רע"א 20276-12-24 רע"א 20276-12-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' ברנד) בת"א 45301-04-24 מיום 29.9.2024, בה התקבלה בקשת המשיבים לעיכוב הליכים עד להכרעה בהליך משפטי המתנהל בבית הדין האזורי לעבודה בבת ים.

הרקע לבקשה

1.המבקשת, חברת תדהר בניה בע"מ, היא חברה בתחום הבניה (להלן: תדהר); והמשיב 2, מר יוסף ויחנסקי, שימש החל משנת 2004 כמהנדס אלומיניום בתדהר (להלן: המשיב).

2.לטענת תדהר, המשיב שימש בתפקידים ניהוליים בכירים בתדהר, ובכלל זה היה אחראי על תהליך ההזמנה והאספקה של מוצרי האלומיניום לטובת פרויקטים של תדהר. במועד שאינו ידוע, אך לכל המאוחר בשנת 2018, החל המשיב לבצע באופן פרטי עבודות בתחום האלומיניום בפרויקטים שאינם קשורים לתדהר. זאת, בניגוד להסכם העסקתו, שאסר עליו לספק שירותים בשכר מחוץ למסגרת העבודה ללא אישור בכתב ומראש. עיקר טענתה של תדהר היא שהשירותים הפרטיים שסיפק המשיב התבססו על מנגנון הונאה שפעל כך: במסגרת תפקידו בתדהר הזמין המשיב חומרי גלם ביתר, כאשר עודפי חומר הגלם המוזמנים שימשו לטובת העבודות פרטיות שביצע. כך, התמורה המלאה בגין חומרי הגלם שולמה על ידי תדהר, אך המשיב תיעל את כל הרווחים מהשימוש בהם לכיסו הפרטי.

עוד נטען כי כדי לבצע את מעשי התרמית המשיב ייסד בשנת 2020 את המשיבה 1 – י. ו. אלומית 2020 בע"מ, חברה פרטית שהתאגדה ביום 23.1.2020 המצויה בבעלותו של בנו של המשיב (להלן: אלומית). זאת בעקבות התרחבות היקף העבודות הפרטיות, וכניסיון לפתור את המגבלות על תעסוקה נוספת הקבועות בהסכם ההעסקה שלו. המשיב רשם את הבעלות באלומית על שם בנו במטרה להסוות את הקשר הישיר שלו למעשים המתוארים. תדהר אף טוענת כי המשיב נהג לגבות דמי שוחד מהספקים שעובדים עמה כתנאי להמשך העבודה המשותפת שלהם עם תדהר ללא ידיעתה. עוד טוענת תדהר כי המשיב הודה בעיקרי המעשים המיוחסים לו בשיחות שנערכו עמו; ויתר על קיום שימוע טרם קבלת החלטה בדבר סיום העסקתו בתדהר; ופעל לטשטוש והעלמת ראיות בקשר למעשי ההונאה.

3.כפי שיפורט להלן, על בסיס טענות אלה, הגישה תדהר שתי תביעות כספיות נגד המשיב – האחת בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד והשנייה בבית הדין לעבודה בבת-ים.

4.ביום 18.4.2024 הגישה תדהר תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיב, בנו ואלומית. בתביעה זו טענה תדהר כי היא זכאית להשבה מהנתבעים בסך של 5,161,892 ש"ח (להלן: תביעת ההשבה או ההליך האזרחי), וזאת בגין סכומים ששילמה עבור חומרי הגלם שהזמין המשיב לשימושו הפרטי על חשבונה, ומכוח סעיפים 52, 55 ו-56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (עוולות גזל ותרמית). לחלופין, תבעה תדהר מבנו של המשיב ומאלומית את השבת הרווח מהשימוש בחומרי הגלם ששולמו על ידיה, מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. נוסף על כך, תבעה תדהר את השבת תשלומי השוחד שקיבל המשיב, על יסוד עילת הפרת חובת אמון שהוכרה לטענתה בפסיקה.

