רע"א 3211/18 יצחק עובדיה נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ע' גרוסקופף ) מיום 5.4.2018 בת"צ 3842-10-15, שבמסגרתה הורה בית המשפט המחוזי לצדדים להגיש כתבי טענות מתוקנים בבקשה לאישור תובענה כייצוגית, בהתאם לגדר המחלוקת כפי ששורטטה בהודעת הבהרה מטעם המבקש.

השתלשלות ההליכים בבקשת האישור

2.

בחודש אוקטובר 2015 הגיש יצחק עובדיה (להלן: המבקש ) בקשת אישור תובענה כייצוגית נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: המשיבה ), שעניינה בתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח הכוללת זכאות לתמלוגים בגין נכות עקב תאונה (להלן: בקשת האישור ). במוקד בקשת האישור עומדות הוראותיו של אחד מנספחי הפוליסה – הקובע כיצד יחושב סכום התגמולים המגיעים למבוטח במקרה של נכות תמידית, מלאה או חלקית (להלן: הפוליסה ו- הנספח ); קיימים שני נוסחים של הנספח, "ישן" ו-"חדש".

ברקע הדברים יצוין כי קודם להגשת בקשת האישור, התנהלו בין הצדדים שני הליכים אחרים – האחד הוא תביעה כספית, השני הוא הליך ייצוגי. בחודש מאי 2014 הגיש המבקש תביעה כספית נגד המשיבה מכוח הפוליסה, בבית משפט השלום בתל אביב, בשל נכות שנגרמה לו לטענתו כתוצאה מתאונת דרכים שבה היה מעורב ביום 17.5.2011 (ת"א 10030-05-14). ביום 13.1.2015 הורה בית המשפט על הפסקת התובענה, בשל הליך ייצוגי שניהל המבקש באותה עת נגד המשיבה (ת"צ 13085-11-14, להלן: ההליך הייצוגי הקודם ); יבואר כי אף על פי שההליך הייצוגי הקודם סב גם הוא על הוראות הנספח, נראה כי ההליך הקודם וזה שלפנינו מתמקדים בהוראות שונות מתוכו. מכל מקום, ההליך הקודם הסתיים בהסכם פשרה בין הצדדים, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי (השופט ע' גרוסקופף ) בפסק דין מיום 11.8.2015; את בקשת האישור שבה עסקינן הגיש המבקש כחודשיים לאחר מכן.

3.

בית המשפט המחוזי ערך דיון במעמד הצדדים בבקשת האישור שבה עסקינן, ובמהלכו הורה למבקש " לבחון בשנית את השאלה האם יש הצדקה לניהול הליך ייצוגי במקרה זה או שמא טענותיהם (של המבקש ובאת כוחו, ע'ב') נוגעות לעניינו האישי של המבקש בלבד " (החלטה מיום 3.4.2016); עוד באותה החלטה הובהר כי בקשת האישור לוקה בחוסר בהירות לגבי עילות התביעה הנטענות נגד המשיבה. בהמשך לכך, ביום 17.7.2016 הורה בית המשפט המחוזי על סילוק בקשת האישור על הסף בשל שימוש לרעה בהליכי בית משפט; וכך נקבע:

"1. בהחלטתי בפרוטוקול הדיון מיום 3.4.16 התבקשו המבקש ובאת הכוח המייצגת לבחון 'האם יש הצדקה לניהול הליך ייצוגי במקרה זה או שמא טענותיהם נוגעות לעניינו האישי של המבקש'. התנהלות המבקש ובאת כוחו בהודעותיהם לבית המשפט ממועד זה ועד כה לא רק שאינה מבהירה עניין זה, אלא יש בה כדי ללמד שההליך הייצוגי משמש בידם אמצעי לאכיפת זכויותיו הפרטניות של המבקש: בתחילה הסכימו המבקש ובאת כוחו למחיקת הבקשה; אחר כך חזרו בהם לאור אי שביעות רצונם מהתנהלותה של המשיבה בעניינו של המבקש, וביקשו לעכב את הדיון עד להכרעה בתובענה ייצוגית אחרת, שרק לאחר שתוכרע 'המבקש יוכל לגבש את עמדתו ביחס לבקשת האישור שהגיש'. בין כך ובין כך, לא הבהירו בהודעותיהם מהו העניין הקבוצתי אותו הם מבקשים להעלות, מעבר לסוגיות שכבר נדונו בבתי משפט אחרים, ומעבר לחילוקי הדעות הפרטניים בעניינו של המבקש.

