רע"א 2599/10 אלינור אלון נ. יעקב נגר

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא ) מיום 21.3.2010, בה נקבע, בין היתר, כי המשיב 1 עמד בחיוביו על-פי פסק-הדין שניתן בבית משפט זה ברע"א 3230/09 אלון נ' נגר (טרם פורסם, 11.1.2010). הבקשה הוגשה ככל הנראה עוד במהלך חודש יולי 2010, אך היא הונחה בפני רק לאחרונה בשל תקלה במזכירות.

ואלו עיקרי העובדות הצריכות לעניין, שעל חלקן עמדתי בהחלטה קודמת מיום 21.9.2010, אליה אתייחס בהמשך הדברים:

המבקשים הינם הנושים והמשיב 1 הינו החייב בהליך פשיטת רגל המתנהל בעניינו בבית משפט קמא. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת ביחס לשיעור החוב אשר בגינו הוגשה תביעת חוב באותו הליך. במסגרת רע"א 3230/09 הנ"ל, הגיעו הצדדים להסכמה, לה ניתן תוקף של פסק-דין (להלן: פסק-הדין ), לפיה הועמד חובו של המשיב 1 על 1,400,000 ש"ח ונקבע כי סכום זה ישולם על ידו בתוך 60 ימים. כן נקבע, כי סכומים ששולמו או ישולמו לקופת הכינוס עד לאותו המועד, ייזקפו על חשבון החוב ועוד נקבע כי סוגיית שכר טרחתו של המנהל המיוחד ועל מי יוטל תשלומו, תוכרע על ידי בית משפט קמא. לבסוף, נקבע כי אם לא יעמוד המשיב 1 בתשלום שנקבע בפסק-הדין, תושב על כנה הכרעת המנהל המיוחד בדבר שיעור החוב.

2.

בדיון שהתקיים ביום 21.3.2010 ולאחר שמיעת עמדות הצדדים הרלוונטיים, קבע בית משפט קמא (כבוד השופט י' שפירא ), בין היתר, כי המשיב 1 הפקיד בקופת הכינוס סכום העומד על 1,400,000 ש"ח בתוך התקופה שנקצבה במסגרת פסק-הדין ובכך מילא אחר חיובו לפי פסק-הדין. המבקשים, מצידם, הגישו את בקשת רשות הערעור דנן בה טענו כי יש להשיב על כנה את הכרעת המנהל המיוחד בדבר שיעור החוב שחב המשיב 1, וזאת משום שלגישתם לא עמד בחיוביו לפי פסק-הדין.

להשלמת התמונה יצוין, כי לאחר הדברים הללו, נתן בית המשפט קמא (כבוד השופט י' שפירא ) ביום 19.7.2010 החלטה נוספת, במסגרתה פטר את המשיב 1 מהמשך התשלומים החודשיים ומהגשת הדו"חות החודשיים כמו גם מן ההגבלות האחרות על-פי צו הכינוס (למעט צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגדו ונותר על כנו). זאת בהתבסס על הקביעה כי המשיב 1 עמד בחיוביו לפי פסק-הדין. באותה החלטה אף דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקשים לעיכוב ביצועה של ההחלטה מיום 21.3.2010,

בציינו כי אין מקום לעכב את חלוקת הדיבידנדים לנושים.

לאחר הדברים הללו, פנו המבקשים לבית המשפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו מיום 19.7.2010, אולם בקשה זו נדחתה ביום 25.8.2010 ונקבע כי אין בהסרת המגבלות מעל המשיב 1 כדי לגרום כל נזק למבקשים, לא כל שכן נזק בלתי הפיך.

המבקשים לא אמרו נואש ופנו לבית משפט זה בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 19.7.2010. בקשה זו נדחתה אף היא בהחלטתי מיום 21.9.2010 בה קבעתי כי בקשת רשות הערעור דנן נוגעת להחלטה מיום 21.3.2010 ולא להחלטה מיום 19.7.2010 נשוא בקשת עיכוב הביצוע (לגביה הוגשה על ידי המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, אשר נכון לאותו המועד טרם הוכרעה). ביני לביני, ביום 4.10.2010 דחה כבוד הרשם ג' שני את בקשת המבקשים להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 19.7.2010, וקבע כי לא מצא כל טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת.

3.

בבקשה הנוכחית שבפני מתבקש עיכוב ביצועה של החלטת בית המשפט קמא מיום 21.3.2010 אך עיון בבקשה ובנימוקיה מעלה, כי הלכה למעשה, עותרים המבקשים להשיב על כנן את ההגבלות על המשיב 1 שהוסרו כאמור בהחלטת בית המשפט קמא מיום 19.7.2010. לכך אין בידי להיעתר. כפי שציינתי לעיל, החלטה אחרונה זו אינה נוגעת לבקשת רשות הערעור דנן ואף לא קיים לגביה במועד זה כל הליך ערעורי מטעם המבקשים (לאחר שבקשת הארכת המועד שהגישו נדחתה על ידי כבוד הרשם, כמפורט לעיל). גם את ביצועה של ההחלטה מיום 21.3.2010 אין מקום לעכב באשר זוהי החלטה "הצהרתית" במהותה. לבסוף, אציין, כי לצד בקשת רשות הערעור דנן, הגישו המבקשים בקשה נוספת הנושאת את הכותרת "בקשה לצירוף החלטה לבקשה לרשות ערעור", בה ביקשו לצרף להליך שבכותרת את ההחלטה מיום 19.7.2010 הנזכרת לעיל. כפי שציין כבוד הרשם ג' שני בהחלטתו מיום 4.10.2010, אין זה ברור כלל ועיקר מהו הבסיס הנורמטיבי להגשתה של בקשה ממין זה ומכל מקום, בקשה זו לא תטופל אלא לאחר סיום הליכי הפקדת העירבון בתיק.

בשולי הדברים אציין, כי ביום 13.10.2010 הגיש המשיב 2 - המנהל המיוחד- הודעה בתיק דנן אשר הוכתרה בכותרת "הודעה בדבר שינוי נסיבות מטעם משיב 2" ובה עמד על כך שביום 4.10.2010 נעתר בית המשפט קמא (כבוד השופט ד' מינץ) באופן חלקי לבקשתו לעיכוב ביצועה של ההחלטה מיום 19.7.2010 והורה כי כל ההערות והמגבלות שהוטלו על נכסי המשיב 1 במסגרת הליכי הכינוס יוותרו על כנן.

סיכומם של דברים, הבקשה נדחית.