המשיבים מצדם טענו בכתב ההגנה בהליך האזרחי כי סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעה נתונה לבית הדין לעבודה, מאחר שמדובר בתביעה שעניינה יחסי עובד-מעביד. לגופו של עניין, המשיב הכחיש את המעשים שיוחסו לו, לרבות ביצוע העבודות פרטיות; שימוש בחומרי גלם של תדהר לצרכיו האישיים; ונטילת השוחד. המשיב טען כי הוא כלל לא שימש בתפקיד ניהולי, לא היה אחראי על הזמנה והתקנה של מוצרי אלומיניום, וכי הוא לא היה מוסמך לחתום על הסכמים עם ספקים ולבחור את זהותם. לשיטתו, תדהר פיטרה אותו והגישה נגדו את תביעת ההשבה כדי להתנכל לו, וזאת לאחר שהפנה את תשומת הלב של מנהלי תדהר לכך שיצרני החלונות המספקים לה שירות אינם מחזיקים בתקן הנדרש על פי דין.

למען שלמות התמונה, יוער כי בהמשך ההליך הצדדים הסכימו על מחיקת התביעה כנגד בנו של המשיב. עוד יצוין כי ביום 16.7.2024 הגישה תדהר בקשה לתיקון כתב התביעה בתביעת ההשבה. בבקשה זו ביקשה תדהר להגיש כתב תביעה מתוקן שיכלול מידע עובדתי נוסף ביחס לשיטת הפעולה של המשיב, ובהתאם כי סכום התביעה יתוקן ויעמוד על סך של 6,846,682 ש"ח, בהתאם לדו"ח מומחה מטעמה של תדהר.

5.במקביל לבירור ההליך האזרחי, הגישה תדהר ביום 27.6.2024 תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בבת-ים כנגד המשיב (סע"ש 62391-06-24; להלן: התביעה בבית הדין לעבודה או ההליך בבית הדין לעבודה) על סך 1,534,000 ש"ח.

בכתב התביעה בבית הדין לעבודה עתרה תדהר לבית הדין לקבלת מספר סעדים. ראשית, תדהר טענה כי יש להורות על שלילת זכאותו של המשיב לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, לפי הוראות חוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג-1963 ופסיקת בית הדין לעבודה בנושא. שנית, נטען כי על המשיב להשיב לתדהר מחצית מהשכר ששולם לו ביתר בשבע השנים האחרונות, מאחר שביצע עבודות פרטיות על חשבון זמן עבודתו בתדהר, והשתמש במשאביה של תדהר ובמעמדו הבכיר בה לטובת פיתוח עסקו הפרטי. זאת, תוך הפרה של הסכם העסקתו, אשר כולל תנית אי-תחרות האוסרת עליו להתחרות בעסקיה של תדהר אף לאחר תום ההעסקה. שלישית, תדהר טענה כי היא זכאית להשבת כל רווח או טובת הנאה שהפיק המשיב בניגוד לדין, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. יצוין כי תדהר לא נקטה בכתב התביעה שהוגש בבית הדין לעבודה בסכום בו התעשר המשיב לטענתה שלא כדין, ולא כללה אותו בסכום התביעה הכולל (וזאת בשונה מתביעת ההשבה כאמור). רביעית, נטען כי תדהר זכאית לפיצויים בגין הפרת חובת תום הלב והנאמנות של המשיב כלפיה.

בכתב ההגנה חזר המשיב על עיקרי הטענות שהועלו בכתב ההגנה בהליך האזרחי, וטען כי הוא לא התעשר על חשבון תדהר או מעל באמונה. לטענתו, העבודות הפרטיות התבצעו בידיעת הנהלת תדהר ובהסכמתה, ועל חשבון זמנו הפרטי. כמו כן, תחום העיסוק שלו היה שונה מזה של תדהר, ולכן פעילותו לא הפרה תניית אי-התחרות. יתרה מכך, נטען כי חוק פיצויי פיטורין אינו מאפשר לשלול מהמשיב את זכותו לפיצויי פיטורין בהעדר הוראה הקובעת זאת במסגרת ההסכם הקיבוצי. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגיש המשיב תביעה שכנגד בבית הדין לעבודה, בה תבע את קבלת זכויותיו הסוציאליות. בכלל זה תבע המשיב פיצויי פיטורים; תשלום בונוס שנתי שהובטח לו ולא שולם; דמי הודעה מוקדמת; גמול שעות נוספות; ופיצויי הלנה.