2.במצב דברים זה אין מנוס מקביעה כי התנהלות המבקש ובאת הכוח המייצג מצדיקה סילוק התביעה על הסף, בהיותה שימוש לרעה בהליכי משפט.

3. ..."

4.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט העליון על החלטת הסילוק, שהתקבל ביום 30.11.2017 בהמלצתו של בית המשפט ובהסכמת הצדדים (ע"א 6866/16). בפסק הדין בערעור צוין כי " ניתן להבין ולו בדוחק, מדוע לא מילאו המערער (המבקש-ע'ב') ובאת כוחו אחר מה שהורה להם בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 3.4.2017 (צ"ל: 3.4.2016, ע'ב'); ומכל מקום, נכון היה לשוב ולהעמידם על חובתם, לפני סילוק התביעה על הסף "; ועוד נקבע כי המבקש יגיש לבית המשפט המחוזי הודעת הבהרה, בשאלה " מהן העילות שבעטיין מתבקש ניהול התובענה; מהן העילות שמן הראוי לדון בהן במסגרת של תובענה ייצוגית; ואיזו מטענותיו של המערער מקיימת את דרישת העילה האישית ".

בהמשך לאמור בפסק דינו של בית המשפט העליון הגיש המבקש ביום 14.12.2017 הודעת הבהרה מטעמו (להלן: הודעת ההבהרה ), וביום 5.4.2018 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי שבה עסקינן. מן ההחלטה עולה, כי על פי הודעת ההבהרה טוען המבקש לשתי עילות תביעה ייצוגיות נגד המשיבה:

"1. מהודעת ההבהרה עולה כי המבקש מעוניין לנהל הליך ייצוגי בשתי עילות:

א.המשיבה אינה מכירה בחבותה על פי פוליסות ביטוח הכוללות זכאות לתמלוגים בגין נכות עקב תאונה, כאשר הנכות אינה מתייחסת לאיבר הנזכר בטבלה המסדירה את אחוזי הנכות להם זכאי מבוטח בגין אובדן מלא של איבר , המצויה בנספח לפוליסה שכותרתו 'נכות עקב תאונה' (להלן: 'הנספח'. בעניינו של המבקש, הדבר מוצא את ביטויו באי הכרה בנזק נפשי).

ב.

על פי הנוסח הישן של הנספח מחויבת המשיבה לבחון את זכאות המבוטח על פי קריטריונים רפואיים בלבד , ואסור לה להביא בחשבון בעת קביעת תגמולי הביטוח שיקולים אחרים המשפיעים על כושר העבודה של המבוטח, כגון גיל, השכלה, מקצוע, וכיו"ב (לא ברור מההודעה כיצד עניין זה משתקף ביחס למבקש, מעבר לטענה הכללית שחברת הביטוח הכירה בזכאותו רק ביחס למחצית מתגמולי הביטוח)." (ההדגשות שלי-ע'ב').

ועוד בהחלטה, פירט בית המשפט את עמדת המשיבה בנוגע לשתי העילות הללו:

"2. המשיבה התייחסה לשתי העילות הללו בתשובתה לבקשת האישור. ביחס לעילה א' השיבה כי היא שגויה מבחינה עובדתית, דהיינו שהמשיבה כן מכירה בחבות גם כאשר הנכות אינה מתייחסת לאיבר המצוין בנספח (וכך אף נהגה לטענתה ביחס למבקש, לו הוכרה הטענה בדבר נכות נפשית); ביחס לעילה ב' השיבה כי על פי הנספח בנוסחו הישן הוא מכסה נכות תפקודית (דהיינו נכות המשפיעה על כושר העבודה), ולא נכות רפואית גרידא."

