המבקש לא השלים עם תוצאת פסק הבוררות, וביום 14.7.2020 הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לביטולו. בבקשתו התמקד המבקש בהחלטת הבורר כי עליו לשלם לחברה סך של 60,000 דולר. לטענתו, מכיוון שהחברה לא הייתה צד להסכם הבוררות, ולא תבעה דבר, לא הייתה נתונה לבורר הסמכות לקבוע מערכת חיובים לזכות או לחובת החברה ומשכך קמה עילה לביטול הפסק מכוח הוראת סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בנוסף נטען כי לא ניתנה למבקש הזדמנות לטעון טענותיו בכל הנוגע לסעד שלא התבקש ולא נתבע, וגם מן הטעם הזה יש להורות על ביטול הפסק בהתאם לסעיף 24(4) לחוק הבוררות.

5.

המשיב טען מנגד, כי יש לאשר את פסק הבוררות, וכי אין בסיס לטענת המבקש. המבקש עצמו הגיש תביעה אישית במסגרתה התבקשו סעדים אישיים אשר החברה הייתה לכאורה זכאית להם. משכך אין הוא יכול לבוא בטרוניה על חיובו לשלם לחברה. השאלות בהן הכריע הבורר היו שזורות לכל אורך ההליך כולו ובאו לידי ביטוי בכתבי הטענות השונים, וגם אין מקום לטענה כי לא הייתה למבקש ההזדמנות לטעון טענותיו בקשר אליהן.

6.

ביום 14.1.2021 דחה בית המשפט את טענות המבקש ואישר את פסק הבוררות. בית המשפט קבע כי בהיעדר הסכם בוררות מפורט, כתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים בבתי המשפט תוחמים את גדרי המחלוקת שהועברה להכרעת הבורר. המבקש עצמו עתר בכתב תביעתו לפירוק "השותפות" ועריכת החשבונות הרלוונטיים לעניין. הבורר אכן התבקש להורות על פירוק השותפות, אך משהתחוור לו כי לא מדובר בשותפות אלא בחברה, ביצע את ההתחשבנות שהמבקש עצמו עתר לבצע, תוך שהכריע בין היתר, בסוגיה המרכזית שהובאה לפניו, והיא האם הפקיד המבקש בחברה, כפי שהתחייב, את מלוא סכום ההשקעה המוסכמת הראשונית. בכך לא נפל כל פגם. מכל מקום, גם אין מניעה שצד לחוזה כלפיו ניתנה התחייבות לקיים חיוב המיטיב גם עם צד שלישי, יתבע את ביצוע החיוב. עוד נקבע כי לא רק שלא נמנע מהמבקש להציג את טיעוניו וראיותיו, אלא שהמבקש אף הביא ראיות להוכחת טענת ההפקדה בפועל.

7.

מכאן לבקשה שלפַני במסגרתה נטען כי טעה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לאשר את פסק הבוררות וכי נוכח הנסיבות החריגות והקיצוניות של המקרה, כמו גם משיקולי צדק ולשם מניעת עיוות דין, יש ליתן לו רשות ערעור בבקשה. המבקש חזר על טענותיו לפיהן החברה לא הייתה צד לכתבי הטענות או להליך הבוררות, כאשר בכתבי הטענות של הצדדים לא הייתה כל בקשה לחייבו לשלם לחברה או למשיב את הסכום שנטען שהיה עליו להשקיע בחברה לצורך המימון הראשוני. עוד חזר המבקש וציין כי בהליך הבוררות לא ניתנה לו הזדמנות לטעון נגד הסעד האמור, כאשר בפועל, הדיון התמקד רק בתביעת המשיב לאובדן רווחים, תביעה שלבסוף נדחתה.

8.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב. כלל הוא כי רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במשורה, רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית בעלת השלכות החורגות מעניינם של הצדדים לבקשה, או מקום בו הדבר נדרש מפאת שיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לאחרונה: רע"א 8397/20 אנקונינה נ' נוריאלי , פסקה 8 (3.1.2021); רע"א 7848/20

אפרידר יוזמה והשקעות בע"מ נ' עזבון המנוחה מזל יזדי , פסקה 6 (3.12.2020)). כוחה של הלכה זו יפה בפרט כאשר מתבקשת רשות ערעור על פסקי דין שעניינם ביטול או אישור פסק בוררות (רע"א 4572/20 שמש נ' גגות וחיפויים בע"מ , פסקה 10 (23.9.2020)). הבקשה שלפנַי אינה מעלה כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים, וגם לא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין. למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לא רק שהסוגיה שעניינה תשלום סכום ההשקעה הראשוני על ידי המבקש עלתה במפורש בכתבי הטענות מטעם הצדדים, אלא כפי שעולה מפסק הבוררות, המבקש טען מפורשות בעניין זה לפני הבורר וגם הביא אסמכתאות להוכחת טענתו כי מילא אחר התחייבויותיו. מכאן אפוא אין יסוד לטענותיו כי פסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות או כי לא ניתנה לו הזדמנות להעלות טענותיו ולהביא ראיות בעניין. גם אם המבקש אינו שבע רצון מתוצאת פסק הבוררות, אין הדבר מהווה עילה להתערבות בו.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.