6.ביום 29.7.2024 הגישו המשיבים בקשה לעכב את ההליך האזרחי בשל ההליך התלוי והעומד בבית הדין האזורי לעבודה (להלן: הבקשה לעיכוב הליכים). בבקשה לעיכוב הליכים נטען כי הן המסכת העובדתית והן הסעדים הנטענים בכתב התביעה בהליך בבית הדין האזורי לעבודה – זהים לאלה הנטענים בכתב התביעה בהליך האזרחי. המשיבים טענו כי לפי פסיקת בית משפט זה ברע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס בע"מ (14.10.2015) (להלן: עניין רוחם), כאשר מעביד מגיש תביעה נגד עובדו בבית משפט אזרחי, ולאחר מכן מוגשת תביעה נוספת לבית הדין לעבודה שעניינה באותה מסכת עובדתית – כלל ברירת המחדל הוא עיכוב ההליכים בבית המשפט האזרחי.

יוער כי הבקשה לעיכוב הליכים כללה גם בקשה מטעם המשיבים לסלק על הסף את עילת התביעה של עשיית עושר ולא במשפט מחמת חוסר סמכות עניינית; ואולם מאחר שהבקשה שלפניי אינה נוגעת לסוגיה זו, אין צורך לפרטה, מה עוד שהיא ממילא נדחתה על ידי בית משפט קמא.

7.תדהר התנגדה לבקשה לעיכוב הליכים, אם כי הודיעה שהיא מסכימה במידת הצורך לעיכוב ההליך בבית הדין לעבודה. לטענתה, הכלל שנקבע בפסק הדין בעניין רוחם בדבר מתן עדיפות לניהול הליך בבית הדין לעבודה אינו כלל קשיח, וניתן לחרוג ממנו בהתאם לשיקולים שונים. במקרה דנן מובילים שיקולים אלה למסקנה שלפיה יש לחרוג מהכלל. כך, מבחינת זהות הצדדים, נטען כי בעוד שאלומית היא צד לתביעת ההשבה – התביעה בבית הדין לעבודה הוגשה כנגד המשיב בלבד. אף מבחינת אופי המחלוקת, תדהר טענה כי התביעות הוגשו בעילות שונות, ומשכך הן מעוררות שאלות שונות. על כך הוסיפה תדהר כי גם מטעמי יעילות מוצדק לעכב את ההליך בבית הדין לעבודה, שכן בעוד שההכרעה בתביעת ההשבה תיצור בהכרח מעשה בית דין שישליך על ההליך בבית הדין לעבודה (ועשוי לייתרו) – ההיפך אינו נכון.

ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור

8.ביום 29.9.2024 ניתנה על ידי כב' השופט א' ברנד ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור דנן (להלן: ההחלטה). בהחלטה קיבל בית המשפט את הבקשה לעיכוב הליכים (ודחה כאמור את בקשת המשיבים לסלק על הסף את התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט). בית המשפט ציין כי נקודת המוצא להכרעה בבקשה לעיכוב הליכים היא הכלל שנקבע כאמור לעיל בפסק הדין בעניין רוחם – שלפיו ברירת המחדל היא שיש להורות על עיכוב ההליך האזרחי. עוד נקבע כי בחינת השיקולים השונים שהותוו בפסק דין זה מובילה למסקנה שיש לדבוק בכלל האמור במקרה דנן, ולהורות על עיכוב ההליך האזרחי עד להכרעה בהליך התלוי והעומד בבית הדין לעבודה.

בהחלטה צוין כי שני ההליכים מצויים בשלבים מקדמיים וכי קיימות שאלות עובדתיות חופפות רבות ביניהם – ובעיקר השאלה בדבר עצם ביצוע המרמה וקבלת השוחד כנטען על ידי תדהר. בית משפט קמא קבע כי הכרעותיו של בית הדין לעבודה בקשר לשאלות אלה יקימו השתק פלוגתא, באופן שייתר את עיקר הבירור העובדתי הנדרש בהליך האזרחי. כך גם ייתכן שהממצאים אליהם יגיע בית הדין לעבודה ביחס לשאלת היקף שעות העבודה שבהן קיבל המשיב שכר מתדהר שלא כדין, ישליכו על ההכרעה בנוגע להיקף השוחד והיקף ההשבה העומדים להכרעה בתביעת ההשבה. זאת ועוד – ההכרעה בשאלת הפרת חובת האמון של המשיב הנטענת במסגרת ההליך האזרחי, נגזרת במידה רבה מטיב ההתקשרות בין המשיב לבין תדהר – ומדובר בשאלה המצויה בליבת יחסי העבודה בין הצדדים, שהיא תחום המומחיות של בית הדין לעבודה.