לבסוף קבע בית המשפט, כי " האמור לעיל תוחם בצורה ברורה את יריעת המחלוקת שתידון בתיק זה, ועל פיו יש להמשיך בניהול התובענה "; והורה לצדדים על הגשת כתבי טענות מתוקנים בהתאם.

בקשת רשות הערעור

5.

המבקש טוען לשורה של שגיאות שנפלו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ועותר לתיקונן. ראשית, בהתייחס לאופן שבו ניסח בית המשפט את עילת התביעה הראשונה, נטען כי לא היה מקום להגבילה רק למקרים של דחיית תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בכללותה – וכי יש להחילה גם על מקרים שבהם המשיבה שילמה למבוטח תשלום חלקי ; לדברי המבקש מדובר בצמצום של עילת התביעה, ובפגיעה בזכויות מהותיות שלו ושל חברי הקבוצה. שנית, המבקש סבור כי לא היה מקום לכך שבית משפט יעיר הערות ביחס לכל אחת מעילות התביעה, וכי יש אפוא למחקן מההחלטה. לטענתו הערות אלה מהוות למעשה טענות הגנה, שכלל לא נטענו על ידי המשיבה, ולא ייתכן כי בית משפט יעלה אותן מיוזמתו ותוך פגיעה בעניינם של המבקש וחברי הקבוצה.

עוד לגישת המבקש, האופן שבו גדר בית משפט את יריעת המחלוקת בין הצדדים, הביא למחיקת עילות תביעה שנטענו בבקשת האישור וזכרן לא בא בהחלטה. מדובר בשתי טענות עיקריות: האחת, טענה בנוגע לחוקיותה של הוראה בפוליסה המאפשרת למשיבה לדחות תביעת תגמולים בשל שיהוי (להלן: טענת השיהוי ) ; שנית, טענה הנוגעת לחישוב הנזק הנטען לחברי הקבוצה ולאופן שבו נקבע סכומם של תגמולי הביטוח שנגרעו מחברי הקבוצה (להלן: טענת הנזק ). ולבסוף נטען, כי חיוב הצדדים בהגשת כתבי טענות חדשים מהווה למעשה מחיקה של בקשת האישור על הסף, שלא כדין וללא כל נימוק. לדברי המבקש יש בכך משום עיוות דין לחברי הקבוצה – שכן כתוצאה מהתיקון עלולים "להיפלט" מהקבוצה כל אותם מבוטחים שתביעתם האישית התיישנה בחלוף הזמן מעת הגשת בקשת האישור ועד להגשת הבקשה המתוקנת. ועוד נטען, כי הגשת כתב תשובה מתוקן לבקשת האישור תאפשר למשיבה לנקוט בקו הגנה חדש, תוך אימוץ אותן טענות הגנה שהעלה בית המשפט ביוזמתו ושלא כדין במסגרת ההחלטה.

6.

המשיבה מצידה סבורה כי אין יסוד לבקשת רשות הערעור. לגישתה, בית המשפט המחוזי אימץ בהחלטתו את האמור בהודעת ההבהרה מטעם המבקש במלואו, ואינה סוטה ממנו; ועוד נטען כי ההיפך הוא הנכון: המבקש הוא שמעוניין לנסח מחדש, במסגרת בקשת רשות הערעור, את טענותיו בבקשת האישור.