בית משפט קמא דחה את הטענה כי אין זהות בין הצדדים בשני ההליכים מאחר שתביעת ההשבה הוגשה גם נגד אלומית. זאת מאחר שלשיטת תדהר עצמה, המשיב הקים את אלומית כפתרון פורמלי בלבד לביצוע העבודות הפרטיות; ולכן אין לקבל את טענתה שלפיה אלומית היא בעלת דין עיקרית בהליך האזרחי. נקבע כי מדובר במקרה מובהק שבו קיימת קרבה משפטית בין המשיבים, כך שהמשיב הוא חליפה של אלומית בהליך בבית הדין לעבודה.

לנוכח כלל האמור, דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב הליכים.

בקשת רשות הערעור

9.תדהר לא השלימה עם ההחלטה, ומכאן הבקשה שלפניי. לעמדת תדהר, אם יש מקום לעכב את אחד משני ההליכים – הרי שיש לעכב את ההליך בבית הדין לעבודה ולא את תביעת ההשבה, וזאת ממספר טעמים.

תחילה נטען כי החלטת בית משפט קמא תסב לתדהר נזק חמור. זאת מאחר שתביעת ההשבה היא ההליך שבו נתבע הסעד העיקרי שתדהר חפצה בו, שהוא סעד כספי גבוה הרבה יותר מזה שנתבע בבית הדין לעבודה. מכאן שמאזן הנוחות תומך בעיכוב ההליך בבית הדין לעבודה.

נוסף על כך, תדהר טוענת כי אמות המידה שנקבעו בפסק הדין בעניין רוחם מורות כי יש לסטות מהכלל ולהורות על עיכוב ההליך בבית הדין לעבודה. זאת מאחר שלעמדתה בירור ההליך בבית הדין לעבודה אינו צפוי ליצור השתק פלוגתא בתביעת ההשבה. לעומת זאת, ההכרעה בתביעת ההשבה תשליך בהכרח על ההליך בבית הדין לעבודה, והיא עשויה אף לייתר אותו.

טענה זו נסמכה על שלושה טעמים מרכזיים. ראשית, נטען כי קביעות בית המשפט בתביעת ההשבה מחייבות הכרעה עובדתית בשאלה האם נגזלו חומרי הגלם והאם ניטל השוחד – ומשכך תהיה להן השלכה ודאית על ההליך בבית הדין לעבודה. לעומת זאת, בית הדין לעבודה עשוי לדחות את התביעה במנותק מהשאלה העובדתית בדבר השוחד והגזל – ולקבוע כי אף אם המשיב ביצע את המעשים הנטענים, אין לשלול את זכויותיו הסוציאליות. שנית, במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה אין חשיבות לסכומים המדויקים אותם גזל המשיב או להיקף חומרי הגלם שנגנבו. הטענות על אודות המעילה והיקפה הופיעו בכתב התביעה בבית הדין לעבודה רק לצורך הוכחה של הפרת חובת תום-הלב מצדו של המשיב. שלישית, ובניגוד לקביעת בית משפט קמא, הכרעת בית הדין לעבודה בשאלת היקף שעות העבודה שבגינן קיבל המשיב שכר שלא כדין, אינה צפויה להשפיע על תביעת ההשבה – ובכלל זה על היקף השוחד שניטל או על היקף חומרי הגלם שנגזלו.

עוד נטען כי המחלוקת בין הצדדים בהליך האזרחי היא בעיקרה עובדתית, והיא אינה נוגעת לשאלת יחסי העבודה בין הצדדים, שאלה שהיא בתחום מומחיותו של בית הדין לעבודה. כך, הסעד של השבת התמורה בגין חומרי הגלם, אינו מושפע משאלת היקף הסמכויות שהיה נתון למשיב בעבודתו בתדהר (השנויה במחלוקת בין הצדדים), ואף לא ממעמדו כעובד של תדהר. תדהר סבורה כי שאלת מעמדו של המשיב עשויה להיות רלוונטית רק ביחס לסעד השבת השוחד בגין הפרת האמון. עם זאת, היא טוענת כי בפועל גם סעד זה אינו מבוסס על קיומם של יחסי עבודה; ומכל מקום מדובר בסעד שולי לתביעה, כך שניתן לעכב את ההליך רק ביחס אליו או לקבל את האפשרות שייתכן ותתקבל בעניינו הכרעה סותרת.

יתרה מכך, תדהר סבורה כי בית משפט קמא שגה כשדחה את טענותיה ביחס להיעדר זהות בין הצדדים בהליכים. לשיטתה, אין סתירה בין הטענה שאלומית היא אישיות משפטית נפרדת לצורך ההליכים המשפטיים, לבין הטענה שהמשיב ביצע את העבודות הפרטיות באמצעותה. לבסוף, נטען כי המשיב פועל בחוסר תום לב, באופן טקטי ובמטרה לעכב אותה מלקבל את הסעדים שתבעה.

10.המשיב טען בתגובה כי יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור. ראשית נטען כי הטענה העיקרית של תדהר בבקשת רשות הערעור – הנוגעת לנזקים החמורים שייגרמו לה אם יעוכב הדיון בהליך האזרחי, לא נטענה בפני בית משפט קמא; וכך גם טענות נוספות שהועלו בבקשת רשות הערעור. משכך דינן של טענות אלה – להידחות.

לגופו של עניין, המשיב סומך את ידו על ההלכה שנקבע בעניין רוחם – שעל פיה יש לעכב את ההליך האזרחי עד להכרעה בבית הדין לעבודה. לטענתו, תביעת ההשבה והתביעה בבית הדין לעבודה חופפות והן מחייבות הכרעה באותן פלוגתאות עובדתיות בדיוק. לכן בהכרח הכרעה באחת מהן תשליך על השנייה. משכך, ובהינתן ההלכה הפסוקה כאמור, יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

באשר לזהות הצדדים בין ההליכים, נטען כי טענות המבקשת אינן מופנות כלפי אלומית באופן ישיר, אלא כלפי המשיב; וכי אלומית היא חברה הנמצאת בשליטתו הבלעדית של המשיב, ובהינתן הקרבה המשפטית ביניהן – אין ממש בטענת העדר זהות בין הצדדים בשני ההליכים. עוד נטען כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב כשהגישה את בקשת רשות הערעור בשיהוי ובמועד האחרון האפשרי, תוך ניסיונות לעכב את ההליך בבית הדין לעבודה, לצרכי הטיעון בבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

11.לאחר עיון בבקשה למתן רשות ערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, מצאתי כי דינה להידחות.

12.בקשת רשות הערעור מופנית כלפי החלטה המורה על עיכוב הליכים מחמת קיומו של הליך אחר התלוי ועומד. זוהי החלטה דיונית הנוגעת במישרין לאופן ניהול ההליך. כידוע, הלכה היא כי החלטות אלה מסורות לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תטה שלא להתערב בהן אלא במקרים חריגים (ראו, מיני רבים: רע"א 6146/24 סוזי דנמרק בע"מ נ' מנטפילד (1983) (29.10.2024); רע"א 871/23 בוגופן בע"מ נ' פרי הגליל (תעשיות) בע"מ, פסקאות 21 (29.5.2023)). לאחר ששקלתי את הטענות, מצאתי כי המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

13.במרכז העניין שלפניי ניצבת הדוקטרינה של 'הליך תלוי ועומד' (Lis alibi pendens) – המקנה לבית המשפט סמכות לעכב דיון בתובענה כאשר קיים הליך מקביל המעורר שאלות דומות (רע"א 538/19 אילוז נ' חברת א.ד.ר בנין ופיתוח (2010) בע"מ, פסקה 10 (11.3.2019) (להלן: עניין אילוז); ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477 (1975) (להלן: עניין אל-עוקבי)). דוקטרינה זו חלה גם כאשר בשני ההליכים נתבעים סעדים שונים, ומטעמים של סמכות עניינית הם נידונים בשל כך בשתי ערכאות נפרדות (עניין אל-עוקבי, בעמ' 483; עניין רוחם, בפסקה 68). כפי שיובהר, עיכוב הליכים כזה נועד בעיקרו כדי לשרת את האינטרס הציבורי – של יעילות ושל מניעת הכרעות סותרות.

כך, הדוקטרינה נועדה קודם כל כדי למנוע הליכי סרק ודיון כפול באותן שאלות לפני שתי ערכאות, באופן שיחסוך במשאביהם של בית המשפט ובעלי הדין. בנוסף משמשת הדוקטרינה כאמצעי למנוע מצב בלתי-רצוי של הכרעות סותרות, שעשויות להיווצר כאשר שתי ערכאות נפרדות דנות בהליכים בעניין קרוב המעוררים אותן שאלות משפטיות ועובדתיות (רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ, פסקאות 11-10 (11.7.2013); רע"א 5642/11 דובק בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל אביב, פסקה 6 (21.11.2011); עניין רוחם, בפסקה 68; עניין אילוז, בפסקה 10).