דיון והכרעה

7.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הכלל הוא שלערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע לניהול ההליך הייצוגי ולסדרי הדין בבקשת האישור, ובכלל זאת כאשר עסקינן בתיקון כתבי טענות בבקשת אישור תובענה כייצוגית (ראו למשל: רע"א 9505/17 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' כהן , פסקה 7 (2.8.2018); רע"א 195/18 בן פורת נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ , פסקה 4 (23.1.2018)). היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בהחלטות מעין אלה מצומצם ומוגבל למקרים חריגים בלבד, שבהם ההחלטה מנוגדת לדין או גורמת למי מהצדדים עיוות דין (רע"א 2226/17 ירקוני נ' רונלייט דיגיטל , פסקה 5 (27.6.2017); רע"א 5460/13 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' שור , פסקה 5 (11.8.2013); רע"א 2444/08 שופרסל בע"מ נ' כהן , פסקה 9 (21.12.2008)). ברי כי מקרה זה אינו נמנה בגדרי אותם מקרים חריגים. בית המשפט מצא לנכון להורות על הגשת כתבי טענות מתוקנים בבקשת האישור, על מנת למקד את גדר המחלוקת ובכך לייעל את הדיון בטענותיו של המבקש – ואין כל הצדקה להתערבות בהחלטה זו, המצויה בליבת הסמכות הדיונית-ניהולית הנתונה לבית המשפט במסגרת הליכים ייצוגיים.

8.

עמדת המבקש, שלפיה נפקות ההחלטה היא מחיקה על הסף של בקשת האישור כולה, או של עילות מסוימות מתוכה, היא מופרכת וחסרת בסיס. לא בית המשפט הוא שקבע את גדר המחלוקת בבקשת האישור – אלא שזו שורטטה על ידי המבקש עצמו, במסגרת הודעת ההבהרה שהגיש. בהחלטה אמנם נקבע כי הצדדים יגישו כתבי טענות חדשים וקצרים ביחס לאלה שהוגשו זה מכבר, ואולם בית המשפט המחוזי הורה לנסחם בהתאם ליריעת המחלוקת כפי שנפרשה בהודעת ההבהרה . יש להדגיש בהקשר זה, כי בית המשפט הבהיר למבקש ולבאת כוחו כבר בדיון שנערך במעמד הצדדים כי בקשת האישור נוסחה על ידם באופן מסורבל ובחוסר בהירות, עד כי קיים קושי של ממש להבין מהן עילות התביעה הנטענות בה. אילו בקשת האישור היתה מנוסחת כראוי לכתחילה, יש להניח כי תיקונה היה נחסך מן המבקש.

לא מצאתי ממש גם בעמדת המבקש שלפיה בית המשפט המחוזי הורה שלא כדין על מחיקת טענת השיהוי וטענת הנזק מבקשת האישור. בהודעת ההבהרה מטעמו, המבקש הוא שהצהיר כי אין מקום בשלב זה לניהול הליך ייצוגי נגד המשיבה בעילות מכוח טענות השיהוי והנזק – וכי אלה יידונו במידת הצורך

רק לאחר אישור התובענה כייצוגית , בשלב הדיון בתובענה לגופה. ואולם, כידוע, לא ניתן לנהל תובענה ייצוגית בעילות תביעה שלא אושרו על ידי בית המשפט במסגרת החלטה בבקשת האישור (ראו סעיף 3(א) ו-(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006) – ודי בכך כדי לדחות את הנטען בעניין זה בבקשת רשות הערעור. ועוד יובהר כי בנסיבות המקרה, הגשת כתבי טענות מתוקנים בהתאם לאמור בהחלטה אינה מביאה כשלעצמה לשינוי כלשהו בהגדרת הקבוצה, ובוודאי שאינה פותחת פתח לשינוי או הרחבת חזית בטיעוני הצדדים – ועל כן אין יסוד לחששו של המבקש מפני פגיעה בחברי הקבוצה, ומפני העלאת טענות הגנה חדשות בתשובה לבקשת האישור.

9.

נותר עוד לתת את הדעת לטענות המבקש בנוגע לאופן שבו ניסח בית המשפט המחוזי את עילת התביעה הראשונה. כשלעצמי, איני סבורה כי יש בנוסח ההחלטה משום צמצום של העילה רק למקרים של דחיית תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בכללותה; ואולם למען הסר ספק, יובהר כי המבקש רשאי לטעון בבקשת האישור המתוקנת כי עילה זו חלה גם על מקרים שבהם המשיבה שילמה למבוטח תשלום חלקי של תגמולי ביטוח.

סוף דבר

10.

התוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית, בכפוף לאמור בסעיף 9 דלעיל, והמבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.