זאת ועוד. לאור המטרות שלעיל, לצורך עיכוב אפשרי של ההליכים די בכך שתהיה להכרעה באחד ההליכים השפעה על ההליך המקביל, כך שהעיכוב צפוי לייעל את הקצאת משאבי המערכת ולחסוך בזמן שיפוטי (רע"א 353/20 קוגיטו קפיטל אס.אמ.אי. נ' ויצמן, פסקה 21 (18.5.2020)). לכן לא נדרשת בהכרח זהות מלאה בין השאלות שיש להכריע בהן בשני ההליכים, ודי בכך שישנן שאלות משותפות מסוימות (עניין אילוז, בפסקה 10; רע"א 4174/23 כהן נ' איזנקוט, פסקה 12 (27.7.2023); רע"א 3459/19 אלבז נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 10 (31.7.2019)). כך גם לא נדרש לקבוע כי ההכרעה בהליך אחד תהווה בהכרח מעשה בית דין שייתר את ההליך האחר כדי להפעיל את הדוקטרינה ולעכב את ההליך.

14.בענייננו, מדובר בשני הליכים שבמרכזם ניצבת מחלוקת עיקרית הנוגעת לטענות תדהר בנוגע למעשי המשיב. מחלוקת זו משליכה באופן ישיר הן על הסעדים המבוקשים בתביעת ההשבה, הן על הסעדים בבית הדין לעבודה. בין ההליכים יש אפוא נקודות השקה רבות וחפיפה משמעותית. מסקנה זו מתחזקת גם נוכח הדמיון הרב בין כתבי הטענות שהוגשו בשני ההליכים – שחלקים משמעותיים ורצופים בהם זהים לחלוטין. מכאן שיש היגיון רב בהשהיית הדיון באחד ההליכים עד להכרעה באחר. ואכן, אף תדהר לא מיקדה את טענותיה בעצם ההחלטה לעכב את אחד ההליכים. עמדתה הייתה כאמור כי אם יש להורות על עיכוב ההליכים – הרי שיש לעשות זאת לגבי ההליך בבית הדין לעבודה עד להכרעה בתביעת ההשבה, ולא להיפך כפי שקבע בית משפט קמא.

תדהר טוענת כי הנזק שיסב לה עיכוב תביעת ההשבה הוא גבוה מאוד בהשוואה לנזק שיגרם לה כתוצאה מעיכוב ההליך בבית הדין לעבודה. בהקשר זה יש לחזור ולהזכיר כי האינטרס העיקרי העומד ביסוד הדוקטרינה של עיכוב הליכים בשל הליך תלוי, הוא האינטרס הציבורי של מניעת כפל התדיינויות, חיסכון בזמן שיפוטי ומניעת הכרעות סותרות. על כן, השאלה איזה משני ההליכים המקבילים ראוי שיעוכב עד להכרעה במשנהו היא שאלה שהיא בטיבה מערכתית; והתשובה אליה, על פי רוב, תיגזר בדרך כלל משיקולים מוסדיים הכרוכים באינטרס הציבורי. השיקולים ה"פרטיים" של בעל דין כזה או אחר ביחס לתביעה שהוא מעדיף שתתברר ראשונה, הם בעלי חשיבות משנית בהקשר זה.

זאת ועוד. במקרה דנן תדהר היא זו שיזמה מלכתחילה את הגשתם שני ההליכים (שבשניהם היא התובעת) במקביל. בכך היא נטלה על עצמה את הסיכון כי אחד מההליכים שבהם נקטה יעוכב, וזאת במיוחד לאור ההלכה שנקבע בעניין רוחם. מלכתחילה, תדהר אף יכלה לבקש למחוק את אחד ההליכים כדי לוודא שהוא זה שיידון ולא האחר, וזאת כל עוד היה מדובר רק בשתי תביעות של תדהר. אולם אלה אינם פני הדברים בעת הזאת, לאחר שהמשיב הגיש אף הוא תביעה שכנגד בהליך בבית הדין לעבודה. לאחר הגשתה של תביעה זו, ישנן תביעות הדדיות בשתי הערכאות. משאלה הם פני הדברים, ממילא השאלה איזה מבין ההליכים תדהר מעדיפה שיעוכב על יסוד שיקוליה שלה ביחס לשני ההליכים – אינה השאלה הרלוונטית היחידה, מאחר שיש להביא עתה בחשבון גם את שיקוליו של המשיב בתביעתו שלו.

15.כפי שטענו הצדדים, על השאלה שלפנינו חלות אמות המידה שנקבעו בעניין רוחם. כפי שנקבע שם, כאשר מוגשות תביעות מקבילות המעוררות שאלות דומות בבית הדין לעבודה ובבית המשפט האזרחי – "דרך המלך" היא להעניק עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה, ועד אז על בית המשפט האזרחי לעכב את ההליך המתנהל לפניו. זהו הכלל, ובצדו נקבעו שיקולים המצדיקים לחרוג מהכלל – למשל השלב שאליו הגיע כל אחד מההליכים; היחס בין השאלות המשותפות והשאלות הנפרדות בשני ההליכים; מרכזיות הדיון בתחומים המצויים בתחום מומחיותו של בית הדין לעבודה; והשאלה איזה מההליכים עשוי ליצור מעשה בית דין כלפי ההליך האחר ואולי אף לייתר אותו (עניין רוחם, בפסקה 69). כפי שניתן לראות, שיקולים אלה נגזרים מהשיקול המערכתי העומד בבסיס הדוקטרינה של הליך תלוי ועומד.

16.אני סבורה, בניגוד לטענת תדהר, כי יישום אמות מידה אלה מביא למסקנה כי בית משפט קמא צדק בהחלטתו. כאמור, מרכז הכובד של הדיון בשני ההליכים נוגע למחלוקת העובדתית העיקרית בין הצדדים בשאלה האם המשיב אכן ביצע את המעשים שתדהר מייחסת לו של גזל חומרי הגלם ונטילת השוחד. מדובר במחלוקת עובדתית שהיא המפתח להכרעה בתביעות המקבילות, ולדיון בשאלות הפרטניות הקיימות הן בתביעת ההשבה (בין היתר באשר להיקף ההשבה), הן בתביעה בבית הדין לעבודה (בין היתר בשאלת השלכת מעשים אלה על הזכויות הסוציאליות של המשיב). העובדה שתביעת ההשבה מעוררת גם שאלות שאינן צפויות להתעורר בבית הדין לעבודה, אשר ייתכן שיהיה צורך לבררן בהליך האזרחי לאחר סיום ההליך בבית הדין לעבודה – אין בה כדי לשנות זאת (עניין אילוז, בפסקה 10).

אמנם, כפי שטוענת תדהר, לכאורה תיתכן אפשרות שבית הדין לעבודה ידחה את התביעה שלפניו מבלי להכריע במחלוקת זו (אם תתקבל הטענה כי בכל מקרה אין לשלול את הזכויות הסוציאליות של המשיב, בלא תלות בהכרעה העובדתית במחלוקת העיקרית). אולם אין בעצם קיומה של אפשרות זו בכדי להטות את הכף לכיוון סטייה מהכלל – כאשר כאמור לצורך עיכוב הליכים די בהשפעה אפשרית של ההכרעה בהליך אחד על התוצאה בהליך האחר.

17.גם דינן של יתר טענות תדהר – להידחות. העדר הזהות בין הצדדים להליכים אינה מצדיקה לשנות ממסקנת בית משפט קמא. זאת משום שהמשיב הוא המנהל הבלעדי של ענייניה של אלומית, וצירופה של אלומית לתביעת ההשבה נגזרת מהמעשים המיוחסים לו – הם המעשים שעליהם נסובה המחלוקת המרכזית המשותפת להליכים. יתרה מזאת, כפי שצוין לעיל – לצורך עיכוב הליכים, אין הכרח שהקביעות בהליך הראשון יצרו מעשה בית דין בהליך השני, ודי בכך שהן צפויות לצמצם את היקף הדיון הנדרש בו. הוא הדין באשר לטענה כי המחלוקת בתביעת ההשבה היא עובדתית ואינה נוגעת לתחום מומחיותו של בית הדין לעבודה. השאלות שבמחלוקת בין הצדדים קשורות במישרין ליחסי העבודה שהיו בין תדהר לבין המשיב – ומכאן שלפי הקביעה בעניין רוחם יש להקנות לבית הדין לעבודה את הקדימות בבירורן (שם, בפסקה 68).

אשר על כן, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 4,000 ש"ח.